• תפריט
מוסף 11.04.2013

דור אימת המשכנתא

עוד ועוד ישראלים - אנשים עובדים, עם תפקידים בכירים, מעשירונים גבוהים - נאלצים למכור את הבית שלהם כי לא הצליחו לעמוד בהחזרי המשכנתא. הם דווקא היו מחושבים בתכנון, אבל החיים הסתבכו להם: עוד ילד, תקופת מחלה, אובדן עבודה, הלוואה שתפחה. בינתיים מחירי הדיור והמחיה ממשיכים לעלות, המשכנתא שלוקחת כל משפחה רק גדלה, והמוכרים בלית ברירה מתרבים והולכים

כשלע' יש סוף סוף רגע של שקט לדבר איתי, השעה רבע לעשר בערב. היא עבדה עד חמש ואז התרוצצה וראתה דירות למכירה בבת ים. לפני כחודש היא ובעלה, בסוף שנות ה־30 לחייהם, מכרו את הבית שלהם בעיר בלית ברירה, אחרי שהמשכנתא והלוואות נוספות שנטלו כדי לממן את הרחבת הבית מוטטו אותם. הם לא זוג מפונק וחסר אחריות. שניהם עובדים - היא מזכירת הנהלה בחברה גדולה, הוא בתחום המנופים. לפני 14 שנה קנו דירת 50 מ"ר קטנה, שבה נולדו וגדלו ארבעת ילדיהם, ולפני כמה שנים צצה הזדמנות להרחיב את הדירה. הם קיבלו החלטה מחושבת: הדירה הורחבה ל־160 מ"ר ולעוד 80 מ"ר על הגג, וכללה גם יחידה להשכרה שתעזור להם לשלם את המשכנתא. כדי לממן את הבנייה הם הגדילו את המשכנתא מ־300 אלף שקל ל־800 אלף שקל, ולקחו עוד כמה הלוואות לכל מטרה.

 

לפני שנה השיפוץ הסתיים, היחידה על הגג הושכרה ב־3,500 שקל לחודש, אבל הבור היה עמוק יותר. "הגענו להחזר חודשי של 7,500 שקל", ע' מספרת, "מהתשלומים והריביות קרסנו. והדירה גדולה אז זה 1,500 שקל ארנונה לחודשיים ו־2,000 שקל חשמל לחודשיים. רק ההוצאות הקבועות שלנו היו עשרת אלפים שקל בחודש. ומה עם מילקי וחוגים לילדים? חסכתי בזה, אבל אני לא רוצה להחסיר מהילדים בשביל קירות ובטון. הגענו למצב שאין מה לאכול בבית. שאנחנו עובדים ומרוויחים והגענו לעוני".

 

אילוסטרציה אילוסטרציה איור: יזהר כהן

 

למכור את הבית זו החלטה קשה.

"בטח, זה כואב. זה הבית שלנו, גרנו בו כל כך הרבה שנים, אנחנו רגילים אליו ואוהבים אותו, בעלי בנה אותו בידיים שלו. אנחנו אנשים חרוצים, עובדים, מרוויחים. אני מדברת איתך עכשיו כאילו כלום, אבל ההחלטה למכור את הבית גבתה מאיתנו בריאות. זו היתה תקופה קשה, אבל לא היתה לנו ברירה. מה עדיף, להיות בלחץ של חובות והחזרים?".

 

בתמורה שיקבלו מהמכירה הם מתכננים לסגור את החובות, שהגיעו לחצי מיליון שקל, ואת המשכנתא הנותרת, כ־600 אלף שקל, יגררו לקניית דירה אחרת, מפני שעם היסטוריה בעייתית של פיגורים בתשלומים אף בנק לא ייתן להם משכנתא חדשה. כעת ע' זהירה מאוד: היא מחפשת ארבעה חדרים ב־1.1–1.2 מיליון שקל לכל היותר, אחרי שיפוץ, והחזר חודשי של 3,500 שקל מקסימום על המשכנתא. "עם זה אוכל לחיות בשקט", היא אומרת. "עכשיו אני מרגישה הקלה. אני יודעת שלא נהיה יותר בחובות, ושלא התנהגתי בחוסר אחריות".

 

אתם יורדים ברמת החיים, יהיה לכם צפוף לחיות שישה בארבעה חדרים.

