$
כלכלה ומדיניות

ראיון כלכליסט

"המפתח ליציאה מהמשבר: הורדת השכר בדרום אירופה"

פרופ' האנס־ברנד שפר, מבכירי הכלכלנים בגרמניה, מסביר איך דווקא ארצו היא שאפשרה ליוון מלכתחילה לצבור חובות ענק ולחמוק מעונש. בשיחה עם "כלכליסט" הוא מציג את הסכנה החמורה ביותר שאורבת לאירופה כיום, ובישראל בקושי מכירים

ארז רומס 23:1016.12.12

שלוש שנים עברו מאז הודיעה הממשלה הסוציאליסטית החדשה ביוון שהגירעון שלה כאחוז מהתוצר הוא 12% ולא 6%, כפי שהודיעה הממשלה הקודמת, והיכתה בהלם את גוש היורו, האיחוד האירופי והעולם כולו. 

מה לא נכתב מאז על המשבר המעמיק באיחוד המוניטרי האירופי, פרויקט חדש שיבשת שלמה תלתה בו תקוות גדולות, שנכזבו ככל שהעמיקה אירופה להתחפר בבוץ.

 

משבר האמון הקשה, שהתפשט מיוון לפורטוגל, לאירלנד, לספרד ולאיטליה, בא לידי ביטוי בתשואות המאמירות על אג"ח ממשלתיות, אבל תוצאותיו ניכרו גם בכל תחומי החיים של תושבי מדינות דרום אירופה - וכתוצאה מזה בגוש היורו כולו.

 

למרות משכו של המשבר ומעורבותן של מדינות רבות בו ברור היה מההתחלה שיש בו שתי שחקניות ראשיות: יוון, בתפקיד "הילד הרע" ששיקר והסתיר ועכשיו משלם ביוקר, וגרמניה, כ"הורה האחראי", הכלכלה העשירה שצריכה לממן את הכישלונות של יוון ועל הדרך למצוא דרכים למנוע מכישלונות כאלה להישנות. המציאות, כמובן, מורכבת בהרבה, וכדי להבין את המשבר לעומקו יש לקרוא בין השורות ולהציץ מאחורי הקלעים.

 

 

הסיבה היא גם הפתרון

 

לפי פרופ' האנס־ברנד שפר, הסיבה המרכזית למשבר היא גם הדרך העיקרית להיחלץ ממנו. בראיון ל"כלכליסט" מסביר שפר - פרופ' חבר במוסד הפרטי הנחשב ביותר ללימוד משפטים בגרמניה: ביה"ס בוצריוס בהמבורג - שהפער המעמיק בין עלויות העבודה בגרמניה לאלה ביוון הוא שהפך את יוון בעשור האחרון למדינה הרבה פחות תחרותית, ואת גרמניה למדינה הרבה יותר תחרותית. לטענתו, ככל שהמגמה הזאת תימשך, כך תגבר הסכנה לניתוק החבל המחבר בין השתיים, מה שיוביל לקריסה של גוש היורו כולו.

 

עלות העבודה העומדת במרכז טיעונו של שפר פירושה היחס בין השכר שמקבל עובד לבין התפוקה שלו במדינה נתונה. ככל שהשכר גבוה יותר ביחס לתפוקה כך יש לאזרחים יותר כסף להוציא על סחורות, מה שיעלה את הביקושים ויגביר את היבוא. ככל שמדינה מייבאת יותר ומייצאת פחות, כך היא נחשבת לתחרותית פחות, ולהפך, ככל שהשכר נמוך יותר (ביחס לעלייה בתפוקת המדינה) האזרחים יוציאו פחות והמדינה תייצא יותר למדינות אחרות ותייבא פחות - מה שיגדיר אותה כמדינה תחרותית יותר.

