שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
כלכלה ומדיניות

פול קרוגמן: האיש שמרגיז את הבית הלבן

חתן פרס נובל לכלכלה פול קרוגמן נהפך בחודשים האחרונים למבקר הליברלי החריף ביותר של הנשיא אובמה. הוא מביע ספקנות בנוגע לתוכנית לחילוץ הבנקים ולא מסתיר את הפסימיות שלו באשר למצב הכלכלה

איוון תומאס, "ניוזוויק" 09:0805.04.09
כתיבת טורים היא עניין פופולרי בוושינגטון באופן מסורתי. כדי לקבל סקופים מבפנים טווים כותבי הטורים הבכירים קשרים עם קובעי מדיניות מרכזיים, ומציעים להם ייעוץ בלתי פורמלי על כוס משקה או במהלך ארוחת צהריים. באופן טבעי, הגבולות עלולים להיטשטש.

 

לפול קרוגמן יש כל ההמלצות הדרושות כדי להיות חבר כבוד במוסד הליברלי של החוף המזרחי: טור "בניו יורק טיימס", משרת מרצה בפרינסטון, פרס נובל בכלכלה. הוא האדם שהיית מצפה לפגוש במסיבות קוקטייל באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, או זה המתיידד עם אנשי הממשל הדמוקרטי בבית הלבן. אלא שדעותיו, כמו גם כנראה מהותו האמיתית, הן אנטי־ממסדיות. אף על פי שהיה מבקר עקבי של ממשל בוש, קרוגמן הוא מבקר חריף, אם לא עוין ממש, של הבית הלבן בתקופת אובמה.

 

פעמיים בשבוע, בטור ובבלוג שלו "מצפון של ליברל", הוא מבקר את הממשל הנוכחי על ניסיונו לבנות מערכת פיננסית שלדעתו תהיה "איש מת מהלך".

 

"אובמה מבטא את השם שלי לא נכון"

 

בשיחה עמו הוא מתאר את שר האוצר טים גייתנר ובכירים אחרים בממשל ככלי משחק בידי וול סטריט. הם נטולי שחיתות, ממהר קרוגמן להבהיר בראיון ל"ניוזוויק", אך הם נוטים לחוש את ה"הזדהות" הנובעת מכך שבילו זמן רב מדי עם בנקאי השקעות ודומיהם. בטור שכתב ל"טיימס" ביום שבו פרסם גייתנר את פרטי תוכניתו להצלת המערכת הבנקאית, מתאר קרוגמן את ייאושו מכך שאובמה "התפשר על תוכנית כלכלית שמניחה שבנקאים יודעים מה הם עושים". לדבריו, נדמה שהתוכנית מעידה על כך "שהנשיא נחוש לאשר את החששות שהוא והצוות הכלכלי שלו אינם מחוברים למציאות, ושהחזון הכלכלי שלהם מעורפל בשל קשרים קרובים עם אנשי וול סטריט".

 

קריאת טוריו של קרוגמן גורמת לאי־נחת. אתה מקווה שהוא טועה, ויש לך תחושה שהוא קצת קשוח, אך באותה מידה אתה חושש שהוא יודע משהו שאחרים אינם יכולים, או אינם מסוגלים, לראות. בהגדרתה, מוסדיות מאמינה בתמיכה בסדר הקיים. לחברי המעמד השליט יש אינטרס ברור לשמור את הדברים פחות או יותר כפי שהם מתנהלים כעת. ייתכן שקרוגמן מגזים בתיאור הריקבון שפשט לטענתו במערכת הפיננסית או במסירות שמפגין צוותו של אובמה בשמירה עליה. ואם הוא צודק? האם הנשיא אובמה מבזבז את הסיכוי היחיד שלו לארגן מחדש את המערכת הבנקאית רגע לפני שהיא קורסת?

 

הבית הלבן מצדו נזהר שלא להצית את חמתו של קרוגמן יותר מהנחוץ. פקידי משרד האוצר יוצאים לעתים מגדרם כדי להלל אותו, אך לא לטפח אותו. "מעולם לא פגשתי את אובמה. הוא מבטא את השם שלי לא נכון" - אומר קרוגמן ומתכוון למסיבת עיתונאים שבה הזמין אותו הנשיא (וביטא את שמו כ־ Kraagman ולא Kroogman) להציג תוכנית טובה יותר לשיקום המערכת הבנקאית. ייתכן שקרוגמן מעט פגוע מחוסר הכבוד המופגן, ואומר שהוא מצטער שעליו למתוח ביקורת על פקידים שהוא מחשיב כחברים (כגון יו"ר מועצת היועצים הכלכליים של הבית הלבן כריסטינה רומר). אבל לא נראה שזה כל הסיפור.

