עצב חשוף: הדימויים החזותיים הופכים לחלק מהזיכרון ההיסטורי
עצב חשוף: הדימויים החזותיים הופכים לחלק מהזיכרון ההיסטורי
חלף בדיוק חודש מפרוץ המלחמה והמוח מוצף בצילומים ודימויים שמנסים לייצג אותה. המשותף להם, אומרת חוקרת התרבות החזותית ד"ר נעמי מאירי דן מבצלאל, הוא שהם "יוצרים אצלנו אחדות של יגון ותדהמה"
בדיוק ארבעה שבועות חלפו מאז 7 באוקטובר ואיתם שטף חדש של דימויים חזותיים שהציף את התודעה הישראלית הקולקטיבית והפרטית ואלה נהפכו כבר לחלק מהזיכרון ההיסטורי, למיתוסים איקוניים ולסמלים. אם זו התמונה של נעה ארגמני החטופה, רכובה על אופנוע, צועקת ופניה מבועתות, או תמונתה של נעמה לוי הכפותה והמדממת מובלת בברוטליות לתוך רכב; אם אלה הפגזים שעליהם נכתבים שמות הנרצחים והחטופים או הסרטים הצהובים, דמותה של רחל מאופקים שהצליחה להרגיע את המחבלים שחדרו לביתה או דמותה הנערצת של ענבל ליברמן, רבש"צית קיבוץ ניר עם; ואם אלה מיצגי השולחנות הערוכים והכיסאות הריקים, מיצגי הבלונים האדומים וזוגות הנעליים המיותמים, המיטות הריקות - שהוקמו כמפגן הקורא להחזיר את החטופים. אלה סמלים שנוצרו ממציאות בלתי נתפסת, וממלחמה שמתרחשת לא רק בשדה הקרב.
לדברי ד"ר נעמי מאירי דן, מרצה בכירה במחלקה לתרבות חזותית וחומרית באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים, "כשחושבים על דימויים חזותיים, של מלחמות, יש לתת את הדעת על המגוון הרחב, החל בצילומים חדשותיים, דרך כרזות ויצירות אמנות, ועד כל מה שעולה ברשתות החברתיות. כמו כן, יש להבחין בין דימויים מטעמו של השלטון — דימויים מגויסים לצורכי תעמולה, למשל הסרטון שיצר מערך ההסברה הלאומי שבו השחקן אביב אלוש מניף דגל על פסגת הארבל; לבין כאלה שצצו מהשטח כתמיכה או מחאה, כמו למשל דפי הצביעה שנושאים את דיוקנה של רחל מאופקים".
מה גורם ליצירה להיהפך לאיקונית?
"רק חלק מהתוצרים החזותיים יזכו למעמד כזה, והתשובה לשאלה למה צילום נהפך לאיקוני לא חד־משמעית ובעיקר אינה אחידה. זה תלוי בשיח שמתפתח בעקבותיו, בהתייחסויות חוזרות ונשנות אליו, בתגובות של יוצרים אליו ובסוכני תרבות כאלה או אחרים בעלי אינטרסים להשתמש בו ולנכס אותו לצורכיהם".
צילום שיישאר בתודעה
אילו דימויים בולטים כבר עכשיו בשיח הישראלי? "אני חושבת על נעה ארגמני שנחטפה מהמסיבה", אומרת מאירי דן, "על שירי ביבס שצולמה נחטפת עם שני ילדיה הקטנים על ידי מחבלי חמאס, על תצלומי ההריסות בקיבוצי הדרום והחורשה והמכוניות השרופות בפסטיבל נובה. הצילומים אפקטיביים מאוד, אבל כרגע, כשאנו מוצפים באלפי דימויים — קשה להעריך איזה מהם ייהפך לדימוי האיקוני של המלחמה. ובמילים אחרות, מה יהיה 'צילום הצנחנים מהכותל' של המלחמה הזאת.
"לצדם מיצגי השולחנות הריקים והמיטות הריקות הם עוד דימוי בולט. אלה מיצגים שפונים בראש וראשונה אל הרגש. ובהם אי אפשר שלא להבחין בשקט שנוצר בהם. זה לא שקט שמעיד על אחדות לאומית פוליטית ועל כך ש'אין ימין ושמאל' — יש ימין ושמאל וטוב שכך; אלא על התדהמה, היגון והעצב שמשותפים לכולם, וזה אפקטיבי.
"אבל יצירה טובה — וזה נכון לאמנות כמו לצורות שונות של תקשורת חזותית — היא כזאת שבנוסף לפענוח ברמת הקליטה התפיסתית עוברת דרך מטעני ידע והיכרות עם מרכיבים היסטוריים, אמנותיים, תרבותיים ואחרים. למשל, בעוד בשולחנות הריקים ישראלים עושים את הקישור המיידי לשולחן החג היהודי, נוצרים יעשו את הקישור לשולחן הסעודה האחרונה של ישו של ליאונרדו דה וינצ'י. כך גם בנוגע לכיסאות הריקים: היהודים והישראלים חושבים על כיסא אליהו; צרפתים נוצרים, למשל, יחשבו מן הסתם על הכיסא הריק הממתין לבואו של ישו באחרית הימים".
