איאן מקלן ושולי רנד עולים לרגל: הסרטים שכדאי לסמן בפסטיבל הקולנוע בירושלים
מתככים בעולם האמנות אצל סטיבן סודרברג, דרך בדחן ירושלמי שנלחם על כבודו אצל גידי דר ועד אנימציה צרפתית משובחת ומכמירת לב: כל מה שתרצו לראות בפסטיבל הקולנוע שייפתח השבוע
פסטיבל הקולנוע בירושלים ייפתח מחר ויימשך עשרה ימים. יש שתי דרכים ליהנות בפסטיבל הזה: האחת, לחפש את הסרטים הבכירים, הבולטים והמדוברים מהפסטיבלים הבינלאומיים. להתעדכן כבר עכשיו בסרטים שיעשו כותרות בסביבות נובמבר־דצמבר, ולהתחיל להמר על המועמדים האפשריים לאוסקר. בנתיב הזה, הפסטיבל מציע לצפייה את הזוכים הגדולים בפסטיבל ברלין (״מכתבים צהובים״) ובפסטיבל קאן (״פיורד״). הוא מציע שני סרטים עם השחקנית הגרמנייה המוערכת, סנדרה הולר - ״רוז״, שעליו זכתה בפרס השחקנית בפסטיבל ברלין, ו״ארץ אבות״, שזכה בפרס הבימוי בקאן.
״כדור שחור״, שגם זכה בתיקו בפרס הבימוי בקאן, ומסתמן כאחד הסרטים שיהיו הכי מדוברים השנה, יוקרן גם הוא. הנתיב השני הוא לחפש דווקא את הסרטים הקטנים, הקולות החדשים, היצירות המאתגרות. זה דורש בניית אמון בין אוצרי הרפרטואר בפסטיבל ובין הקהל. אבל זכרו: פסטיבלי קולנוע, לרוב, מציגים סרטים שהדגש בהם הוא על אמנות ולאו דווקא על מסחריות, ולכן לא תמצאו הרבה שמחת חיים בסרטים האלה. הגיעו מוכנים לכך. כדי לראות את סנדרה הולר מספרת בדיחה, צריך ללכת ל״פרויקט הייל מרי״. הנה כמה מהמומלצים שבהם:
• ״הכריסטופרים״. סרטו החדש של סטיבן סודרברג, בנוי על תסריט סופר־שנון שכתב אד סלומון (״גברים בשחור״), והוא ברובו דואט לשני שחקנים אדירים - איאן מקלן ומיקלה קול ("להרוס אותך"). מקלן מגלם אמן בריטי מפורסם וקשיש, שהישגיו בעברו הרחוק, ובהווה הוא בעיקר מתעמר באנשים סביבו ומסתגר בביתו. קול מגלמת זייפנית אמנות שנשכרת על ידי ילדיו, כדי לזייף את עבודותיו האחרונות והגנוזות לפני מותו, כדי שהם ימכרו אותן ויתעשרו. התסריט רב־התהפוכות מכיל לא מעט מונולוגים מרירים על האכזבה מהאמנות, אבל יש גם שפע תככים שבכל רבע שעה מתהפכים ברצף תפניות מצוין.
• ״עצמאות״. סרט הפתיחה של הפסטיבל הוא תוצרת ישראל, והוא מגיע לירושלים אחרי בכורה בפסטיבל סאנדאנס. זהו סרטו השני של משה רוזנטל, שסרטו הקודם ״קריוקי״ (2022) היה להיט מפתיע. זהו סרט צבעוני ומלא מוזיקה המספר על ילד בגיל בר מצווה בשנות ה־80 שאנשי ההוצאה לפועל מגיעים לבית הוריו בעקבות חובותיו של האב. בועז (יאיר מזור) מגלה את הסוד של אביו ורואה את משפחתו מתפרקת באשמתו. מגפת האיידס מטילה עליו אימה, וגן העצמאות, שמעניק לסרט את שמו, הופך למקור של פחדים וחרדות. עידו טאקו מגלם את בועז בן ה־21. אסי כהן מרהיב בתור מאיר, אבא של בועז, דמות קומית־טראגית נוגעת ללב.
• ״רשומות נאגי״. סרט יפני קטן ושקט שהוצג בקאן. אין בו ניצוצות קולנוע מסעירים כי הוא עובד על אש קטנה וכזה הוא מקסים ממש. שבוע בחודש מרץ, האביב מגיע לעיירה נאגי, באזור המוכר בתור האלפים של יפן. אמנית מקומית המפסלת בעץ מארחת בביתה את גיסתה לשעבר, אדריכלית מטוקיו. בבית מסתובבים גם שני נערים שכאבי הגדילה והנעורים וגם האהבה הראשונה קשים להם, והם חולמים לברוח מהבית. יש משהו בסבלנות של הסרט להתבונן באמנות ולנסות לפענח את המבט שלה ואת מהותה שקצת מזכיר סרטים של ז׳אק ריווט הצרפתי או ויקטור אריסה הספרדי.