 

"מאז הצגתו של מטבע היורו, עלויות העבודה עלו לא רק ביוון, אלא גם בכל שאר המדינות הדרומיות בגוש היורו", מסביר שפר. לדבריו, בעובדה זו כשלעצמה אין סיבה מיוחדת לדאגה. זאת משום שהבנק האירופי המרכזי (ECB) הודיע גם כך על יעד אינפלציה של 2%, כך שהמשכורות יכלו לעלות בשיעור הזה בכל שנה, ולהדביק בכך את שיעורי התפוקה המטפסים. הבעיה היתה שבמדינות דרום אירופה טיפסו המשכורות הרבה מעבר לשיעור שבו טיפסה התפוקה: כך שעלויות העבודה במדינות הללו זינקו בכ־20% בתוך 12 שנה.

 

"לשם השוואה, בצרפת הדביק קצב העלייה בעלויות העבודה את קצב האינפלציה, אך בגרמניה ירד הקצב הזה מתחת לשיעור האינפלציה (ראו תרשים, א"ר). הדבר הזה הוביל לכך שהתחרותיות של הכלכלה הגרמנית עלתה, בעוד שהתחרותיות של מדינות הדרום, ובעיקר יוון, ירדה".

 

 

מה גרם מלכתחילה לעלייה בעלויות העבודה ביוון ולירידתן בגרמניה?

"הגורם המרכזי לעלייה במשכורות ביוון היה העלאות שכר שהעניק המגזר הציבורי במדינה לעובדיו, ושאליהן הצטרף המגזר הפרטי כדי להדביק את הקצב. צריך להבין שהמגזר הציבורי ביוון הוא עצום: כ־25% מהשכירים ביוון מועסקים בו. לשם השוואה, בגרמניה עומד שיעורם על 13% בלבד. נוספו לכך לחצים מכיוונם של ארגוני העובדים, אבל זה משהו שקיים גם בגרמניה, מה שהופך את העובדה שעלויות העבודה בה ירדו למדהימה אפילו יותר".

 

לדברי שפר, הסיבה העיקרית להיווצרות הפער הזה היא שלא קיים באירופה שום תיאום מדיני בכל הנוגע למדיניות שכר של איגודי עובדים, עניין חיוני לדבריו, אם רוצים להגביר את התחרותיות של מדינות מסוימות ולהקטין את התחרותיות של אחרות.

 

האם איש לא הזהיר בזמן אמת נגד המגמה הזאת, לפני שהגיעה למשבר חובק־יבשת?

"לכל אורך הדרך היו בגרמניה כלכלנים שהתריעו על המגמה הזאת, אבל איש לא חשב שיתפתח מכך משבר גדול. הם בסך הכל אמרו שצריך להעלות את המשכורות בגרמניה כדי לעודד את העלייה בביקושים הפנימיים ועמה את היבוא על חשבון היצוא. אבל זאת היתה דעת מיעוט והיא כמעט לא נשמעה, ובטח שלא תורגמה לעשייה פוליטית".

 

האנס-ברנד שפר. "למרות כמה סיבובי פרסה, ההתמודדות האטית של מרקל עם המשבר אפשרה לה להגיב לסיכונים  בזמן אמת" האנס-ברנד שפר. "למרות כמה סיבובי פרסה, ההתמודדות האטית של מרקל עם המשבר אפשרה לה להגיב לסיכונים בזמן אמת" צילום: תומי הרפז

 

עתה, ברקע המשבר, עד כמה נפוצה תפיסתך שהפתרון טמון בייצוב מחדש של עלויות העבודה בין גרמניה לדרום אירופה?

"אני יכול לומר שהתפיסה הזאת הפכה לקונצנזוס, אבל הוויכוח כעת מתרכז בשאלה מיהו הגוף שאמור לבצע את האיזון מחדש. הגישה הגרמנית טוענת שמדינות דרום אירופה צריכות להוריד את עלויות העבודה שלהן על ידי כך שיוותרו בשנים הקרובות על כל עלייה בשכר כדי שהפריון יעלה וידביק את האינפלציה. הגישה המנוגדת טוענת שגרמניה היא זו שצריכה להוריד את היצוא למדינות הללו ובמקביל להעלות את שכר העובדים אצלה".