"כשהלב רחב הקירות זזים", היא אומרת בחיוך ואז מרצינה. "מטורף לחיות פה כי הכל מתייקר - חשמל, אוכל - והמשכורות עומדות במקום. אני לא ממליצה לאף אחד לקחת משכנתא אם הוא לא בטוח שיש לו אפשרות להחזיר אותה. צריך לעשות חישוב של הכנסות והוצאות, לחשוב גם על תסריט גרוע של הלוואות נוספות ולבדוק אם אפשר לעמוד בהן. ברגע שההוצאות כל כך גבוהות משלמים על חריגות כפול כסף, את מאבדת המון כסף, וזה גורם למתח, ויכוחים ומריבות בבית. את במצב של לחץ והילד רוצה משהו קטן, לא מותרות, ואין לך לתת לו. הבית הופך לבית משוגעים".

 

בשבועות האחרונים שמע "מוסף כלכליסט" עוד ועוד סיפורים כאלה. טפטוף גובר של דירות ובתים, גדולים ומשופצים, באזורים טובים, שעומדים למכירה כי בעליהם - אנשים עובדים, מעשירונים גבוהים - אינם מצליחים לעמוד בתשלומי המשכנתא והלוואות נוספות. הטפטוף הזה גובר בתקופה האחרונה, על רקע יוקר המחיה המאמיר ובעיקר במקרים שבהם אחד המפרנסים פוטר. כשהמחירים ימשיכו לעלות, כשהריביות יזנקו, כשהפיטורים וקיצוצי השכר יתרחבו, כשייכנסו לתמונה גם הקיצוצים הרחבים שמתכננת הממשלה החדשה, בין השאר בקרב עובדי המגזר הציבורי וקצבאות הילדים - הטפטוף עלול להפוך לגל גדול שיקשה על משפחות רבות מאוד ויטלטל את המשק כולו.

 

שכונת אם המושבות בפתח תקווה.  "גרות פה מאות משפחות עם רכב חדש, כולם נוסעים לחו"ל. מאיפה יש להם כסף? יש אשליה שכולם מתגלגלים ומסתדרים ואף אחד לא נופל" שכונת אם המושבות בפתח תקווה. "גרות פה מאות משפחות עם רכב חדש, כולם נוסעים לחו"ל. מאיפה יש להם כסף? יש אשליה שכולם מתגלגלים ומסתדרים ואף אחד לא נופל" צילום: צביקה טישלר

 

עשירון שביעי ומעלה, עובדים, ניסו להיות זהירים

 

זו אשליה לחשוב שהאתגר הגדול בקניית דירה הוא לגרד את ההון העצמי הנדרש כדי לקבל את המשכנתא המיוחלת מהבנק, ואז אפשר להתרווח על ספת איקאה בדירה של ארבעה חדרים שזה עתה נקנתה, בתחושת ניצחון שהמשימה הושלמה. זה הרגע שבו האתגר הגדול רק מתחיל, והוא נמשך 25 או 30 שנה. חודש אחרי חודש של תשלום משכנתא עצומה.

 

כלל האצבע הבנקאי קובע משכנתא בגובה לא יותר משליש מההכנסה המשפחתית, אבל כשהריבית או האינפלציה עולות, השליש עלול להפוך ל־40% ואפילו למחצית מההכנסה. עוד לפני תרחישי האימה של הריבית והאינפלציה, החיים עצמם עולים כסף, וכל הזמן מתייקרים. ילדים נולדים, יש ברית, בת מצווש, חופש גדול, חשמל, ארנונה, כבלים, טלפון, דלק, אוטו כדי לנסוע לעבודה שתשלם את המשכנתא, והוצאות בלתי צפויות, מטיפול שיניים דחוף עד פיצוץ צינור. הפתרון הכי זמין הוא הלוואות לכל מטרה, שהבנקים וחברות האשראי משווקים במרץ. הלוואה, ועוד אחת כדי להחזיר את הקודמת, ואז עוד אחת ועוד אחת. ולעתים מחליקים על קליפות הבננה של החיים - מישהו חולה במשפחה, אחד ההורים מאבד את עבודתו, מתברר שלילד יש צרכים מיוחדים, ופתאום המשוואה הפריכה של הוצאות והכנסות מתרסקת לרסיסים, בעוד מונה ההלוואות והמשכנתא ממשיך לדפוק, רק מהר יותר. זו הסיבה שלא מעט משפחות, כמו של ע', הגיעו למסקנה שהפתרון היחיד לפריצת המעגל המכושף הוא למכור את הדירה שלהן. בַּתמורה הן מחסלות את ההלוואות והמשכנתא, ובעודף קונות בית צנוע יותר או שוכרות דירה.

