שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט עולמי

רגע לפני שנכחד - הביגמן חזר בגדול ל-NBA

מאז שנת 2000 סנטר לא זכה בתואר ה-MVP אז איך זה שהשנה שני המועמדים הבולטים ביותר לתואר שחקן השנה הם סנטרים?

אוריאל דסקל 13:3916.02.21

ב-1990, אחרי פרישתו מכדורסל, כרים עבדול ג'אבר, אחד מהסנטרים הגדולים בכל הזמנים, החליט לסגור חשבון עם סנטר ענק אחר: ווילט צ'מברליין. בצעירותו, עבדול ג'אבר העריץ את ווילט צ'מברליין - אחד מהסנטרים הדומיננטים ביותר בתולדות הליגה - אבל מערכת היחסים בין השתיים תמיד היתה מתוחה.

 

כשווילט צ'מברליין פרש ב-1973, הוא התחיל להפיץ ביקורות אכזריות על עבדול ג'אבר - מי שנכנס לליגה ב-1969 כ"יורשו". "ווילט, אתה מותח ביקורת על הקריירה שלי עם החברים שלך בתקשורת ומאחר שהתבנית הזו לא תסתיים בקרוב, אני מרגיש שאני צריך להגיד לו משהו על הסיטואציה" כתב עבדול ג'אבר בספרו "Giant Steps".

 

"יש לך סט של שיאים היסטוריים אז מאיפה הקנאה? אני מנסה להבין ואז התחלתי לחפש סיבות לקנאה. ואז התמונה התבהרה. רבים זוכרים כמה מתוסכל היית שהקבוצה שלך לא היתה יכולה לזכות בטורניר ה-NCAA. היכולות שלך היו כל כך אדירות שכולם ציפו שהתואר יהיה שלך. אבל אחרי שלוש הערכות, הפסדת. התלוננת על השיפוט, על החברים לקבוצה ועל דברים אחרים. ואז פרשת. עזבת את הקולג' והצטרפת להארלם גלובטרוטרס. זה נראה כמו תבנית התנהגותית שלך. אחרי כל מבחן קשה שנכשלת בו, האשמת את כולם ואז פרשת", כתב עבדול ג'אבר.

 

 

כרים עבדול ג'באר כרים עבדול ג'באר צילום: שאטרסטוק

 

 

עבדול ג'אבר ממש לא ריחם ב"מכתב פתוח" שהופנה ל"ווילט צ'אמפרליין" (משחק מילים אכזרי): "בכדורסל מקצועני, ביל ראסל ובוסטון סלטיקס נתנו לך שיעור שנתי בעבודת צוות ותחרותיות מצוינת. וכל מה שהיית יכול להגיד זה שהחברים שלך לקבוצה היו גרועים ושאתה עשית כל מה שהיית יכול לעשות וחוץ מזה, השופטים היו גרועים כמובן. ווילט המסכן".

 

עבדול ג'אבר, אחד מהכדורסלנים החכמים בכל הזמנים - על המגרש ומחוצה לו - המשיך בפרק שלם בספרו בו הוא מרסק את קורות החיים של צ'מברליין, שעדיין מחזיק ביותר מ-65 שיאים אישיים ב-NBA. "אתה אמרת ב-1988 שהייתי צריך לפרוש חמש שנים לפני... אבל אחרי הפסד בסדרת הגמר האמנתי בעצמי והלייקרס נשארו אותי. זכינו בשלוש מארבע אליפויות בין 1985 ל-1988... אתה לא רצית שאהיה חלק מזה, בגלל הקנאה שלך. אני מבין. ועכשיו אחרי שפרשתי, אנשים יזכרו שאני תמיד עבדתי עם החברים שלי לקבוצה ועזרתי לנצח משחקים. אתה תזכר לנצח כתינוק בכיין ומפסידן. עם כל הסטטיסטיקות וכו'".

 

ניקולה יוקיץ' ניקולה יוקיץ' צילום: רויטרס

 

מאבק בין גדולים על דומיננטיות

 

הרקע לביף הזה בין קארים לווילט קשור למה שקרה על המגרש. בשנות השישים, רוב הקבוצות ב-NBA שיחקו באותה צורה ששיחקו בשנות הארבעים והחמישים. מסרו לאיש הגדול שקרוב לסל ונתנו לו לחפור את דרכו לסל. צ'מברליין, שהיה בגובה 2.16 היה הביג מן הגדול והעוצמתי ביותר ולכן גם רשם סטטיסטיקות היסטוריות. מעטים היו יכולים לעצור אותו במשך רוב המשחק. ואולם, צ'מברליין גם היה אובססיבי לסטטיסטיקות אישיות, לא הרגיש צורך להשתפר במהלך הקריירה שלו וגם סירב לעבוד על משהו פעוט כמו "זריקות עונשין".

 

זה פגע בצורה בלתי רגילה בקבוצה שלו: ווילט סיים 6 עונות עם פחות מ-50% מקו העונשין ושיעור ההצלחה שלו מהקו בכל הקריירה עמד על 50%. בעונה היחידה שקלע יותר מ-60%, גם רשם שיא היסטורי של 100 נקודות במשחק אחד וממוצע שיא של 50 נקודות למשחק. זה קרה הרבה בזכות "זריקת סבתא" שאימץ. הוא הפסיק איתה בגלל ש"לא רצה להיראות כמו סיסי".

