גברים בעבודה: עלייה לצורך עלייה

עוד ב־1977 הייתי סקפטי. כשהתחילו לדבר בתנועה על הטיול הגדול לארבל, אותו מצוק המתנשא בגדה המערבית של הכנרת, דאגתי להבהיר את עמדותיי. "מה זאת אומרת מצוק?" הבעתי חשש מסויג, "נצטרך לטפס?". "גם לעלות וגם לרדת", השיב המדריך בחיוך (תמיד הם מחייכים). היה ברור לי שהארבל יסתדר הפעם בלעדיי.

חוסר היכולת שלי להבחין באלמנט הכיף שבטיפוס אל ראשי הרים מלווה אותי עד היום, על אחת כמה וכמה כשמדובר בטיפוס הרים תוך כדי ריצה תחרותית. אנחנו מתייחסים הפעם אל אחת מתחרויות הריצה המפרכות בעולם. אורך המסלול של התחרות הוא 163 ק"מ, והיא מתפרשת על פני שלושה ימים. ואם נחלק את הסכום הזה לארבע... נכון, נגלה שמדובר בלא פחות מארבעה מרתונים, בזה אחר זה! תבלין נוסף, כדי שהאירוע יהיה מפולפל יותר: תוואי המסלול, החותך את האי מדרום־מזרח לצפון־מערב, מחייב את הרצים לטפס על ארבע פסגות הרים, וגם לרדת מהן.

רצים במעלה הר בתחרות Les Diagonales Des Fous. כמו פסגת האוורסט, פלוס 800 מטר

גובהן המשותף של הפסגות – 9,643 מטר. כמו האוורסט, פלוס 800 מטר. וחוץ מכל אלה נערכת התחרות באי בשם Reunion, שנמצא רק 200 ק"מ מהאי מאוריציוס, שהוא מצדו נמצא "רק" 1,000 ק"מ מהאי זנזיבר, כך שלאתלטים מובטחים נופי יערות טרופיים עוצרי נשימה וגם, איזה תענוג, לחות בלתי נסבלת ויתושים בגודל של מטוס ריסוס. מי יכול לעמוד בפיתוי?

לא היינו אומרים מילה על טבעה של התחרות הזאת, וגם לא על סוג החומר האנושי המשתתף בה מרצונו החופשי, אילו לא היו מארגני התחרות (זו השנה ה־19) נותנים לה בעצמם את השם Les Diagonales Des Fous, כלומר "אלכסון השוטים/טיפשים", מחקו את המיותר. ואם הנחתום מעיד על עיסתו, מי אנחנו שנפגר אחריו?

התחרות הזאת קשה. קשה מאוד. האתלטים, שיגיעו אל האי כדי לחצותו בריצה, הם טובי רצי הסיבולת בעולם וכפי שנאמר לא אחת: אל תנסו את זה בבית, אפילו אם אתם גרים ממש קרוב להר ארבל. האירוע ייערך בין ה־13 ל־16 באוקטובר. לא נשאר הרבה זמן, אבל אפשר עדיין להספיק להגיע. אנחנו מצדנו כמעט כבר ויתרנו על הרשמה לתחרות, אבל אז גילינו שישנם גם מקצים קלילים שהם כבר ממש טיול של אחר הצהריים בפארק: מירוץ הביניים שאורכו רק 93 ק"מ והוא חוצה בסך הכל שתי פסגות (פיס אוף קייק), והמירוץ הקצר שהוא ממש משחק ילדים – 63 ק"מ עלובים ופסגה אחת בלבד.