 

ללא ספק, קרוגמן מקבל בתקופה האחרונה את 15 דקות התהילה שלו ונהנה מכך, אף שלעתים הוא נראה מעט המום מההמולה סביבו. הוא שילוב יוצא דופן: עצבני, ביישן, מתוק ובטוח בעצמו באופן מוחלט - הכול בבת אחת. נוסף על כך הוא נהנה מתדמית האאוטסיידר שלו: "לאף אחד אין מגאפון גדול כמו שלי", הוא אמר, "פרט לעובדה שהעולם הופך בהדרגה לגיהינום, זה נהדר". הוא אורח מבוקש בתוכניות האירוח, ומישהו אפילו העלה קטע מוזיקלי לאתר יוטיוב: "שלום פול קרוגמן, מדוע אינך חלק מהממשל?", שר הזמר, "היי, פול קרוגמן, איפה אתה לעזאזל? אנחנו צריכים אותך בחזית, לא כסתם כותב ל'ניו יורק טיימס'" (ויש גם פזמון חוזר: "כל מה שאנחנו שומעים מגייתנר זה בלה, בלה, בלה").  
קרוגמן. נראה לעתים המום מעט מההמולה סביבו קרוגמן. נראה לעתים המום מעט מההמולה סביבו צילום: אי פי אי

 

עם זאת, לא סביר שקרוגמן יקבל בזמן הקרוב עבודה בממשל, בין השאר מכיוון שיש לו היסטוריה של אמירת האמת לבעלי השררה ומוניטין של סוגר חשבונות. "הוא לא סובל אנשים טיפשים. הוא לא אוהב יהירות בשום צורה או אופן, ושונא שמתחכמים עמו", אומר חברו ועמיתו שון ווילנץ, מרצה להיסטוריה בפרינסטון. "הוא לא ג'ים בייקר, הוא לא סוג כזה של איש פרינסטון", אומר ווילנץ, שמתכוון לאיש שהיה שר האוצר של רייגן ושר החוץ של ג'ורג' בוש האב. אבל ווילנץ גם סבור שקרוגמן "אינו פרימדונה, הוא לא לוקח את הפרסום שלו ברצינות"

 

קרוגמן (56), שנולד למהגרים רוסים וגדל בבית מהמעמד הבינוני בלונג איילנד, מעולם לא ניסה להיות בצד ה"מגניב". כשהיה בבית הספר, שם נתפס כ"חנון", הוא חזר יום אחד הביתה עם אף מדמם - אבל אמר להוריו לא להתערב, ושהוא יסדר את העניין בעצמו. "הוא היה כל כך ביישן כילד, אני מאוד מופתעת מההישגים אליהם הוא הגיע", אומרת אמו אניטה קרוגמן. קרוגמן אומר שגילה את עצמו במדע הבדיוני של אייזיק אסימוב, ובמיוחד בסדרה "פאונדיישן" - "היו שם חנונים שמצילים את המין האנושי".

 

מעדיף להיות "אקדמאי נטול אחריות"

 

בטרם מלאו לו 30 הפך ה"חנון" לאחד הכלכלנים הבכירים בארה"ב, לאחר שקיבל משרה במועצת היועצים הכלכליים של ממשל רייגן כשהיה בן 29 בלבד. עמיתו ויריבו היה כלכלן צעיר בשם לארי סאמרס. לשניהם יש מוח גאוני, אבל הם בחרו בנתיבי קריירה שונים - סאמרס משתתף במשחק מבפנים ואף כיהן כשר האוצר בממשל קלינטון, נשיא אוניברסיטת הרווארד, ואחר כך כיועצו הכלכלי הבכיר של אובמה. קרוגמן, לעומתו, העדיף להישאר בעולם הרעיונות, כ"אקדמאי נטול אחריות" כפי שהוא מנסח זאת בצחוק. הוא לימד בייל, ב־MIT, בסטאנפורד ובפרינסטון. ב־1999 הוא כמעט דחה את ההזדמנות לכתוב טור כלכלי ל"ניו יורק טיימס". הוא חשש שאם יהפוך לפופולרי מדי הוא לא יוכל לזכות בפרס נובל.