 

אף אחת מהמשפחות שהתראיינו ל"מוסף כלכליסט" לא הסכימה להיחשף בשמה המלא או להצטלם. מי שהסתבך בפלונטר של משכנתא והלוואות מתבייש, לא רוצה שימרחו את הקרביים הפיננסיים הכושלים שלו בעיתון. ז', למשל, מסתיר מכל העולם, כולל מהמשפחה הקרובה, את עומק החובות שבגללם הוא מוכר את ביתו. "אוי ואבוי", הוא אומר כשאני שואלת אם יסכים להצטלם לעיתון. "אף אחד לא יודע ולא יידע מכלום, אפילו במשפחה. אני שחקן פוקר".

 

מרואיינים אחרים פחדו שישפטו אותם. שיאמרו שהם עצלנים, בזבזנים, מפונקים וחסרי אחריות. לא התרשמתי שהם כאלה. מדובר בזוגות עובדים, חרוצים, מהעשירון השביעי ומעלה, אנשי "ריקי כהן מחדרה", שחלקם לא יצאו לחופש כבר שנים. כולם לקחו משכנתא שהלמה את מידותיהם, אבל המציאות הישראלית היקרה והמשכורות שדורכות במקום אילצו אותם להישען על הלוואות נוספות, והן שגררו אותם מטה. יש להם דירות, אך הם חיים כמו עניים. הם זה אנחנו, עניים שחיים בבתים של עשירים. הם צריכים למכור אותם כדי לשרוד, ובמיתון המעמיק - הם מתרבים והולכים.

 

"לעמוד בהחזר על הקשקש זה מתכון לכישלון"

 

כשאני שואלת את ר' לכמה הצטברו החובות שלהם, היא ניגשת למחשב לבדוק - ומצטמררת. "רק להסתכל על זה, אני לא מאמינה", היא אומרת. "היתה לנו משכנתא של 250 אלף שקל, מינוסים של 84 אלף שקל והלוואות לבנקים עוד 101 אלף שקל. זה מפתה כשהם אומרים לך 'תיקח'. אי אפשר לעמוד בזה, בטח כשאחד מבני הזוג לא עובד".

 

ר' עבדה שנים בתפקידי ניהול, ורוב הזמן המשפחה היתה במצב סוציו־אקונומי גבוה למדי. לפני 15 שנה הם עברו להתגורר בצפון, ביישוב קהילתי יוקרתי. "החיים ביישוב כזה יקרים מאוד, אתה משלם על דברים שנועדו לשפר את איכות החיים, כמו קאנטרי, בין אם אתה צורך אותם או לא. והריחוק וחוסר התחבורה מחייבים להחזיק שתי מכוניות, על כל העלויות שלהן".

 

דירות למכירה. "ההחלטה למכור גבתה מאיתנו בריאות. זו היתה תקופה קשה, אבל לא היתה לנו ברירה. מה עדיף, להיות בלחץ של חובות והחזרים?" דירות למכירה. "ההחלטה למכור גבתה מאיתנו בריאות. זו היתה תקופה קשה, אבל לא היתה לנו ברירה. מה עדיף, להיות בלחץ של חובות והחזרים?" צילום: אוראל כהן

 

עם כל ההוצאות האלה ר' ובן זוגה הסתדרו, עד שהתרגשו עליהם שתי הפתעות לא צפויות: "בעלי חלה, משבר גדול שרושש אותנו כלכלית. זו היתה שנה שרוקנה את החסכונות, ואחריה הוא מצא את עצמו בלי עבודה". במקביל התברר שלבנם יש צרכים מיוחדים, שדורשים טיפולים יקרים ונסיעות ארוכות. "היינו עם משכנתא ממוצעת של 3,000–4,000 שקל, אבל עליה הצטברו הלוואות, ופתאום מצאנו את עצמנו מתחילים כל חודש במינוס, ואין ממה לשלם את ההלוואות או את הכלכלה השוטפת. אם יש תקלה במכונית או במכונת כביסה, או שילד צריך משהו - אתה מוצא את עצמך בלי אוויר לנשימה".

