• תפריט
הכס(ף) הקדוש
גג עמוד הכסף הקדוש, צילום: גטי אימג'

ימה"ב והרנסאנס: הכנסייה מקיימת דיונים על עוני - ולוקחת מהעניים כסף על פנטזיות

אתגר העוני שהציבו נזירים למדנים אילץ את הכנסייה לנסח מחדש את עמדתה בעניין - במעבר לעת החדשה היא ויתרה על הדיון והפכה לחסרת בושה. התוצאה היתה הרסנית. הכנסייה והכסף - פרק שני בסדרה

מיקי גרינפלד 11:2122.12.16

האפיפיור קליקסטוס הראשון מן המאה ה-3 לספירה היה אדם רב מעללים, עם חיים מלאי תהפוכות וגדושי סערות. מהמעט מאד שידוע לנו (עם סימוכין לא ממש שלמים), בתקופה מוקדמת יותר של פעילותו ייסד קליקסטוס מעין בנק שבו הופקדו כספי הכנסייה המתגבשת, בתקופה הלא פשוטה שבה הנצרות היתה דת נרדפת, טרם אימוצה על ידי הקיסרות.

 

הסיפור הזה גם לא נגמר טוב - מי שהפך מאוחר יותר לנציגו של ישו עלי אדמות, איבד את כל הכסף ונס על נפשו - וגם למען האמת חסר משמעות מהותית מבחינה היסטורית. אך באופן משונה למדי, פעילותו הבנקאית בישרה את העתיד להתרחש. הכנסייה הבינה בשלב מאד ראשוני, ובצדק, שבמאבק על מעמדה, היא חייבת לדאוג לחוסנה הכלכלי. בשנים שבאו לאחר שהפכה לדת הרשמית של האימפריה - ובעיקר במחצית השנייה של ימי הביניים - היא פעלה ללא לאות לטובת השגת היעד. 

 

לכסף היתה חשיבות מכרעת בראש ובראשונה לצורך הפצת הבשורה. ספק אם התמיכה של הקיסרות לבדה היתה מצליחה להפוך את אירופה הפגאנית לאומה נוצרית, ללא הפעילות הנמרצת של הכנסייה עצמה - וזו נדרשה לכסף שיממן את ההתרחבות.

 

בשלב מאוחר יותר, המימון של כל מרחב ומרחב כנסייתי איפשר את הקמת הכנסיות הגדולות ובהמשך את קתדרלות הענק - מפעל ששירת גם הוא בעקיפין את תהליך התנצרותה של אירופה. עבור רבים מאנשי ימי הביניים, המפגש הויזואלי עם הציורים והפסלים של סיפורי הבשורה והקדושים במרכזים הכנסייתיים שירת את מנגנון ההפצה העצום של הנצרות הקתולית. ואם קירות הכנסייה בעיר הקרובה היו סוג של סרט "תעמולה" מקומי, קתדלות הענק היו הבלוקבאסטרים של התקופה.

 

כנסיית הנוטרדאם בפריז כנסיית הנוטרדאם בפריז צילום: איי אף פי

 

אתגר העוני

מאות שנים של התרחבות והתעשרות הפכו את הכנסייה לאחד המוסדות החזקים באירופה - אם לא החזק מכולם. מסדר הנזירים הפרנציסקני שהופיע בסוף המאה ה-12 הציב אתגר אידיאולוגי נוקב להיבט של העושר בעוצמה זו (באופן עקיף, יש לסיפור של המסדר רלבנטיות גם למדיניות הכנסייה של ימינו אנו, אך עוד חזון וגו').

 

סיפורו של המסדר נפתח בחבל אומבריה הצרפתי, כאשר בחור צעיר בשם פרנציסקוס ברנרדונה מהעיר אסיזי, בנו של סוחר בדים אמיד מאד, מחליט למכור את כל הסחורה שברשותו, ולהעביר את הכסף לכנסייה שבעיר. הסיפור הופך לדרמה משפחתית, שבסופה מחליט הבן הצעיר לוותר על כל רכושו וזכויותיו, ולהקדיש את חייו לישו.