 

היוונים כבר התחילו לקצץ

 

אולם בשעה שנדמה שקל מאוד לבוא לשכירי גרמניה ולספר להם שמשכורותיהם הולכות לעלות בשנים הקרובות, יהיה בלתי אפשרי לבוא ליוונים ולהודיע להם שהם ניצבים בפני הקפאות שכר וקיצוצים.

 

האם זה בכלל ישים מבחינה פוליטית להוריד את עלויות העבודה ביוון דווקא בעת הזאת?

"לא זאת בלבד שזה ישים, אלא זה נמצא כבר בשלבים מתקדמים של ביצוע. חייבים להבין שהתהליך הזה כבר החל ביוון, והמשכורות שם ירדו באופן דרסטי בשנתיים האחרונות. למשל, במגזר הציבורי בוטלה משכורת 14, שזה כשלעצמו כמו ירידה של 8% בשכר. איתה בוטלו חלק ממשכורות 13, והוכנסו תקנות שלפיהן עובדים חדשים שנכנסים למגזר הזה יקבלו היום הרבה פחות שכר ממה שהיו מקבלים לו היו נכנסים לפני כמה שנים. מורה שמתחיל השנה ללמד בבית ספר יווני ירוויח הרבה פחות ממה שהיה מרוויח לו היה מתחיל ללמד לפני כמה שנים.

 

"כמו כן, ירד שכר המינימום ביוון ובנוסף הופחתו הפנסיות המשולמות. ניתן לראות בבירור שהעם היווני נקט כבר אמצעים חריפים מאוד כדי להוריד את עלויות העבודה. צעדים דומים ננקטו גם בספרד, בפורטוגל ובאיטליה, אף כי לא ניתן להשוות את המדינות הללו ליוון, הן בגלל הסיבות שהובילו למצבן, והן משום שהכלכלות שלהן חזקות בהרבה מזו היוונית".

 

ומה לגבי העלאות שכר בגרמניה?

"אני מעריך שכבר בשנת 2013 נוכל לראות עלייה בעלויות העבודה שתעקוף את התפוקה. אבל, בלי קשר, חשוב לציין שייתכן שהעלייה בשכר תתרחש בעקבות שינוי באינפלציה בגרמניה שיעקוף את האינפלציה במדינות הדרום בגלל אותו אשראי יעד (Target Credit), נושא חם מאוד בגרמניה כיום" (ראו מסגרת).

 

אירופה קיבלה שיניים

 

האם אתה רואה אפשרות שגוש היורו יקרוס?

"לא, אני די אופטימי. חייבים לזכור שלפני שלוש שנים בלבד היה לנו מה שקרוי יורו עירום - רק מטבע, ללא שום מנגנון מבני שמאחד בין המדינות השונות המשתמשות בו. הדבר שיקף את האידיאולוגיה שליוותה את הקמת גוש היורו, ולפיה כל כלכלה החברה באיחוד המוניטרי הזה מנהלת את ענייניה באופן עצמאי בלבד, ללא שום התערבות או תיאום עם מדינה אחרת.

 

"הרעיון הזה הוכח כמובן כלא מוצלח, והאירופים הוכיחו את יכולתם להקים ארגון חילוץ, שמתנה את הסיוע ביישום רפורמות ובכפיית סנקציות וארגון מחודש של חובות במידת הצורך. כמו כן, בשנה הקרובה צפוי להיכנס לתוקפו האיחוד הבנקאי ביבשת, שיסדיר בדיוק כיצד לפעול בכסף שכיום נמצא בסיכון ולהשיב את האמון למערכת הבנקאות הפנים־אירופית.