 

שלוש שנים התגלגלו ככה, לא מסוגלים רגשית להתמודד עם הרעיון שיתנתקו מהבית ומהקהילה שלהם, עד שכלו כל הקיצין. הם מכרו את ביתם, סגרו את המשכנתא, החזירו את כל ההלוואות, ובעודף קנו בית ביישוב אחר בצפון.

 

"התנאי היה שאם אנחנו עוזבים את הבית זה כדי לסגור את המשכנתא ואת כל ההלוואות שהעיקו עלינו, ולחיות ממה שיש, לא מהמינוס. זה היה משבר קשה לילדים וגם לנו, אבל הבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה. הגענו למצב שבקושי יש כסף לקנות אוכל. אני מכירה את כל הרגשות על הרצף", היא אומרת בחיוך, "מה'יהיה בסדר' ועד ה'לא נורא, זה יעבור עוד חודש'. אבל זה לא עובר. ההחלטה למכור היא תחושה של לחתוך בבשר החי, אבל התוצאה שווה. אין עומס כלכלי כמו אבן ריחיים, יש שקט נפשי ואפשר לתפקד טוב יותר.

 

"מאז אנחנו חיים במצב מאוזן, והיום אני שמחה על המעבר ומרגישה יציבות. שיפרנו את המגורים, עברנו לבית גדול וחדש יותר, חיסלנו חובות, החזרנו את כל ההלוואות ונשאר לנו סכום לא גדול בצד, שנותן תחושה שאתה לא חנוק".

 

הפתעות כמו שקרו לכם תמיד יכולות לקרות. נולדים תאומים, מאבדים מקום עבודה.

"חוסר הביטחון התעסוקתי קשה מאוד ולכן אסור להתפתות. אתה יכול לעבוד במשרה מוצלחת ולהרוויח 30 אלף שקל לחודש, ומחר תהיה מובטל ולא תמצא משרה ב־6,000 שקל. גם אם מגייסים הון היום ועומדים בהחזר על הקשקש, זה מתכון לכישלון. שנים לא יכולנו לצאת לחופש, לקחת את הילדים להצגות. זה יותר קשה מלגור בבית קטן, איכות חיים זה לא רק בית גדול".

 

"כל שינוי קל שבקלים יכול להכניס לסחרור"

 

צ' מכר את הדירה שלו, ארבעה חדרים ברחובות, לפני כחודשיים. הוא ואשתו קנו אותה לפני העלייה הדרמטית במחירי הדיור, ושילמו 900 אלף שקל, מהם 720 אלף שנלקחו כמשכנתא. צ' היה כבר אז מנהל ברשת קמעונאית גדולה, גם אשתו עבדה, הם השתכרו יפה, בערך בעשירון השמיני. זה עדיין לא הספיק למשכנתא ולצרכים השוטפים של זוג הורים וארבעה ילדים, והם התחילו לקחת הלוואות, "כדי לחיות, לדברים השוטפים. פתאום לילדה יש הפרעות קשב וריכוז, צריך אבחון, טיפולים, ואתה לא רוצה להזניח כי אתה במצב לא טוב", הוא אומר. "כשאתה נכנס למערבולת ההלוואות, ההחזרים החודשיים יותר גבוהים מהמשכורת. שם הסכנה הגדולה, ולשם הגעתי".

 

אז היית צריך להכריע בין ארבעה קירות לאיכות החיים של ארבעה ילדים?

"כן. זו החלטה קשה. יש משהו בדנ"א היהודי שאנחנו מרגישים שאם אין לנו דירה אנחנו תלויים באוויר. זו לא היתה החלטה פשוטה, זה תהליך. היום אנחנו מבינים שהיינו צריכים לקבל את ההחלטה הזאת לפני שנים והיינו חוסכים לפחות 100 אלף שקל. אבל אתה אומר 'יהיה טוב'. יהיה טוב אם אראלה תתקשר, וזה לא קורה", הוא אומר וצוחק.

