"אני מרגיש נבגד כקולנוען, לא כישראלי"
הבמאי משה רוזנטל טס לקמפיין האוסקר עם סרטו “עצמאות”, אבל יחזור להצביע בבחירות. הוא מגדל שפם בהשראת סבו הטורקי, כותב הכי טוב על הקפה של הבוקר, עסוק בשיער שלו הרבה יותר מדי ולומד לא לפחד מחרמות על סרטיו
איפה אנחנו תופסים אותך?
“בעיצומו של מעבר דירה. אני יושב בסלון הבית שגרתי בו כמעט 8 שנים, והכל מסביבי בארגזים. אני מכניס הכל למחסן ונוסע לכמה חודשים לחו”ל עם ‘עצמאות’. יש פסטיבלים וקמפיין לאוסקר, אז זה הסתדר לי טוב. כמובן שאחזור כדי להצביע בבחירות”.
איך ואיפה אתה שותה את הקפה שלך?
“ממכונת קפסולות. על הקפה של הבוקר אני כותב הכי טוב. המוח שלי מאוד חד בקפה הראשון, השני ולפעמים גם השלישי. אז את השעתיים הראשונות של הבוקר אני מקדיש לכתיבה”.
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
“סבא ז’קו, הסבא הטורקי שלי שנפטר כשהייתי בן 14. הוא היה wild card, קצת שתיין וחי את החיים בצורה מעוררת השתאות. גם לו היה שפם דומה, ואת שלי גידלתי מתוך מחשבה על הקשר הטורקי. הרבה אנשים אומרים שאני מזכיר אותו. אני סקרן לדעת אם היה בינינו תדר משותף”.
משה רוזנטל
גיל:
41
מקום מגורים:
תל אביב
מצב משפחתי:
רווק
רזומה:
תסריטאי ובמאי ("קריוקי", "בדרך חזרה"). סרטו “עצמאות" זכה השנה בעשרה פרסי אופיר, בהם פרס הסרט הטוב ביותר, ונבחר לייצג את ישראל במרוץ לאוסקר. בימים אלה הוא מוצג בבתי הקולנוע, בכיכוב אסי כהן, עידו טאקו, קרן צור ועוד
על מה אתה עובד עכשיו?
“ההפצה וההקרנות של ‘עצמאות’ תופסות לי הרבה מאוד זמן. יש המון תגובות, ואנשים שולחים לי הודעות אמוציונליות. אני עובד גם על הסרט הבא ועל סדרה שעוסקת בשערוריית מין מקומית. היא יותר קומית, אז זה קצת מקליל וכיפי”.
מה השריטה שלך?
“השיער שלי. אני עסוק בו הרבה. bad hair day יכול לפגוע לי בתפקוד, אז חצי מהזמן אני עם כובע. אני גם סאקר של מוצרים אזוטריים חדשים. אם אני רואה בסופר מיץ יפני בטעם אבטיח עם קוביות אלוורה, אני קונה אותו. נראה לי שזו מנטליות של ילד סקרן שלא יכול היה להרשות לעצמו, או שלא נתנו לו”.
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
“הבמאי דני בויל אמר פעם בריאיון: ‘תגנבו מעצמכם הצעירים’. כשהייתי סטודנט היו לי כמויות אדירות של השראה ורעיונות, אבל לא היו לי הכלים. היום יש לי יותר כלים והבנה, אבל ההשראה הולכת ופוחתת עם הגיל. אז אני מנסה לחזור קצת לכמות החומרים שהיתה לי ולגנוב מהגרסה הצעירה שלי”.
איך אתה אוהב להעביר את שישי בצהריים?
“אני מנקה את הבית ורובץ על הספה עם יוטיוב. בצהריים אני בפרלמנט קפה עם חברים. בערב שישי או בשבת בצהריים יש ארוחה משפחתית אצל ההורים. גם אם האחיות שלי והמשפחות שלהן לא מגיעות, אני, הרווק, תמיד מחויב להגיע”.
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
“היכולת לקרוא מהר. אני מרגיש שאין לי זמן להעשיר את עצמי בקריאת ספרים. אני קורא רק 3-2 ספרים בשנה, וזה מתסכל אותי”.
מי בעיניך האדם הכי סקסי?
“כריסטופר פלאמר בתפקיד פון טראפ, האבא ב’צלילי המוזיקה’, הוא אחד הגברים הכי יפים, בלי שום קשר לנטייה מינית. בסרט הוא אלמן, עשיר, עצור רגשית ורק מחכה שיצליחו לחדור לו ללב ולרכך אותו. מה יותר סקסי מזה?”.
למה אתה מתגעגע?
