שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
כלכלה ומדיניות

גמישות דנית או יציבות צרפתית: איזה מודל מתאים למשק הישראלי?

בראיון ל"כלכליסט" בתחילת השבוע הזהיר פרופ' עומר מואב, יועצו של שר האוצר: "ישראל הולכת לשוק עבודה מהסוג הצרפתי, שבו שולטים העובדים; עדיף שנאמץ את המודל הנהוג בדנמרק". עימות בין שתי השיטות חושף כמה יתרונות וחסרונות מרתקים — בייחוד בעת מיתון

אמיר שטוקהמר 11:4929.07.09

דנמרק: דינמיות שמעודדת צמיחה

 

דנמרק מעוררת עניין בינלאומי רק לעתים נדירות ­- עניין של שלווה סקנדינבית, כנראה. עם זאת, תשומת לב רבה מרכז בשנים האחרונות מודל שוק העבודה הדני, המכונה "Flexicurity" (שילוב של "גמישות" ו"ביטחון" באנגלית), שעיקרו השגת איזון מוצלח בין זכויות עובדים לאינטרסים של מעסיקים.

 

הישגי מודל ה־Flexicurity מדברים בעד עצמם: שיעור האבטלה בדנמרק הוא בעקביות בין הנמוכים באירופה, ושיעור ההשתתפות במעגל העבודה בקרב מגזרים רבים באוכלוסייה, ובעיקר צעירים, הוא מהגבוהים ביבשת.

 

התוצאה: על אף שיעור המס הגבוה המקובל בדנמרק, מגדיר אותה הפורום הכלכלי העולמי (WEF) כאחת הכלכלות התחרותיות בעולם, וכידידותית במיוחד למשקיעים זרים.

 

דנמרק. 20% מכוח העבודה במדינה מפוטר מדי שנה דנמרק. 20% מכוח העבודה במדינה מפוטר מדי שנה צילום: בלומברג

 

המודל: פשרה בין שלושת השחקנים

 

בבסיס המודל הדני עומד הניסיון לאזן ולפשר בין האינטרסים של שלושת השחקנים בשוק (העובדים, המעסיקים והמדינה) באמצעות שילוב של רגולציה גמישה בשילוב רשת ביטחון סוציאלית למפוטרים. זכותם של המעסיקים לגייס ולפטר עובדים לפי צורכיהם מעוגנת בהסכם שנחתם כבר ב־1899, ומערכת ההטבות למובטלים מקורה בראשית המאה ה־20. תנאי ההעסקה עצמם נקבעים לרוב בהסכמים קיבוציים. הגמישות הרבה מתבטאת גם ברגולציה המסדירה את יחסי העובד־מעביד, החלה בעיקר על מגזרים שבאופן מסורתי אינם מיוצגים על ידי איגודים — בעיקר עובדי "צווארון לבן".

 

ההסכמות הללו מאפשרות למעבידים להתאים את מספר העובדים לשינויים בביקוש, בלי שהדבר יהיה כרוך בעלויות גדולות. כדי לאפשר זאת, הממשלה מממנת דמי אבטלה גבוהים, ובמקביל מפעילה שלל יוזמות המסייעות למובטלים למצוא עבודה חדשה, מהסבות מקצועיות עד סיוע במימון לימודים.

 

אם פוטר, זכאי האזרח הדני לאחת מחבילות ההטבות הסוציאליות הנדיבות ביותר, כולל דמי אבטלה העשויים להגיע ל־600 דולר בשבוע. לפי נתוני האיחוד האירופי, דנמרק מקצה 4% מהתוצר על מימון דמי אבטלה ומערך הסיוע למובטלים - השיעור הגבוה ביותר באירופה. עם זאת, תקופת הזכאות לדמי האבטלה אינה ארוכה, כדי לעודד את דורשי העבודה לחפש משרות.