 

כאשר הוא חסר כל, יוצא פרנציסקוס מאסיזי למסע נדונים ברחבי הארץ, אוסף במהלכו חוויות, חלקן לא פשוטות, ובשלב מסוים עובר לשלב מתקדם יותר, של הטפה ואיסוף תלמידים. פרנציסקוס קורא לוויתור מוחלט על כל אחזקת רכוש, קהל התלמידים שלו רק הולך וגובר, והחבורה הופכת לקהילה, שהופכת למעשה לסוג של מסדר. בשלב הזה, פרנציסקוס נדרש ללגיטימציה מרומא. האלטרנטיבה הסבירה לקבלת הכרה, בתקופה ההיא, היתה רדיפה וחיסול.

 

.   

פרנציסקוס מאסיזי פרנציסקוס מאסיזי צילום: ויקיפדיה, Jean-Christophe BENOIST

 

ואכן, בשנת 1209 קיבלו פרנציסקוס ותלמידיו לגיטימציה מהאפיפיור אינוקנטיוס ה-3 לפעול כמסדר עצמאי, בתנאי שיצטרפו רשמית למעמד הכמורה. היתה זו נקודת מפנה בכנסייה, אשר דחתה ורדפה שנים לא רבות קודם לכן מסדר בעל אופי דומה (הוולדנזים).  הסיבה לשינוי - מעבר לאופיו הנוח אולי של אינוקנטיוס - טמונה במידה חלקית בהכרה של האפיפיור כי השליטה בקבוצה תהיה מועילה ביותר מרדיפתה (כך היה גם עם המנזר הדומיניקני, שיוסד באותה תקופה).

 

וכך היה. למרות שמבחינה תיאורטית ובמידה חלקית יותר גם מעשית, המסדרים החדשים הציעו אלטרנטיבה דתית למאמינים, הנהגת הכנסייה ברומא השכילה לא רק לשלוט בהם במידה מספקת, אלא גם לעשות בהם שימוש לצורך קידום ענייניה שלה.

 

היתה רק בעיה תיאולוגית קטנה, בכל ההסדרה הזו. מהרגע שפרנציסקוס ותלמידיו הפכו מקבוצה משוטטת חסרת כל למסדר רשמי, הם נדרשו כמובן להחזיק בקרקעות ובמבנים שישרתו אותו, ובלא מעט מטלטלין שמבלעדיהם אין לו קיום. נדרש אם כן פיתרון יצירתי, ובעצה אחת עם הכנסייה נמצא אחד כזה: הבעלות על רכוש המסדר ניתנה לאפיפיורות, בעוד שלמסדר ולאנשיו ניתנה אך ורק זכות השימוש.

 

לא כל הפרנציסקנים אהדו את ההסדר, וכבר מראשיתו פעלה קבוצה של מתנגדים שדרשו להקפיד קלה כבחמורה על תקנון המסדר הראשוני. קולם נשמע, התנהל ויכוח תיאולוגי נוקב בינם לבין הכנסייה על השאלה האם אכן ישו ותלמידיו היו עניים – כולל התכנסויות תיאולוגיות שהתעמתו בעניין - אך ההסדר לא בוטל.

 

 

שון קונרי כנזיר פרנציסקני בסרט שם הוורד (המבוסס על ספרו של אומברטו אקו) שון קונרי כנזיר פרנציסקני בסרט שם הוורד (המבוסס על ספרו של אומברטו אקו) צילום: יח"צ

 

עד שההסכם כן בוטל, רק שלכיוון ההפוך.

 

כמאה שנה לאחר ההסדר עם האפיפיור אינקונטיוס, שלט ברומא הקתולית האפיפיור יוחנן השני, שהסתכסך במקביל גם עם המסדר הפרנציסקני וגם עם הקיסר הגרמני, לודוויג מבווריה. בצו שפרסם ב-1322 הכריז יוחנן השני על ביטול ההסדר האמור, וקבע שמעתה המסדר הוא הבעלים בפועל על הרכוש המוחזק על ידו. בצו נוסף שפרסם כמה חודשים מאוחר יותר הבהיר האפיפיור שהטענה שישו ושליחיו היו עניים שלא החזיקו בדבר היא טעות, ושכל מי שממשיך להחזיק בה הוא 'מין' (כפי שהוסבר בפרק הראשון, מינות מתארת קבוצה או אדם נוצרי שאינו מקבלת את מרות הכנסייה ואת עמדותיה בענייני דת).