 

אחרי שמכרו את הדירה הם שכרו דירת ארבעה חדרים באזור טוב ב־4,000 שקל. "זה נתן לי אוויר, השתחררו לי כמה מאות אלפי שקלים. יש לי ברקע עוד הלוואות, אבל משהו שאני יכול לחיות איתו. אפשר לשאול מה אני מתלונן, ההתנהלות שלי לא היתה נכונה. כנראה אני צריך ללמוד לדחות את הסיפוקים שלי, של הילדים, לומר יותר 'לא', להחליט מה דחוף וחשוב. אני מאשים את עצמי. לא השתוללנו והסתובבנו סביב העולם, אבל כשהכסף זמין אתה לוקח אותו ואתה לא זהיר עם ההוצאות כי הוא שם. אתה אומר 'אלוהים גדול', 'חיים רק פעם אחת' ו'יהיה בסדר'. רק ברגע שהחרב מונחת לך על הצוואר אתה מתחיל להתחשבן.

 

אוריאל לדרברג, עמותת פעמונים. "אנחנו יושבים על חבית נפץ" אוריאל לדרברג, עמותת פעמונים. "אנחנו יושבים על חבית נפץ" צילום: גדעון שרון

 

"מאוד מפתה לקחת משכנתא. נותנים לך כסף ואפשרות לגעת בחלום של בית משלך שמוצא חן בעיניך. אני שומע היום סיפורים על אנשים שלוקחים על עצמם משכנתאות מפחידות ומסוכנות, בלי לדעת לאיזה פלונטר הם נכנסים. אתה רואה שעוד שנה או חמש זו תהיה בעיה".

 

המסקנה היא לא לקפוץ מעל הפופיק.

"קל להגיד את זה, זה פופוליסטי. כולנו רוצים דירה ואנחנו מרגישים שאם יש לנו דירה הגענו לחוף מבטחים, אבל הרבה פעמים זה לא חוף מבטחים אלא אי שנתון לסערות מכל עבר. שינוי קל שבקלים מבחינה בריאותית או בעבודה יכול להכניס אותך לסחרור. היה לי מזל שהיה לי מה לממש".

 

"הכלכלה לא תיפול. משקי הבית כן"

 

אוריאל לדרברג הוא מנכ"ל פעמונים, עמותה שמסייעת למשפחות שנקלעו לסחרור של חובות והלוואות. חלק מהמשפחות שהתראיינו לכתבה קיבלו סיוע נרחב מהעמותה, שמתבססת על תרומות ומכוונת אזרחים להתנהלות כלכלית נכונה יותר. כשאנחנו משוחחים הוא בדיוק יוצא מבית של חברים שביקשו להתייעץ איתו. "הם קנו דירה באם המושבות בפתח תקווה. היא יועצת ארגונית, הוא איש שיווק. היום 45% מההכנסות שלהם הולכים למשכנתא, ועדיין אין להם ילדים. הפחד הגדול הוא שלא לעולם חוסן, הריבית תעלה ומה אז? הוא אומר לי: 'מה אני אעשה? אנחנו רוצים ילדים, ההוצאות יגדלו. מה, אז לא הייתי קונה דירה?'. אמרתי לו: 'אולי קנית דירה עם משכנתא שגדולה עליך ב־300–400 אלף'. הוא קנה את הדירה על הנייר, ואם הוא מוכר אותה היום יש לו רווח של 200 אלף שקל. אמרתי לו: 'הנה, תמכור ואז תוכל לקנות דירה עם משכנתא נמוכה ב־400 אלף שקל'. והוא אומר: 'אתה טועה, אין דירות זולות. גם רמלה יותר יקרה היום'.

 

"אני מודאג כי זה נהפך לנחלת הכלל. רמת החבות כזאת גדולה שאין ברירה אלא למכור, וגם השכירות יקרה יותר. ואי אפשר לדבר על בעיית המשכנתא בלי לדבר על יוקר המחיה, כי אם החיים היו זולים יותר אנשים היו יכולים לחיות עם משכנתא שהיא 40%–45% מההכנסות שלהם".

 

