קורין קיציס: "אני לא מצליחה לבקש סליחה"
קורין קיציס: "אני לא מצליחה לבקש סליחה"
היוצרת קורין קיציס חיה חיי נוחות. דווקא אחרי הגירושים חוותה שחרור גדול שהוביל אותה להעלות מופע בפסטיבל ישראל שבו היא יוצאת לקרב, פשוטו כמשמעו, נגד האקס שלה ואמה, על העיוורון שלהם כלפיה. "על הבמה אפשר לעשות את התיקון, רק שאני לא נותנת לזה לקרות"
מי שמאזין לפודקאסט "פותחות הכל" של היוצרת הרב־תחומית קורין קיציס, צפה בסרטה "אמא שלי ואני" על יחסיה המורכבים עם אמה, או סתם עוקב אחריה באינסטגרם, יודע שקיציס היא אחת שיודעת לשים את הלב שלה על השולחן ולחשוף גם רגעים של כישלון, קושי או התמודדות.
לפני כמעט שנה נפרדה ממי שהיה בן זוגה מגיל 19, הסופר דורון המבורגר — בנו של יאיר המבורגר, יו"ר ובעל השליטה בביטוח הראל — ואבי שלושת ילדיה, פרידה שהביאה איתה לצד הקשיים גם פריחה ושחרור: "אני עושה השנה מלא דברים שבחיים שלי לא עשיתי. יש לי משאבים רגשיים שלא היו לי כשחייתי בזוגיות, ופתאום העולם כמו פתח לי את הדלת ואמר לי 'ברוכה השבה'. אני אדם אחר ממי שהייתי לפני שנה. משוחררת לגמרי".
במסגרת הדברים שלא עשתה בחיים מגיעה קיציס לראשונה גם לקדמת הבמה. זה יקרה באוגוסט, בפסטיבל ישראל בירושלים עם "לאב מי טנדר", יצירה דוקו־תיאטרלית בשיתוף תיאטרון "הידית", על אישה שמזמינה את החיים לקרב כדי להתפייס. את העבודה יצרה יחד עם שירי ג'ורנו ורוני לבנון שגם ביימו. (9, 10 ו־11 באוגוסט בבית הספר לתיאטרון חזותי).
על הבמה היא עולה בחליפת ג'ודו כשלצידה השחקנים שלו גלבר ואליס דור כהן. "אני מזמינה את החיים שלי לקרב: הסיבוב הראשון הוא עם בן הזוג שחייתי איתו 16 שנה, קרב על היחסים הרומנטיים, המשפחה, הבית; הסיבוב השני הוא מול אמא שלי ועוסק ביחסי הורים וילדים; והשלישי הוא מול עצמי. בעקבות הפרידה הבנתי איך אנחנו מצויים כל הזמן במלחמה בכל החזיתות.
על מה היא נלחמת בהם בכלל? "בקרב מול בן הזוג אני הופכת כל הזמן את השחקן שלו גלבר לבן הזוג שלי, ומורה לו: "אתה עכשיו נכנס הביתה, אתה רואה אותי מדוכאת על הספה, אני עם שני ילדים קטנים. אני כנראה בדיכאון אחרי לידה, ואתה רק רואה אותי ומחבק אותי ושואל אותי איך אני!" והוא, על הבמה, משחזר את הסצנה הזו, שהייתה במציאות בחיים שלי ומאפשר את התיקון, רק שלי כל הזמן יש הערות ואני לא נותנת לתיקון הזה באמת להתרחש".
בקרב השני האמא, שאותה מגלמת אליס דור כהן, אומרת משפטים שאמא שלי ממש אומרת, כמו 'מה אתם עושים בראש השנה?', 'מה קורה איתך?', 'איך את?'. ככה אני מייצרת שיחה שיוצאת מכלל שליטה כי כל הזמן השחקנית ממשיכה להגיד את המשפטים המוקראים ואני משתגעת. ואז, בסוף אני זורקת את הטקסט הזה ואומרת, "אבל אמא, למה את לא רואה אותי? למה את לא מדברת איתי? את נשמעת כאילו את מקריאה טקסט". אני כל הזמן הופכת את השחקנים לדבר האמיתי, אבל אף פעם לא מרוצה. כל הזמן אני בשליטה, כל הזמן מנסה לכוון את הסיטואציה כמו שאני רוצה".
"בקרב מול בן הזוג אני מורה לו: 'אתה רואה אותי מדוכאת על הספה, אני כנראה בדיכאון אחרי לידה ואתה רק מחבק ושואל אותי איך אני!'"
המערכה השלישית "היא קרב מול עצמי: על חוסר היכולת שלי לבקש סליחה. אני מנסה לבקש סליחה, ואז מתעורר בי קול פנימי שהוא כמו הילד בתוכי, שלא מאפשר לי לבקש סליחה. בישראל אנחנו נולדים למלחמה, וזה מחלחל ליחסים. ההצגה נולדה כי הבנתי שאני לא רוצה להמשיך עם תודעת הקרב הזאת". קיציס מודה שהעבודה תרפויטית עבורה, אך מדגישה "אני לא מזמינה אנשים לבוא לראות אותי עושה טיפול על הבמה. כל החומרים הם מהחיים האישיים ואני עושה לזה אדפטציה, שייגע בכולם, כי בסוף כולנו מתמודדים עם אותן חוויות פחות או יותר. זה פרפורמנס דוקו־תיאטרלי, אין ממש מחזה, זה בעצם הרבה ריבים".
קיציס, 36, נולדה וגדלה בתל אביב וכיום מתגוררת בפרדס חנה (אחותה הצעירה היא השפית והשחקנית דניאל קיציס). בעבר עבדה כמורה, השתתפה בתוכנית אירוח של אסי עזר, חיה עם משפחתה בברלין ועם שובה למדה לתואר שני בתקשורת חזותית בבצלאל. היא הפרזונטורית של בוטיק שיין של אליס דהן והשנה הצטרפה לתיאטרון הידית בכפר גליקסון. "התאהבתי במדיום, בחיות שבו ובזה שיש בו משהו טוטאלי וגם מרגש".
הג'ודו הוא לא רק מטפורה, הוא היה חלק משמעותי בילדותה. היא התאמנה מגיל שש עד 13 ופרשה כשקיבלה מחזור במחנה אימונים לקראת אליפות ישראל, ולא ידעה איך להתמודד עם זה. "המעבר מלהיות ילדה לאישה לא הצליח לי, במובן הזה. זה היה בשבילי טראומתי. גם בהצגה אני מתעסקת במעבר בין ילדות לנשיות. אל הג'ודו הגעתי כי הייתי ילדה נורא חזקה וכל הזמן חיפשתי מה לעשות עם זה. בשיעורי התעמלות ניסיתי להסתיר את זה כי בנות עושות ספורט יותר עדין, וכשהגעתי לחוג בפעם הראשונה הרגשתי שבספורט הזה - להיות חזקה זה טוב. ההצגה מתעסקת במה זה להיות ילדה או אישה חזקה בעולם, גם פיזית וגם אדם עם הרבה עוצמה. אני זוכרת את עצמי כילדה, נערה ואישה כל הזמן צריכה לצמצם משהו, חייתי בתחושה ש'את יותר מדי'".
על ההחלטה לעמוד על במה היא אומרת ש"זו קפיצה למים בחשיפה מאוד גבוהה, זה מפחיד: 'בואו תראו אותי, תאהבו אותי', יש פה גם רצון לרצות".