 

האבטלה: גם מי שמפוטר חוזר מהר לשוק

 

בעוד שיעור האבטלה בצרפת שומר על יציבות יחסית, הוכפל שיעור הבלתי מועסקים בדנמרק מאז קריסת ליהמן ברדרס (ספטמבר 2008): בתוך עשרה חודשים הוא זינק מ־1.7% ל־3.5%. אבל הקפיצה הזו משקפת את הגמישות של המודל, המאפשר למעסיקים להתאים את פעילותם למציאות, וכך מגביר את הסיכוי להתאוששות. סקר שערך האיחוד האירופי מגלה שאף שהאבטלה בדנמרק נסקה במהירות, מספרם של תושבי המדינה הסבור ששיאו של המשבר הכלכלי חלף הוא מהגבוהים באירופה.

 

הביטחון הזה אינו מקרי. "אנשים אינם מודאגים מההשלכות של איבוד משרתם, כמקובל במדינות כגון ארה"ב", אמר לסוכנות הידיעות אי.פי טורבן אנדרסון, כלכלן באוניברסיטת ארהוס שבמערב המדינה. "כאשר אדם הופך למובטל, זה לא אומר בהכרח שהוא ייאלץ למכור את ביתו. הוא יודע שהוא זכאי לכיסוי נרחב בתקופה שבה הוא אינו מועסק".

 

הביטחון הזה נשען פחות על רשת הביטחון הנדיבה ויותר על גמישות השוק. נכון, העובד הדני אינו נהנה מהיציבות התעסוקתית של עמיתו הצרפתי, ועשוי למצוא את עצמו מחוץ למעגל העבודה לעתים קרובות יחסית (מדי שנה מפוטרים בדנמרק כמעט 20% מכוח העבודה, כחצי מיליון איש) — אבל גמישות השוק מבטיחה שרוב המפוטרים ימצאו מקום עבודה חדש בתוך זמן קצר.

 

האיגודים: תומכים גם במעסיקים

 

ארבעה מכל חמישה עובדים דנים הם חברי איגוד - ואלו, בשונה מהמקובל במדינות אחרות, תומכים בעקביות בעקרונות השוק הגמיש. "מטרתם של האיגודים אינה להגן על מקומות העבודה, אלא לוודא שתהיה להם האפשרות", אמר לאי.פי כריסטיאן מאדסן, דובר הפדרציה המאוחדת של עובדים דנים.

 

העתיד: נדרשת התאמה לזמני משבר

 

למרות התמיכה המרשימה לה זכה (גם בקרב הפוליטיקאים מכל הקשת הדנית), משך מודל ה־Flexicurity גם ביקורות, בעיקר לנוכח המיתון בכלכלה הדנית. פרשנים מעריכים שהזינוק החד במספר המובטלים יהיה לנטל כבד מדי על מערכות הרווחה. במקביל, יש חשש שתוכניות למלחמה במיתון יכללו קיצוץ בתקציבי רשת הביטחון, שהוא חלק בלתי נפרד מהמודל.

 

בניגוד לצרפת, ממשלת דנמרק נהנית ממרחב תמרון ניכר בכל הנוגע להחלתן של רפורמות במגזר הציבורי: עוד בטרם נתן המשבר העולמי את אותותיו בכלכלה הדנית, פעלה הממשלה המקומית לצמצם את מספרם של עובדי הציבור, וביצעה שורה של מהלכי התייעלות וקיצוצים בתקציבי משרדי ממשלה. במקביל בוחנת הממשלה חלופות מהמגזר הפרטי עבור חלק מהשירותים הציבוריים.

 

צרפת: ביטחון שמביא לקיפאון

 

סכסוך עבודה שפרץ במפעל צמיגים של חברת מישלן בצרפת קיבל בשבוע האחרון תפנית אלימה: בסיום משמרת הערב נכנסו 50 מעובדי המפעל למשרדי הנהלה, כלאו ארבעה מנהלים באחד החדרים והחלו להתפרע ולנפץ ציוד. הסיבה: עונש משמעתי שהוטל על אחד מעובדי המפעל, שסירב להפעיל מכונה מסוימת — לטענת איגוד העובדים, כיוון שלא הוסמך להפעילה. ברקע האירועים עמדה כוונתה של מישלן לפטר כאלף עובדים, לנוכח הפגיעה בהכנסותיה. ארבעת המנהלים שוחררו רק בשעות הבוקר, בעקבות הסכמתם של בכירים ביצרנית הצמיגים לשאת ולתת עם העובדים הזועמים.