“לרומנטיקה, לרוקנרול ולמרד הבריא שהיו פעם, לפני הרשתות החברתיות והסלולר. באותם ימים הרבה מהכעס הלך למקומות יותר יצירתיים. אני זוכר שכנער מתבגר הוצאתי את הכעס בריקודי פוגו על הרחבה. לא הייתי אלים, הכעס היה רומנטי, לא אידיאולוגי”.
איפה הכי היית רוצה לגור?
“המחשבה על בית תמיד טורדת את מנוחתי. האם אי פעם אוכל לתקוע יתד במקום ולהרגיש שזה הבית שלי? הייתי רוצה כמה בתים — בתל אביב, בפריז, באי יווני או בכפר איטלקי, ובלוס אנג’לס — כדי שבשום שלב לא ארגיש שהבית הוא משהו שמקרקע אותי או שבגללו אני מפספס משהו. זה לא משהו שקל לממש, אבל אני מאפשר לעצמי לשאוף לשם”.
על מה אתה אוהב להוציא את הכסף שלך?
“אני לא באמת אוהב להוציא את הכסף שלי, אבל אם אני חייב, אז על נסיעות, טיולים והרפתקאות. כשיש משהו שמעולם לא עשיתי, תמיד קל לי יותר להוציא עליו כסף. אם תציעי לי צניחה חופשית, אהיה בעניין הרבה יותר מאשר בנעל יפה. לזיכרונות יש יותר ערך בסיפור הגדול של החיים”.
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
“פיזית, את השקיות מתחת לעיניים. אני מרגיש שזה ילך ויחמיר, ואני גם בסכנת סנטר כפול. באופי, הייתי שמח להיות בנאדם עם יכולות טובות יותר בהתנהלות כלכלית וביורוקרטית. אני מבקש מרואה החשבון שלי להסביר לי כמו לילד בן 5, וגם כשהוא עושה את זה, אני לא מבין, ומרוב בושה אני אומר שהבנתי”.
מה אתה מחשיב כהישג הכי גדול שלך?
“הסרטים שלי, ‘קריוקי’ ו’עצמאות’, שהצליחו להושיב באולם אנשים מצדדים שונים של החברה הישראלית: ימין ושמאל, מרכז ופריפריה, ליברלים ושמרנים, שהתחברו יחד לדבר הזה. אני מאמין שקולנוע יכול להיות גשר, והיה חשוב לי למצוא דרך שבה אף אחד לא ירגיש מנודה”
מה מפחיד אותך?
“חוסר יציבות כלכלית. גדלתי בבית כזה, וזה הפך להיות השד הגדול שמרחף מעליי ולא עזב אותי גם בבגרות. גם כשמצליחים להרים את הראש, זה עדיין שם. היה לי גם פחד גדול מהשנאה של העולם אחרי 7 באוקטובר. להיות מוחרם זה משהו שפחדתי ממנו, גם כי הייתי ילד מוחרם, וזה הושרש בי. הרגע שבו אתה מקבל מייל מפסטיבל שבו מבטלים את ההקרנה של הסרט כי חושדים שאתה חלק מפרופגנדה ישראלית הוא מכעיס וכואב. היום אני מצליח להסתכל למפלצת בעיניים ומפחד פחות. אני מרגיש נבגד כקולנוען, לא כישראלי. הייתי בטוח שיש לנו ערכים משותפים, וגיליתי שהם איבדו את מה שחשוב”.
מה עושה אותך מאושר?
“לראות את ההורים שלי שמחים וגאים. גם הנאה אמיתית ומזוקקת מקולנוע עושה אותי מאושר, כשאני יוצא מסרטים טובים שמזכירים לי שהחיים טובים ומעוררים בי חשק לחיות. כשהייתי נער היו סרטים שאחריהם הייתי יוצא מהקולנוע ורץ. לא ידעתי מה לעשות עם האנרגיה”.
מה הכי חסר לך בחיים?
“כתף תומכת. בגלל שאני בתקופה כל כך אינטנסיבית, עובד קשה ומטולטל רגשית, כשאני מגיע הביתה, אני רוצה להניח את הראש על כתף של מישהו”.
מה אתה מחשיב כנכס היקר ביותר שלך?
“הפרסים שלי. יש להם משמעות גדולה עבורי, ולכן העדפתי לתת להורים לשמור אותם אצלם בבית ולא לאפסן אותם במחסן עם שאר החפצים שלי”.
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
“דיוויד בואי. השילוב שלו בין כנות לספקטקל נוכח תמיד בעשייה שלי”.
אם לא היית קולנוען מה היית עושה?
“מוזיקאי או כוריאוגרף. הרבה מהעבודה שלי כבמאי ותסריטאי מחוברת למוזיקה”.