אפשר למצוא דימוי אותנטי כיום?
"כדאי להבחין בין דימויים אותנטיים שבאמת מתעדים את המציאות, או לפחות מתיימרים לעשות זאת, לבין כאלה שמפרשים אותה ברמה האינטלקטואלית, הפואטית או הרגשית. כך, לצד צילומים מהשטח אנו עדים לשטף הולך וגובר של יצירות המבטאות מגוון שלם של התייחסויות למצב, למשל ציורים המבוססים על הגרניקה של פיקאסו מ־1937 שצויר מיד אחרי הפצצת העיירה הבאסקית גרניקה, רלבנטי לימינו ונהפך למקור השראה לאינספור דימויים, בהם של הציירת הישראלית זויה צ'רקסקי. היצירה שמבוססת על אירוע אמיתי נהפכה לסמל של ההרס והאבדון, הכאב והסבל והאימה והייאוש הגלומים במלחמה, כמו גם לסבל ולקורבן שמקריבים אזרחים חפים מפשע, בגין מעשיהם של שליטים, משטרים וגופים טוטליטריים למיניהם. ככזאת גרניקה היא פרזנטורית של מחאה אזרחית אנטי־מלחמתית. וכמו הצילומים התיעודיים, ייתכן שחלק מהיצירות הללו ייהפכו בבוא היום לאיקוניות".
אילו דימויים ספציפיים משותפים לתרבויות שונות שחוו אלימות?
"פרחים. יש להם משמעויות דומות, אבל לא זהות מבחינת קהלים שונים. דם המכבים, הכלניות והפרגים, כשהדבר נוגע בענידת פרח אדום על דש הבגד. בארץ הפרח שנהפך לסמל החזותי הרשמי לזיכרון ולהנצחה של מי שנפלו בקרבות הוא דם המכבים. אבל אי אפשר שלא לחשוב על הפרג, האדום אף הוא, שהיה ממלחמת העולם הראשונה לסמל לדמם של החיילים שנהרגו בקרבות. אזרחים במדינות חבר העמים הבריטי נוהגים לענוד מדי חודש נובמבר 'פרג זיכרון' עשוי חומרים מלאכותיים. ולצדם גם הכלנית שהופיעה כבר במיתולוגיה היוונית־רומית כסמל למוות בגיל צעיר, אבל גם לאביב שמביא עמו פריחה מחודשת במקום שבו התרחש המוות".
כרגע יש כמה יוזמות יצירתיות, במרחב הווירטואלי ובמרחב הפיזי, בעלות נופך אמנותי עיצובי שבמוקדן נמצאים פרחים. למשל, יוזמה של ארבע מעצבות גרפיות שהקימו את עמוד האינסטגרם mykalaniyot שבו הן מזמינות אנשים לשלוח ציור של כלנית, המזוהה — בעיקר עכשיו — עם מרבדי הכלניות העצומים המכסים את אדמת הנגב הצפון־מערבי מדי חורף ושנהפכו לאתר עלייה לרגל במסגרת פסטיבל "דרום אדום". ואילו במרחב הפיזי הוצב לפני כשבוע בכיכר הבימה בתל אביב מיצג פרחים ענק שהשתרע על פני 40 מטר והרכיב מילים מנאומו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בהתייחסו למלחמה: We stand with Israel, אנחנו עומדים לצד ישראל.
דימויים יכולים לשנות מציאות? מה תפקידם הפסיכולוגי?
"אין תשובה חד־משמעית לשאלה. אין ספק שהם יכולים להשפיע על התודעה הקולקטיבית או נכון יותר, על תודעתם של קולקטיבים מסוימים. זה תלוי לא רק בדימוי אלא בעיקר בהפצה שלו".
הדובי עושה את שלו
לגבי האפקטיביות, אומרת מאירי דן שהיא חושבת לא מעט על כך שחלק גדול מהדימויים אינם דוברי אמת: אלה דימויי הבינה המלאכותית שמציפים אותנו מכל עבר וחלקם נוגע במה שניתן לכנות קיטש. האם זה אתי? אפקטיבי? כהיסטוריונית אמנות אני מודעת היטב למגבלות הקריאה הרחבה והעמוקה של העכשווי. ובכל זאת אעז ואומר, שיש לצערנו די דימויים אותנטיים המשקפים את המציאות כפי שהתרחשה מכדי לערבב אותם בדימויים פיקטיביים. נדמה לי שהם גורמים דווקא להחליש את הטיעון ולפגום באפקטיביות של המסרים. יצירה של דימויים שהם תולדה של תוכנת מחשב יש בה טעם לפגם אתי והחלשה של תחושת האמון, שממילא מעורערת בימים אלה.
“לעומת זאת, הקיטש עושה את העבודה. מה שעושה תמונת 'הילד הבוכה' המפורסמת עושה כנראה גם בובת דובי שבטנה פעורה. דווקא בשל כך יש מי שיוצאים נגד השימוש בו. די להזכיר את טענת מבקר האמנות קלימנט גרינברג שכתב כבר ב־1939 שקיטש הוא כלי מניפולטיבי בידיהם של משטרים שונים, במיוחד טוטליטריים המשתמשים בו ככלי תעמולה, דמגוגיה וחנופה להמונים".