 

הפגנה של איגוד עובדים בפריז הפגנה של איגוד עובדים בפריז צילום: איי אף פי

 

טקטיקת כליאת מנהלים נהפכה בחודשים האחרונים לנפוצה למדי בצרפת, שבה מתיחות בין עובדים לבין הנהלות חוצה לעתים את גבול המחאה הלגיטימית. מחאות דומות הציגו עובדי ייצור בחברות כגון רנו, M3 וסוני, שזעמו על פגיעות לכאורה בזכויותיהם. הקהילה הבינלאומית לא נותרה אדישה: ב־2007 תפסה צרפת את המקום ה־125 והאחרון בקטגוריית "שיתוף הפעולה ביחסי עובד־מעביד" במסגרת מדד התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי (WEF).

 

משקיעים זרים וצרפתיים כאחד טוענים שמבנה שוק העבודה הצרפתי מקשה עליהם לגייס עובדים, לפטרם או לשנות את תנאי התעסוקה באופן ההולם את המצב בשווקים. גם שיעור המס הגבוה, התומך בהטבות הסוציאליות לעובדים, הוא תמריץ שלילי להרחבת מצבת כוח האדם.

 

המודל: כמעט אי אפשר לפטר

 

חוק העבודה בצרפת ("Code du Travail") הוא מהמורכבים בעולם המערבי, וכולל כ־3,500 סעיפים המכסים כל היבט ביחסי עובד־מעביד. במקביל לחוק חלים על חלק ממגזרי התעסוקה בצרפת הסכמים קיבוציים מיוחדים, הכוללים עקרונות ספציפיים לכל מגזר ומגזר. הללו הם המסגרת החוקית של חוזי ההעסקה בצרפת.

 

חוזה ההעסקה הנפוץ בצרפת הוא חוזה פתוח (CDI), שעד לאחרונה לא אפשר למעסיק לפטר עובדים שלא בהסכמתם או שלא במסגרת מהלך קיצוצים מקיף המונע מנסיבות כלכליות. עקב כך נוצר במקומות עבודה רבים קיפאון יחסי בתחלופת כוח אדם. כדי לפתור בעיה זו, הוארכה אשתקד תקופת הניסיון הכלולה בחוזים הללו - שבמהלכה רשאי המעסיק לפטר עובד בלי להידרש ל"סיבה אמיתית ורצינית" או להסכמת העובד: כיום נמשכת תקופת הניסיון מחודשיים ועד וארבעה חודשים (תלוי בתפקיד). נוסף על כך מאפשרת החקיקה החדשה לעובד, אם זה הסכים לפיטורים, לחזור בו מהסכמתו בתוך 15 יום. הזכות לפיצויי פיטורים שמורה לעובד לאחר שנת עבודה אחת.

 

האיגודים: רק 8% מהעובדים מאוגדים

 

למרות המסורת הסוציאליסטית, רק כ־8% מהעובדים בצרפת חברים באיגודי עובדים, מהם רק 5% הם עובדי המגזר הפרטי. אבל כוחם של האיגודים אינו נגזר ממספר חבריהם: חקיקה מ־1966 נתנה לחמישה איגודים זכות מעשית לייצג כ־95% מכלל העובדים. כוחם של האיגודים חזק בייחוד במגזר הציבורי, המעסיק כ־21% מכוח העבודה בצרפת.

מבקרי השיטה טוענים שבשעה שהאיגודים מסייעים לשמור על מעמדם ועל תנאי העסקתם של אלו המשתייכים למעגל העבודה, הם מונעים במקביל תחלופת כוח אדם, ובתוך כך את יצירתם של מקומות עבודה חדשים.