 

באוקטובר שעבר הוא זכה בפרס הנחשק. רוב הכלכלנים שרואיינו על ידי "ניוזוויק" מסכימים שהפרס הגיע לו עבור עבודתו פורצת הדרך בסוגיית הסחר העולמי - הגילוי שלו שהתיאוריות המסורתיות בנוגע ליתרון תחרותי בין מדינות לעתים קרובות אינן עובדות במציאות. הוא נכנס למקלחת במלון כשהטלפון הסלולרי שלו צלצל ובישר שהגשים את חלום חייו. בתחילה הוא חשב שמדובר במתיחה. "הקריירה האקדמית שלו הגיעה לשיא עם הזכייה בפרס", אומרת ג'ין גרוסמן, מרצה בפרינסטון. "הוא אינו מחויב כבעבר למחקר אקדמי. יש לו עכשיו קריירה אחרת בה הוא רואה את עיסוקו המרכזי - אינטלקטואל פוליטי".

 

התבקש למתן את הביקורות

 

לא כולם בקהילה הכלכלית מפרגנים לקרוגמן. "הוא טועה יותר ויותר. דברים רבים שהוא אומר אינם נכונים ואינם שקולים", אומר דניאל קליין, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון. רוברט סולו, שלימד את קרוגמן בהיותו סטודנט וחתן פרס נובל בעצמו, זוכר אותו כ"לא אסרטיבי. דבר אחד שעדיין מאפיין אותו הוא החיוך על פניו כשהוא מדבר, כאילו הוא חושב 'מה אני עושה כאן?'". אבל, מוסיף סולו, "לאחר שהתחיל לכתוב את הטור, האישיות שלו הסתגלה לכך".

 

הוא החל לכתוב קצת לפני בחירתו של ג'ורג' בוש לנשיאות ב־2000, ועד מהרה פנה לעסוק בפוליטיקה ובביטחון לאומי כמו גם בכלכלה, כשהוא תוקף בחריפות את ממשל בוש בעניין הפלישה לעיראק. גורם "בטיימס" - קרוגמן לא מסכים לומר מי - ביקש ממנו להפחית את הביקורת. "גרמתי להם לעצבנות", הוא אמר. ב־2005 כתב נציב תלונות הציבור של ה"טיימס", דניאל אוקרנט, כי "לבעל הטור פול קרוגמן יש הרגל מטריד של עיצוב, חיתוך וציטוט סלקטיבי של מספרים באופן שמספק את תומכיו, אך מותיר אותו חשוף להתקפות אישיות". קרוגמן אכן היה מטרה לביקורת במהלך כהונת בוש, מאחר שהתמקד בנושאים שמחוץ לתחום מומחיותו והציג לעתים עובדות שאינן נכונות. אלא שקרוגמן מסרב להביע חרטה על ההצלפות בבוש. "ב־2001 צדקתי יותר מכל אחד אחר מקרב כותבי הטורים", הוא אומר.

 

"אובמה הציע תוכנית חלשה לביטוח הבריאות", הוא מסביר, "הוא נראה לי נאיבי מדי". הוא מוסיף ש"הציבור רוצה לתמוך באובמה, אבל אם הוא יתעכב יאשימו אותו בחלק גדול מהבעיות על אף שמדובר במשבר של בוש".

 

קרוגמן נוהג לציין את הדוגמה של שבדיה, שהלאימה את הבנקים ב־1990. אבל שבדיה היא מדינה קטנה. ואילו לארה"ב, על 8,000 הבנקים הפועלים בה, יש מערכת פיננסית מסובכת הרבה יותר. נוסף על כך, הממשל הפדרלי אינו קרוב אפילו להחזיק בכוח האדם או במשאבים הנדרשים כדי להשתלט על המערכת הבנקאית. קרוגמן הודף את הטיעונים האלו, אף שהוא עצמו מודה שהוא אינו "איש של פרטים". הוא מאמין שהוא נמצא בעיצומו של קרב פילוסופי נגד עסקנות פוליטית. הוא סבור שגייתנר שבוי בידי וול סטריט, ותולה תקוות בסאמרס.

 

באחד מטוריו האחרונים עקץ קרוגמן את סאמרס על אמונו בשווקים, אף שהוא גם העניק לממשל אובמה קרדיט על יוזמתו להחיל רגולציה מקיפה על השווקים הפיננסים. קרוגמן סבור שאובמה זקוק ל"איש חכם" שייעץ לו ומציין בהקשר זה את פול וולקר, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי שבלם את האינפלציה בתקופת רייגן. מה בדבר האפשרות שקרוגמן עצמו ייכנס לתפקיד? "אני לא איש של חדרים אחוריים", הוא אומר במשרדו בפרינסטון בשעה שהוא מנסה להתמודד עם הזרם הבלתי פוסק של הודעות הדואר האלקטרוני. הוא מתאר את עצמו כ"פסימיסט מלידה" ו"מורד מטבעי". אבל, הוא מוסיף, "יש לי את הקול שלי". ואותו הוא משמיע.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x