 

התגובה היתה חריפה. הפרנציסקנים שלא קיבלו את הדין נטשו את המסדר, הצטרפו לקבוצה שמלכתחילה לא קיבלה גם את ההסדר הישן (הספיריטואליסטים) והכריזו על האפיפיור עצמו כ'מין'. מנהיג המסדר שהוביל את קבוצת הנוטשים, מיכאל מצ'סנה, מצא מקלט תחת חסותו של הקיסר, שחצרו ממילא רחשה מזימות נגד מנהיג העולם הנוצרי.

 

מוסד האפיפיורות עמד בפתחו של משבר עצום שכלל בין היתר פיצול של התפקיד בין שני מתחרים. ההתאוששות הגיעה רק במאה ה-15, ולאחר שנים ראשונות מהוססות פרצה הכנסייה מחדש, לאחת התקופות המפוארות בתולדותיה. ובאותה מהירות שבה התאוששה הקתוליות מהמשבר של המאה ה-14, כך היא גם היתה עתידה ליפול, מאה שנים מאוחר יותר.

 

הכנסייה מוכרת פנטזיות להמונים

 

לאחר משבר פוליטי ודתי ארוך שנים שאף הוביל לפיצול הכנסייה לתקופה קצרה, במאה ה-15 החלה הכנסייה ומוסד האפיפיורות לבסס מחדש את מעמדם. זאת למרות תקופה לא פשוטה מבחינה פוליטית באיטליה וביקורת שהושמעה מקרב גורמים בנצרות על סיאובה של הכנסייה. מינויים של ארבעה אפיפיורים מבית משפחת מדיצ'י עתירת הממון במאות 16-15 היה אחד הביטויים המובהקים לקשרים בין העושר לכס הדתי בתקופה זו של פריחת הרנסאנס.

 

מכירת משרות כמורה לבני עשירים היתה תופעה אחרת ששיקפה את יחסם הציני של נציגי הנצרות לכסף בתקופה זו. וכשזוהי רוח התקופה, הדרך לפרקטיקה של האינדולגנציות היתה קצרה. נקודת השפל הזו בתולדות יחסי כנסייה-כסף היא שהובילה בסופו של דבר לניפוץ המונופול שלה על נציגות אלוהים עלי אדמות.

 

הפריחה באומנות של ימי הרנסאנס תרמה להתחזקות המחודשת של הממסד הקתולי, בזכות הקשר ההדוק שנוצר בין ראש הכנסייה לאמנים של רומא. האפיפיורים הפכו לפטרונים של האומנות הנערצת, והשקיעו הון בהרחבת שטחי הכנסייה, לא אחת תוך הפקדת האומנים החשובים ביותר בעולם על עיצובם הפנימי של המבנים. לבנייה המואצת היה מחיר כמובן, ולנוכח התוכניות הגרנדיוזיות, היה ברור שבסופו של דבר, יוזמי המפעל לא יוכלו לעמוד בו.

 

ואותו סופו של דבר אכן התרחש, בראשית המאה ה-16. ב-1514 עמד האפיפיור לאו ה-10 בפני קופה ריקה מצד אחד, ומול פרויקט תקוע מן הצד השני. ומדובר היה בחתיכת פרויקט - הבנייה המחודשת של בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא. האדון לאו סירב להתייאש, ולאחר שהוא ואנשיו טיכסו להם עצה, באה לעולם תופעת ה"אינדולגנציה".

 

 

סנט פטרוס, רומא סנט פטרוס, רומא צילום: אם סי טי

 

האינדולגנציה היא שטר מחילה מטעם האפיפיור (או שלוחיו), שמעניק לאדם הרוכש אותו קיצור תקופה בפרוגטוריום, הוא כור המצרף - המקום שאליו נשלחים בני האדם החוטאים שזכאים לכפרה.