 

התוצאה, לדעת רבים, היא "כלכלה דו־שכבתית": שכבה אחת היא זו של עובדים ותיקים האוחזים במשרות קבועות, ונהנים מתנאים שהושגו בהסכמים קיבוציים. לעומתם, העובדים בשכבה השנייה נאלצים להסתפק, אם בכלל, במשרות זמניות בלבד, מאחר שאינם מצליחים להשיג משרה קבועה.

 

האבטלה: רבע מהצעירים יושבים בבית

 

התוצאה של הכלכלה הדו־שכבתית היא עגומה: שיעור האבטלה בצרפת הוא כ־8% גם בזמנים של שגשוג; אבטלת הצעירים (מתחת לגיל 25) היא מהגבוהות באירופה, ומגיעה לכ־25%.

 

נוסף על כך, מעסיקים רבים חוששים מהענקת חוזי CDI לעובדים חדשים עקב הקושי הכרוך בפיטורים, ומעדיפים לפיכך לשכור עובדים לתקופה מוגבלת מראש (חוזי CDD).

 

כלכלה במשבר: הקיפאון מקנה גם יציבות

 

בצד הביקורת הרבה שמושכת הנוקשות של שוק העבודה הצרפתי, נזקף לזכותה לפחות יתרון אחד: העובדה שצרפת נפגעה מהמשבר העולמי במידה קלה יחסית, לעומת כמה משכנותיה. ההטבות הסוציאליות לעובדים, שיעור דמי האבטלה הגבוה (המגיע ל־75% מהשכר), והקושי היחסי הכרוך בפיטורים - כל אלו מנעו זינוק בשיעורי האבטלה, שהיה שוחק את הוצאות משקי הבית בצרפת. התוצאה העקיפה היתה האטה מתונה יחסית בכלכלה המקומית.

 

עם זאת, קשה לומר שהדבר הקנה שקט לשוק: במרץ התקיימו ברחבי המדינה הפגנות ענק נגד סרקוזי, שלטענת איגודי העובדים, לא הגיב כראוי על השלכות המשבר. כ־3 מיליון בני אדם יצאו לרחובות הערים הגדולות ושיתקו את תנועת הרכבות ונמלי התעופה במדינה, כשהם קוראים לממשלה לפעול כדי להגן על עובדים בשעת מיתון.

 

העתיד: פחות רגולציה, יותר רשת ביטחון

 

מאז נכנס לתפקידו לפני כשנתיים מנסה נשיא צרפת, ניקולא סרקוזי, ליישם שורה של רפורמות המיועדות לשנות את שוק העבודה המקומי. בראש ובראשונה הוא ניסה לצמצם את המגזר הציבורי התופח באמצעות יוזמה שלפיה תאויש משרה ממשלתית אחת על כל שלוש שהתפנו. היוזמה נחלה הצלחה חלקית בלבד, מכיוון שהמגזר הציבורי נחשב משאת נפשם של רבים מהצעירים, הרואים בו אי של יציבות.

 

ניסיונות אחרים ליישום רפורמות ברגולציה על שוק העבודה נתקלו בהתנגדות עזה מצד איגודי העובדים, שראו ברפורמות ניסיון לפגוע בזכויות העובדים. יתרה מזאת: סקר שנערך ב־2007 גילה למרבה האירוניה שההגנה הרגולטורית על מקומות העבודה הגבירה את חששם של עובדים רבים מפיטורים, כיוון שסייעה להם להבין את הקושי שבמציאת עבודה חדשה בתנאים דומים. כדי להחיל רפורמות ברגולציה, נאלצת הממשלה לפיכך להגיע לפשרות עם נציגי העובדים. פשרות אלו מייצגות הרחבה של "רשת הביטחון", ועשויות לכלול גישה קלה יותר לדמי אבטלה וזכות לשמור על דרגת בכירות מסוימת לאחר מציאת משרה חדשה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x