הנתונים הרשמיים של בנק ישראל מאמתים את מה שלדרברג חש מהשטח: משפחות נוטלות על עצמן משכנתאות יותר גדולות ומוסיפות עליהן הלוואות בהיקפים חריגים. בינואר 2003 החוב של משפחה ממוצעת (משכנתא והלוואות אחרות) עמד על 110 אלף שקל. כעבור עשר שנים, בינואר 2013, החוב גדל ב־80%, ל־196 אלף שקל. השכר הממוצע, שצריך לממן את ההלוואות הללו, עלה בעשור הזה רק ב־30%. כך נולד הצורך בהלוואות נוספות ובמינוף חסר תקדים, ששולח משפחות רבות ומבוססות לכאורה לפעמונים. ב־2006 פנו לעמותה 486 משפחות בבקשת עזרה; ב־2012 פנו כבר 5,519 משפחות, ומפרופיל אחר. "עוד ועוד משפחות שיש להן כסף מגיעות לפעמונים: משפחות עם דירה ששווה 1.6 מיליון שקל ולקחו משכנתא של מיליון או 1.2 מיליון שקל, משפחות מעשירונים 8–9", אומר לדרברג. "משפחות כאלה לא באו אלינו בעבר. בנינו את היכולות שלנו בטיפול באוכלוסיות חלשות, ועכשיו מגיעים אלינו אנשים שעובדים ומרוויחים, אוכלוסייה שאנחנו לא רגילים אליה.

 

"אני מסתכל על הזוג הזה, שאצלם הייתי עכשיו. הם מביאים הביתה 15–16 אלף שקל נטו בחודש, בברוטו זה 28 אלף שקל. הם מרגישים בשיא, אבל חיים כמו עניים. הוא אומר לי: 'גרות פה מאות משפחות עם רכב חדש בחניה, כולם נוסעים לחו"ל. מה, רק אצלי זה ככה? מאיפה יש להם כסף?'. אמרתי: 'מי אמר לך שיש להם? אולי הם חיים בדיוק כמוך?'. יש תחושה, אשליה, שכולם מתגלגלים ומסתדרים ואף אחד לא נופל. אצל האנשים שאני פוגש, מאחורי המעטפת הזאת המצב לא טוב. השטח מבעבע. יש זוגות שאומרים: אנחנו רוצים לקנות ולא מסוגלים, אין סיכוי שנגיע לבית. ויש אנשים שכן קנו ומתקשים להתמודד עם מה שהם קנו. השאלה היא אם זה נקרא הצלחה.

 

"אני לא יודע אם מישהו בכלל מבין את חבית הנפץ שאנחנו יושבים עליה. אני לא חושב שיהיה פה משבר כמו הסאב־פריים בארצות הברית, וזה מעודד. הכלכלה לא תיפול, אבל משקי הבית כיחידים כן ייפלו".

 

התורים הארוכים ביריד שבו נמכרו מאות דירות בשלוש שעות, ב-2010 התורים הארוכים ביריד שבו נמכרו מאות דירות בשלוש שעות, ב-2010 צילום: יובל חן

 

להתחיל הכל מאפס, או להיכנס למלכוד עם הבנק

 

ד' מדבר בקול שקט ומונוטוני. אין שום אמוציות במילים שלו, אבל הן מתארות בעדינות מערבולת סבוכה, כמעט קפקאית. אולי זה הייאוש. הוא ואשתו בסוף שנות ה־30 לחייהם, עם שני ילדים צעירים. הוא עובד בהייטק, היא בפרסום, אבל הם מתגוררים במגדל העמק ושם התחומים האלה לא מתגמלים בנדיבות. לפני שמונה שנים הם קנו דירת ארבעה חדרים, שהתאימה לתוכניות המשפחתיות שלהם. "במקביל, לצורך המחיה לקחנו הלוואה, ואז עוד אחת לקנות אוטו, והלוואה לכסות הלוואה, ולכסות עוד אחת, ולאלף ואחד דברים, ונוצר מצב שיש לנו הלוואות בגובה המשכנתא, של 150 אלף שקל, רק שאת המשכנתא מחזירים במשך 25 שנה ואת ההלוואה ב־5–6 שנים", מספר ד'. "הנטל אדיר, אני מדבר על משהו כמו 3,000–4,000 שקל לחודש החזר הלוואות, ועוד 2,000 שקל לחודש משכנתא".

 

וישנה המחיה השוטפת.

"בפריפריה מנסים עכשיו לא להיות פריפריאליים", הוא אומר במרירות. "הפעוטון למשל מאוד יקר, 2,400 שקל לחודש. את חייבת להוציא את הכסף הזה כדי שאפשר יהיה לעבוד. עם הזמן זה נהיה קשה. הילדים נולדו, עוד הוצאות וכל מיני דברים כמו חופשת לידה שבה אשתי לא הרוויחה כלום. ואז הדברים הצטברו ואי אפשר היה לעצור את ההלוואות. הבעיה היא שהמחיה עולה אבל השכר שלנו בקיפאון כבר שלוש־ארבע שנים, והמדינה יקרה מאוד. אם אחד מאיתנו יאבד את העבודה אנחנו בכלל בצרות".