 

"עם אמנת ייצוב היורו, שמחייבת מדינות להכניס לחוקותיהן סעיף האוסר על צבירת גירעון, אני חושב שהקמנו מבנה שמבטיח את הישרדותו העתידית של היורו. עם זאת, חשוב להזהיר שכל עוד התנאים הללו לא התממשו במלואם, ייתכן מצב שבו משבר חיצוני חריף, כמו המשבר של 2008, יסיט את אירופה מהמסלול ויטרוף את כל הקלפים. לא ניתן באמת לחזות את העתיד".

 

כיצד אתה מסביר את הזיגזג בהתבטאויות של אנגלה מרקל ביחס ליוון לכל אורך הדרך?

"חייבים להבין שכאשר פרץ המשבר גישתה של מרקל היתה משהו בסגנון: 'זו בעיה יוונית ועל היוונים למצוא דרך לטפל בה, הדבר לא נוגע לאירופה'. אולם, ככל הנראה, כשהתברר לה שהחשיפה הצרפתית לחוב היווני כל כך עצומה, ושהחוב היווני הזה עלול להביא לקריסה של שלושת הבנקים הגדולים ביותר בצרפת, היא חזרה בה והחלה להתמודד עם הבעיה היוונית ברמה האירופית".

 

אולם, שפר מצביע על נקודה מדהימה, שמכניסה את כל המשבר הזה לפרספקטיבה אחרת. לדבריו, גרמניה היתה זו שאפשרה מלכתחילה את צבירת החוב הגדולה כל כך של יוון מבלי שננקטו נגדה סנקציות. הוא מסביר שב־2005 עברה גרמניה את הרף המותר של 3% גירעון מהתמ"ג, והנציבות האירופית ביקשה להטיל עליה סנקציות, כנדרש לפי אמנת מאסטריכט מ־1992. אולם קנצלר גרמניה דאז, גרהרד שרדר, הצליח למנוע את הסנקציות הללו. הדבר הביא בעצם לפריצה פוליטית של כל המנגנון הזה ולהגמשה שלו עד כדי אובדן יעילותו.

 

להשאיר את הענישה לשוק

 

"בשנים עד פרוץ המשבר ביוון ניסתה הנציבות לנקוט אמצעי ענישה נגד כמעט כל המדינות באיחוד האירופי, משום שעברו את יעדי הגירעון. אבל בגלל התקדים הגרמני, זה לא באמת יצא לפועל. ארבע שנים מאוחר יותר פרץ המשבר ביוון במלוא עוצמתו, ואז זה כבר היה מאוחר מדי.

 

"כעת מנסים באירופה להחזיר למנגנון הזה את השיניים", אומר שפר, "אבל הסכנה היא שפוליטיקאים פופוליסטיים ימנעו זאת. הקאמבק שמתכנן סילביו ברלוסקוני באיטליה הוא דוגמה מדאיגה אחת לזה. לפיכך אני פחות בונה על המנגנון הזה, ויותר מאמין שהשווקים פשוט יהיו אלה שיענישו מדינות בעלות שיעורי גירעון גבוהים מדי, בכך שיגרמו לעלייה בריביות על האג"ח שלהן באופן שיהפוך אותן ליותר מסוכנות".

 

משתנה נוסף וחשוב שנכנס למשוואה האירופית של משבר גוש היורו הוא שבסוף 2013 תלך גרמניה לבחירות, מה שעשוי להעסיק מאוד את מרקל במהלך השנה הקרובה, ובמידה לא מבוטלת להשפיע על ההתנהלות שלה לנוכח המשבר.

 

איך תדרג את התמודדותה של מרקל עם המשבר, וכיצד אתה חושב שהיא תשפיע על הבחירות שיתקיימו בגרמניה בסתיו 2013?

"אני מסכים שלקח למרקל זמן לקלוט את משמעות המשבר, אבל אני חושב שמרגע שהיא קלטה את זה, לא הרבה זמן אחרי שהוא פרץ, היא ניהלה אותו באופן חיובי מאוד. אני משוכנע שהציבור בגרמניה מכיר לה על כך טובה".

