סוף לתאצ'ריסטים בכדורגל הישראלי
אתמול נבחרו חברי הוועד המנהל של עמותת "האדומים", עמותת אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל. התהליך הדמוקרטי הזה הוא מהפכה, לא פחות, ביחסי הכוחות בכדורגל הישראלי
18:35
30.04.13
אתמול בערב, ברגע שאי אפשר שלא לתארו כהיסטורי, הוכרזו שמותיהם של חברי הוועד המנהל הנבחר של עמותת "האדומים", עמותת אוהדי הפועל תל אביב בכדורגל, אשר לה 20% מהבעלות על מועדון הכדורגל האדום. מהיום יהיו לגיא זקס, אסף אלוויה, אמיר פורת, בועז שובל, מולי הולצמן, אריאל יודצ'ק ושרה מוזס, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, דמויות משפיעות בהנהלת קבוצתם. התהליך הדמוקרטי הזה הוא מהפכה, לא פחות, ביחסי הכוחות בכדורגל הישראלי.
קראו עוד בכלכליסט:
אוהדי הפועל. משנים את ההיסטוריהצילום: ראובן שוורץ
אולם למרות זאת יש כאלו מקרב אוהדי הקבוצה שרואים בדמוקרטיזציה של הפועל תל אביב כישלון. הוכחה להיותה של הקבוצה "מוצר" לא סחיר מספיק אשר משקיעים ובעלי הון נמנעים מלהשקיע בו את כספם. הגדיל ועשה אוהד מוכר ומוביל דעה שכינה את תהליך הבחירות שהתנהל בעמותת "האדומים" כ"אשליה דמוקרטית" שמסתירה "תהליך זוחל של טשטוש היררכיות" בקבוצה. מעבר לכך הבעיה בטיעון זה היא כפולה. ברמה הבסיסית והפשטנית ביותר, לא ברור מדוע יש לקשר בין קיומה והתנהלותה של עמותת האוהדים לחוסר ההצלחה המקצועי בעונה זו. האם היתה זו עמותת האדומים שניהלה בצורה לא מושכלת את תקציב הקבוצה, בין היתר בתחלופת מאמנים לא פרופורציונלית וכמות גדולה של שחקני רכש לא באמת איכותיים? האם בעונות אחרות, גם כשנוהלה הפועל תל אביב אך ורק על ידי אנשים פרטיים ובעלי עסקים למיניהם, כמו בעידן תאומים וסגול, לא חוותה הקבוצה עונות נפל?
אולם ברמה המהותית יותר, הבעייתיות בהאשמות שנשמעות נגד עמותת האוהדים נובעת מעצם ניסיונם של המאשימים להשליך על עולם הכדורגל את תפיסת העולם הניאו ליברלית מבית מדרשה של מרגרט תאצ'ר המנוחה. תפיסה זו מבקשת "להמית" מושגים מופשטים כמו מועדון, קהילה, תרבות וזהות קולקטיבית. כמיטב המסורת התאצ'ריסטית, על פי תפיסה זו אין אוהדים, אלא רק פרטים הבוחרים לצאת מן הבית והופכים עצמם לצרכנים – במקרה זה צרכני חוויית כדורגל. הטענה שעמותת האדומים היא "אשלייה דמוקרטית" חמורה עוד יותר דווקא כי היא נשמעת במרחב תרבותי – עולם הספורט - הנהנה בשנים האחרונות מהתפתחותן ופריחתן היחסית של תפיסות שונות ומנוגדות לאותו הגיון כלכלי-חברתי מיושן ודורסני.
רבות כבר נכתב על ההשלכות החברתיות של הפיכת אוהד הכדורגל ללקוח, ואולי אף רבות מכך נכתב על תופעת הנגד בדמות העמקת מעורבות האוהדים בקבוצותיהם ועל קבוצות האוהדים שקמות ברחבי העולם. הכדורגל הגרמני, שהדהים את עולם הספורט בשבוע האחרון, מראה כי מעורבות אוהדים והפיכת הכדורגל לאירוע קהילתי אינם חשובים רק ברמה החברתית, אלא אף תורמים למקצועיות על כר הדשא ומסייעים בהפיכת המועדונים והליגה לתחרותית יותר. ברמה המקומית יותר אפשר לפתוח את הדיון במועדון הפועל תל אביב בכדורסל והפועל קטמון בכדורגל, ששייכות ברובן לעמותות אוהדים ומהוות הצלחה ספורטיבית וקהילתית כאחד.
דווקא דוגמאות אלו מוכיחות כי התרופפות ההיררכיה בין צרכני הכדורגל למנהלי המוצר היא תופעה מבורכת. אותה הפרדה מדומיינת בין אוהד הכדורגל שתפקידו הבלעדי הוא להיות צרכן של מוצר שאיכותו מוטלת בספק (ודאי בקונטקסט הישראלי) לבין בעל ההון התורן אשר יכולותיו הניהוליות אינן מוטלות בספק, צריכה להיעלם לחלוטין. בכל העולם, ולא רק במרחב הספורטיבי, הולכת וגוברת הנטייה להתנגד לאותו ניאו ליברליזם קיצוני המבקש לפרק את החברה לאטומים בודדים אשר אין בינם כל קשר רוחני, אידיאולוגי ותרבותי. התנגדות זו באה לידי ביטוי בדוגמאות מתחומים שונים. אם בקואופרטיבים שחוזרים להוות כוח משמעותי בכלכלה העולמית, דרך מחאות חברתיות סוחפות, כמו גם בקבוצות אוהדים ובמעורבות גוברת של קהילות שלמות בקבוצות הספורט שהן בוחרות ללוות.
באנגליה יצאו המונים לרחובות וחגגו את "מותה של המכשפה", זכר להשלכות הכלכליות והחברתיות החמורות שנגרמו בעקבות אותו תאצ'ריזם מפורסם. למרות זאת בעולם הספורט הישראלי יש עדיין כאלו המבקשים לחזק תפיסה זו ולנגח את המתנגדים לה. אולי אחרי תקופת הסתגלות, גם התאצ'ריסטים של הכדורגל הישראלי יתרגלו לסדר החדש.