 

אז מה אתם מתכננים לעשות?

"אין החלטות, יש חוסר ברירה. אם נמכור את הדירה ונכסה עם הכסף את ההלוואות, הפיגורים והמשכנתא, נישאר עם 150 אלף שקל ונצטרך להתחיל הכל מאפס. נוכל לנסות לקחת עוד 300 אלף שקל ולקנות דירה ב־450 אלף שקל, שזה די גבולי. אבל אם נישאר בלי כלום ביד ולא נוכל לקבל הלוואה, אני לא יודע מה תהיה החלופה. במגדל העמק זול יותר מבחינת מחיה ודיור, אבל בזמן האחרון גם כאן הכל מתייקר. אני לא יודע אם נוכל לקנות דירת שלושה חדרים צנועה יותר במחירים של היום. לשכור דירה כמו שלנו עולה כרגע 2,500–3,000 שקל, וזה יותר מהמשכנתא שאני משלם.

 

"האופציה השנייה היא אופציית הביצה והתרנגולת. להגדיל את המשכנתא כדי לכסות את ההלוואות ואז אחזיר 700 שקל לחודש למשך 25 שנה במקום 7,000 שקל היום. זה גם טוב לבנק כי הוא מקבל כנגד ההלוואה נכס שהערך שלו עלה. הבעיה היא שכדי לקבל הלוואה כזו אסור שיהיו לך פיגורים. הבנק אומר, תכסו את הפיגורים, תחזיקו ככה שלושה־ארבעה חודשים, ונדבר. אבל אני צריך הלוואה כדי לכסות את הפיגורים. ביצה ותרנגולת. בינתיים הבנק לא מסכים.

 

"אנחנו לא יודעים מה נעשה, אנחנו בלבטים גדולים מאוד. גם ככה אנחנו חיים מהאוויר ומוותרים על הרבה דברים. בשבת אנחנו צריכים לעשות שיקול אם להוציא כסף על דלק ולצאת לטייל עם הילדים או להוציא על דלק כדי להגיע לעבודה. ולפעמים קורע לב להסתכל על הילד ולהגיד לו 'נלך לגינת המשחקים ליד הבית כי מזג האוויר לא מתאים לטיול'".

 

בגיל 50, למכור כדי להתחיל חיים בלי משכנתא

 

ד' מבין היטב שלמכור ולקנות דירה זה לא עניין פשוט. מעבר למטען הרגשי הכבד ולצורך למצוא בית חלופי, למהלך כולו יש עלויות שעלולות להתגלות כגבוהות למדי. תשלום לעורך דין, מס שבח על הדירה החדשה, אולי תשלום למתווך שעזר לאתר אותה, לשמאי שדורש הבנק למשכנתאות או קנס על הפירעון המוקדם של המשכנתא, איגרות, הובלות. לדרברג מדגיש שמי ששוקל למכור את ביתו כדי לצאת מפלונטר פיננסי צריך להעריך מראש את כל העלויות האלה, להביא אותן בחשבון כדי לוודא שהצעד ייצא בכל זאת משתלם ושאחרי כל הביורוקרטיה וכאבי הלב לא נוצר חור חדש בתקציב. עם זאת, הוא אומר שבמקרים שבהם טיפל אישית ההוצאות הללו הסתכמו ב־10% מהחיסכון לכל היותר.

 

ויש עוד עניין - לעתים המכירה מאונס גוררת התפשרות על מחיר נמוך ומקטינה את התועלת הכלכלית של המהלך כולו. זה מה שז' חושש ממנו. הוא ואשתו כבר השלימו עם זה שיצטרכו למכור את הדירה שלהם בירושלים כדי לסגור את ההלוואות. הבעיה היא שהם לא מוצאים קונה במחיר שהם מבקשים - מחיר שלדעתם משקף את שווי הדירה וגם יאפשר להם לסגור חובות ולקנות דירה צנועה יותר לחמשת בני המשפחה.