 

על פי התיאולוגיה הנוצרית-קתולית, לאחר בילוי בכור המצרף בתקופה התלויה בעוצמת החטאים, נמחקים חטאיו האדם והוא מועבר אחר כבוד לגן עדן (לאלה שהגזימו עם הפשעים שלהם לא מוענקת האופציה והם נשלחים ישירות לגיהנום). האינדולגנציה אם כן, מקצרת למעשה את הדרך לגן עדן, תוך הורדת תקופת הייסורים שבדרך.

 

בעולם של חוטאים לא קטנים הפכו שטרי המחילה ללהיט, והכנסייה שזיהתה כאן עסק מוצלח במיוחד, דאגה לטפח אותו. תוך זמן קצר הצטרפו הכנסיות ברחבי אירופה לחגיגה והחלו למכור אינדולגנציות בהמוניהן (בעיקר בגרמניה). בינתיים החל המצג כלפי הרוכשים להשתנות, מקיצור התקופה בכור המצרף לביטולה לחלוטין, כך שהשטר שנמכר למאמינים הפך מעתה לכרטיס כניסה מיידי לגן עדן.  

 

 

אינדולגנציה אינדולגנציה צילום: ויקיפדיה, Jean-Christophe BENOIST

  

בסופו של דבר, למישהו נמאס מכל הגועל הזה.

 

ב-31 באוקטובר תלה הכומר והד"ר לתיאולוגיה מרטין לותר הגרמני את מסמך 95 התזות שלו על דלת כנסייה בוויטנברג שבגרמניה. מרתין לותר העביר במסמך ביקורת נוקבת על המסחר באינדולגנציות, והוסיף לכך תהייה על ההצדקה התיאולוגית של הפרקטיקה. במקביל, ובאופן מעודן וזהיר יותר, ביקר המסמך של לותר את תאוות הבצע של הממסד הכנסייתי והנהגתו. המסמך עסק גם בנושאים תיאולוגיים נוספים, וקרא בין היתר לערוך את תפילות הכנסייה בשפת העם, ולא בלטינית.

 

המסמך לא קרא אמנם למרד מול רומא, אך רוח הדברים היתה במידה רבה קריאה לשינוי. מרגע שהמסמך התגלגל לידי הרפורמאטורים הממתינים לשעת כושר, כבר לא היתה דרך חזרה. תוך עשרות שנים, ולמרות השבת המלחמה מצד הכנסייה (שהקימה במסגרת זו בין היתר את מסדר הישועים החזק והמצליח, שיצא למסע מסיונרי ברחבי העולם), מהפיכת הרפורמציה נטלה ממנה את הבלעדיות על אלוהים.

 

לנוכח כוחה המיתי של ההנהגה הקתולית במאות השנים שחלפו עד להופעתו של לותר (למעט תקופות קצרות של משבר), הפגיעה במעמדה הובילה לשינוי פניה של אירופה, ולראשיתו של עידן היסטורי חדש. הכנסייה נאלצה לנווט את דרכה בארץ לא ממש נודעת, והיא עשתה זאת, בין היתר, באמצעות פתיחה של מסע מסיונרי מקיף ועמוק, בקהילות חדשות ומרוחקות ביישובים שמעבר לים, באפריקה, אמריקה ואסיה.

 

 

מרטין לותר מרטין לותר צילום: גטי אימג'ס

  

בניגוד מוחלט לפרקטיקה של האינדולגנציות, במסע המסיונרי המחודש ויתרה הכנסייה במידה רבה על שיקולי הרווח, והוציאה הון עתק על הפצת תורתה בקהילות מרוחקות, לרוב עניות וחסרות אמצעים. בטווח הארוך, המהלך המסיונרי התברר כאחת ההחלטות הגאוניות ביותר של הממסד הקתולי. בעולם של תחרות, כוחה של הכנסייה טמון בראש ובראשונה במאמיניה, ובמקרה הקתולי מספר זה צמח צמח בהיקף עצום בזכות המסע המיסיונרי לקצוות תבל.

 

כך הגיעה לה המאה ה-19, הכנסייה למדה לחיות בעולם של תחרות על נשמות המאמינים, ולמרות הסערות הפוליטיות והמלחמות ששטפו את אירופה, היא שבה והפכה לאחד הכוחות החשובים בעולם. רק שאז הגיעה לה תחרות נוספת – תנועת הלאומיות טרפה מחדש את הקלפים.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x