"הסיבה העיקרית לניהול החיובי שלה את המשבר היא שמרקל התנהלה כפי שנוהגים בגרמניה בזמן ערפל כבד: היא הדליקה אורות ונסעה לאט ובזהירות, רק מספיק כדי להתקדם ולאפשר לעצמה לבלום ברגע של סכנה. ההתנהלות הזהירה הזאת, למרות כמה סיבובי פרסה שהיא ביצעה, אפשרה לה להגיב לסיכונים שהתעוררו בשווקים ובסך הכל להחזיק את המשבר בשליטה מרבית".

 

כעת נותר רק לראות אם הערפל הכבד הזה, שעדיין חונק את גוש היורו, עשוי להתפזר בקרוב, או שמא יבשת שלמה עדיין נמצאת על מסלול התנגשות שיחייב פעולה אמיצה וכואבת בהרבה מזו שמנהיגי אירופה נקטו עד כה. 

 

הסכנה לגוש היורו שאיש אינו מכיר

 

בתור דוגמה לדינמיקה מסוכנת וחשובה ביותר, שפר מציג את נושא אשראי היעד, שהטיפול הנכון בו קריטי, לדבריו, למניעת אסון. לשיטתו, הדרך היחידה כיום לממן בגוש היורו את הגירעון של מדינות דרום היבשת היא הזרמה של הון מהמדינות העשירות (גרמניה, פינלנד, הולנד, אוסטריה) למדינות בעלות הגירעון. אולם המדינות הללו אינן רוצות להזרים ישירות את ההון הזה, משום שאיבדו אמון במערכת הבנקאית בדרום אירופה. אשראי היעד הוא התחליף המסוכן לאמון הזה.

 

"נבחן זאת באמצעות דוגמה: נגיד שאזרח ספרדי רוצה לקנות מוצר גרמני, למשל מכונית מרצדס. הוא לא רוצה לקנות אותה במזומן, אלא באשראי. הוא מבקש מסוחר הרכב את האשראי, והסוחר בתורו מבקש אותו מהבנק. לפני פרוץ המשבר הבנק הספרדי נתן לו את האשראי על ידי שימוש בכספי החסכונות של אזרחי ספרד, כפי שכל בנק רגיל עושה. אולם מאז המשבר העבירו הספרדים את כספי החסכונות שלהם אל מחוץ לספרד — לשוויץ ולגרמניה.

 

"וכך, אם בעבר יכול היה הבנק הספרדי לבקש הלוואה מהבנקים בגרמניה, כיום הוא כבר לא יכול לעשות את זה. האמון בין הבנקים באירופה התפורר לחלוטין, והבנק הספרדי צריך להיעזר בבנק המרכזי של ספרד, שמצדו מבקש עזרה מהבנק האירופי המרכזי. וכך, נוצר מצב שהבנק המרכזי של כל אחת ממדינות אירופה מקצה את ההלוואות הבין־בנקאיות, תפקיד שהשתייך מסורתית לבנקים המסחריים הרגילים.

 

"כשהכסף משולם לבסוף עבור המכונית, האשראי הזה זורם בחזרה לגרמניה בדמות הכסף על הסחורה המיוצאת, מה שמזין את האינפלציה בגרמניה. כל התהליך הזה נקרא אשראי יעד, ונכון לאוקטובר 2012 הגיע היקפו של האשראי הזה לסכום מבהיל של כ־731 מיליארד יורו. לשם השוואה, לפני כשלוש שנים עמד הסכום הזה על 20 מיליארד יורו בלבד. מבהיל לחשוב מה יקרה אם גוש היורו יקרוס ולא יאפשר לגרמניה לדרוש את האשראי הזה. זהו אחד הסיכונים הגדולים ביותר הניצבים כיום בפני אירופה".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x