 

הם קנו את הדירה לפני 12 שנה, ולפני כמה שנים הרחיבו אותה לדירת חמישה חדרים מרווחת. הם מימנו את השיפוץ עם הלוואות שעומדות היום על 150–200 אלף שקל. ואז אשתו לא עבדה במשך תקופה, והם התקשו לעמוד בהחזרים הכבדים ממילא. "המשכנתא זה לא מה שהעיק עלינו", הוא אומר, "אנחנו מחזירים רק 1,800 שקל, זה לא הרבה. ההסתבכות מסביב גרמה לזה. אשתי ואני עובדים, מכניסים בערך 11 אלף שקל בחודש, אבל הפתרון היחיד יהיה כנראה למכור את הדירה".

 

השלמת עם זה?

"בכאב לב. אף אחד לא רוצה לעזוב את מה שבנה. אנחנו מנסים למכור כבר חצי שנה וזה לא הולך. גודל הדירה והסכום כנראה גבוהים לשכונה, אבל אני לא יכול להרשות לעצמי למכור אותה בזול. הפחד הגדול של אנשים היום הוא לאבד את העבודה, אין מקום בטוח. לדעתי זוג שהולך לקנות דירה ב־1.3 מיליון שקל, שלא ינסה לקנות בלי מיליון ביד, אין טעם. שום מקום עבודה לא מבטיח את העבודה, והמשכורת לא עולה כמו המשכנתא. היום הם מחזירים 4,000 שקל, אחר כך יחזירו 8,000 שקל. צריך להיזהר".

 

גם ו' כבר העמידה למכירה את ביתה. היא ומשפחתה מתגוררים בשפלה, ביישוב צעיר יחסית, טובל בירוק של צמודי קרקע ואיכות חיים. "אנחנו כל החיים באוברדרפט", היא מספרת, "מכל מיני סיבות. פתאום בעלי היה מובטל תקופה קצרה, הקמנו עסק שלא הצליח ונשארנו עם חור של 200 אלף שקל. תמיד יש דברים שחייבים לקנות - ספרים לבית הספר, האוטו מתקלקל, קייטנות, צהרון. היום יש לנו הלוואות עם החזר של 2,500 שקל לחודש ועוד 5,000 שקל לחודש משכנתא".

 

לא מזמן היא היתה בת 50, והגיל סימן לה שהיא חייבת שינוי. "מצאנו את עצמנו בגיל שבו חלק מהילדים יצאו מהבית, צריך להתחיל להרגיש הקלה ולעשות חיים, וזה לא קורה. זה משפיע על הבריאות שלנו כי כל הזמן משהו מעיק עליך ולא משנה כמה מצטמצמים, כלום לא עוזר", היא אומרת בלהט. "את מתאמצת שנים בלי שום תוצאה, והחלטתי שדי, בגיל 50 אני מתחילה להקדיש לעצמי. עכשיו תורנו. התחלתי לדמיין לעצמי את החיים בלי משכנתא - אני הולכת לחוגים, נוסעת לחו"ל, בא לי לקנות בגד ואני קונה בלי לעשות חשבון, יהיה בית חדש ומטבח חדש. בשביל מה אני עובדת כל כך קשה והורסת את הבריאות, בשביל ארבעה קירות? אם הכי חשובה הבריאות, צריך להתנהג ככה".

 

הקטליזטור להחלטה היה היועץ שלהם מפעמונים, שאמר להם שהם מתנהלים נכון כלכלית, והציע לפרוס את ההלוואות ל־14 שנה. ו' נזעקה. "מה, בגיל 60 אני אשלם משכנתא? אני בכלל אעבוד? היום לקראת גיל 60 מוציאים לפנסיה מוקדמת, אני לא יכולה לבנות על זה. אז התחלתי לחשוב ברצינות על רעיון המכירה וקיבלתי החלטה מהר".

 

התוכנית היא למכור את צמוד הקרקע שלהם, בכסף לחסל את המשכנתא וההלוואות ולקנות דירה חדשה ביישוב סמוך. הכסף אמור להספיק, מקסימום לחייב אותם במשכנתא סמלית של 50 אלף שקל. "הכל פתאום נראה כל כך טבעי והגיוני", היא אומרת. "מדי פעם עולה צביטה בלב כי אני מאוד קשורה לבית ומאוד אוהבת אותו, אבל יהיה קל בלי שום החזר חודשי, נשתחרר מדאגות כלכליות, נתחיל לעשות חיים, וצריך לחשוב על פנסיה, על לחתן את הילדים. אני מדמיינת לעצמי חיים אחרים של שקט נפשי. אני לא יודעת כמה זמן נחיה, והגיע הזמן לחיות טוב".

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x