• ״ילד ברזל״. זהו ככל הנראה הסרט הכי מקסים בפסטיבל. סרט שיש בו אור, אופטימיות ושמחת חיים. זה סרט אנימציה עטור פרסים צרפתי המבוצע בדיו ובצבעי מים. לואי קלישי, אנימטור צרפתי שעבד בפיקסאר וביים במולדתו את סרטי האנימציה על אסטריקס, יוצר סיפור התבגרות אוטוביוגרפי המתרחש בשנות ה־80. הסרט מבוסס על נעוריו בחווה צרפתית, כילד בן 13 שסבל מבעיות בעמוד השדרה ונאלץ להסתובב עם סד מתכת ליישור הגב. גם זה סרט על החיים ועל האמנות, על הרצון לברוח, ועל הרצון להגשים חלומות.
• ״הבדחן״. הבמאי גידי דר משתף פעולה פעם נוספת עם שולי רנד כתסריטאי ושחקן, 22 שנה אחרי ״האושפיזין״. התוצאה היא מעשייה ירושלמית מצחיקה ועצובה שיש לה לב ענק, וכדאי לרוץ לראות. הסרט הזה הוא תענוג. רנד מגלם את דמותו של בדחן חתונות - מסורת חרדית של המנחה שעולה להופיע בסוף החתונה. כשלעיר מגיע בדחן אמריקאי מפורסם ויוקרתי, הגיבור שלנו מבין שעליו להתאפס על עצמו כדי לעמוד בתחרות. טל פרידמן גונב את ההצגה בתפקיד נפלא.
• "הוליווד עושה הפלה״. סרט תיעודי מרתק שמגיע הישר מפסטיבל טרייבקה מלפני חודש. באמצעות תחקיר ויזואלי מוצלח מאוד, מציגות יוצרות הסרט הזה את האופן שבו הקולנוע והטלוויזיה (לאו דווקא בהוליווד, אגב) עסקו בהלות. החל מפרק בסיטקום ״מוד״, ששודר באופן מעורר מחלוקת כמה חודשים לפני פסיקת רו נגד ווייד בבית המשפט העליון האמריקאי, דרך ״הסנדק 2״ ועבור ב״ריקוד מושחת״. סצינות ועלילות העוסקות בהפלות באמריקה תמיד טעונות פוליטית והסרט מציג סדרה מרשימה מאוד של ראיונות עם תסריטאיות שעסקו בנושא הזה בסרטיהן, וניסו להתמודד עם טאבואים ושמרנות.
• ״שיטפון חרישי״. הסרט התיעודי האוקראיני הזה זכה בצדק בפרס הצילום בפסטיבל IDFA לקולנוע תיעודי. והוא אכן מרהיב ביופיו. על גדות נהר הדניסטר חיה קהילה דתית מבודדת, הגלגול האוקראיני של האמישים, לפני שהגיעו לאמריקה. הם לא משתמשים בחשמל או טכנולוגיה, הם לא מתגייסים לצבא, לא אוחזים בנשק. באוקראינה כועסים עליהם שהם משתמטים מהצבא, ואילו אנשי הקהילה טוענים שאם כולם היו כמותם, לא היו מלחמות בעולם. אלא שאז מגיעה המלחמה עם רוסיה עד אליהם, והקהילה צריכה לבחון מחדש את הבדלנות שלה. זה קצת כמו סרט טבע, שמתבונן מרחוק ובסבלנות בקהילה הזאת ומלווה את התמונות בוויס אוברים של ראיונות, של אנשי הקהילה והאוקראינים שסביבם.
• ״נגה״. סרט תיעודי על נגה ארז שהוקרן בפסטיבל טרייבקה האחרון. זו אמנם הפקה ישראלית, אבל הבמאים הם האחים ג׳ונו ובנג׳י ברגמן האוסטרים, שמלווים את נגה ארז ואת בן זוגה ושותפה המוזיקלי אורי רוסו כבר שנים. בתחילה זה היה אמור להיות סרט תיעודי על הפריצה הבינלאומית הגדולה של הזמרת הישראלית, שיום אחד מגלה שבילי אייליש ופיניאס מעריצים אותה ופלורנס אנד דה משין מזמינה אותה לחמם אותה במדיסון סקוור גרדן. ובזמן שהקריירה נוסקת, הזוגיות בין ארז ורוסו הולכת וקורסת. אבל באוקטובר 2023 הסיפור השתנה לחלוטין: המחאה נגד ישראל טירפדה את הקריירה העולמית של ארז, שהפכה להיות מטרה למחאות אנטי-ישראליות ואף אנטישמיות. הסרט בנוי כמו אלבום, כל מערכה בו היא על שם שיר של נגה ארז, ולמרות שאין הרבה קטעים מוזיקליים, הוא מספק הצצה מאוד אינטימית וקרובה על איך קריירה כזאת עולה ויורדת ושוב עולה, וגוררת איתה עליות וירידות בחיים האישיים.