 

כאמור, מי שסבל במיוחד מזריקות העונשין שלו היו הקבוצות שלו. בגלל חוסר היכולת שלו לקלוע מהקו, היריבים עשו על צ'מברליין עבירות לקראת סוף המשחקים ושלחו אותו לקו - משם, בדרך כלל, החמיץ - מה שאיפשר ליריבות לקבל יותר הזדמנויות קליעה ברבע האחרון.

 

 

ג'ואל אמביד ג'ואל אמביד צילום: איי אף פי

 

זו גם אחת מהסיבות לכך שווילט צ'מברליין אמנם שבר הרבה מאוד שיאים אישיים אבל זכה רק ב-2 אליפויות. ביל ראסל, יריבו הגדול באותן השנים, זכה ב-11 אליפויות, כשהוא לא הקלע המרכזי בקבוצתו. ראסל התמקד בעיקר בריבאונדים וסיוע לחבריו לקבוצה, אלו שקלעו טוב טוב ממנו. בוסטון של ראסל שיחקה כדורסל אחר מכולם - מבוסס יותר על גארדים ופחות על ביג-מן דומיננטי בהתקפה - וגם מנצח יותר (זו השושלת הארוכה ביותר בתולדות הליגה).

 

כבר לא ליגה לגדולים

 

עבדול ג'אבר הגיע לליגה כלו אלסינדור - אחד מגדולי שחקני המכללות בכל הזמנים, סנטר שניצח ב-88 מ-90 משחקיו ב-UCLA בקולג'. הוא זכה באליפות היסטורית עם מילווקי באקס בשנות השבעים ועבר ללוס אנג'לס שם זכה ב-5 אליפויות נוספות בשנות השמונים. הוא לנצח ייזכר כאחד מהווינרים הגדולים בתולדות הליגה.

 

כמו ווילט, הוא נכנס לליגה כשחקן המרכזי בהתקפה אבל עם השנים התאים את הכדורסל שלו לשחקנים כמו מג'יק ג'ונסון וג'יימס וורת'י. עבדול ג'אבר היה הרבה יותר קרוב לביל ראסל באישיות - שניהם היו פעילים חברתיים למען זכויות השחורים (בניגוד לווילט צ'מברליין) - וגם תמיד ניסה ללמוד יותר ממכונת הניצחונות ולא ממכונת הסטטיסטיקות האישיות.

 

יש לציין שעבדול ג'אבר הוא הקלע המוביל בהיסטוריה של הליגה והרבה מאוד מהנקודות שלו נקלעו בעזרת זריקת וו (סקיי-הוק) - שמאז אף אחד לא הצליח לשחזר אותה עם אותה יעילות שלו. לעבדול ג'אבר היה ממוצע קריירה של 56% מהשדה. על פי הערכות, אחוזי ההצלחה של הסקיי-הוק, עמדו על 60% עד 70%. הוא גם היה טוב מהקו (מעל 70% בקריירה ובדרך כלל השתפר מדי שנה מהקו). ג'אבר היה ידוע בזכות היכולת שלו לעשות "וויניג פלייז" - מהלכים שמסייעים לניצחון. אם זה סל, בלוק בהגנה או העברת כדור חכמה לשחקן שקולע או מוסר את סל הניצחון.

 

בניגוד לצ'מברליין, עבדול ג'אבר "סבל" בילדותו מכך שהיה רזה וחלש יותר מרוב השחקנים. הוא התאמן על זריקת הוו במגרשי הרחוב של ניו יורק מכיתה ה'. מאז הוא פיתח את הזריקה לדרגת אומנות. היא איפשרה לו לשחק עם הגב ולהפתיע את היריב. העניקה לו יתרון שהוא השתמש בו עשרות אלפי פעמים.

 

"כשאתה זורק ככה אתה מכריח את המגן לחכות לך" הסביר ל-ESPN. "ואם הם מחכים עד שאני מחליט מתי לזרוק, הם צריכים לתזמן היטב את המרחק ואת התזמון, מה שלוקח להם זמן. זה היופי שבזריקה הזו. אתה בשליטה מלאה".

 

בזכות החוכמה, הכישורים והתפיסה האנליטית כמעט, קרים שלט בליגה במשך כמעט שני עשורים שלמים.

 

בזמנו היו כוכבים שלא היו "ביג מן" אבל במשך כל השנים הראשונות של הכדורסל המקצועי בארה"ב, השחקן החשוב ביותר לקבוצת NBA היה "הביג-מן". ואולם, מאז שנת 2000 סנטר לא זכה בתואר ה-MVP (שאקיל אוניל) ומאז 2004 לא זכה מישהו שהוא "ביג-מן" קלאסי - כלומר האיש הגדול שההתקפה עוברת דרכו וההגנה תלויה בו (קווין גארנט).

 

מאז, כאמור, הכדורסל השתנה. הרבה יותר שלשות (פי 12 יותר פר משחק מאשר שנות השמונים), הרבה יותר תנועה ללא כדור ומשחק הפוסט-אפ - העברות הכדור לגבוה שיחפור דרכו לסל - הוא המשחק הכי לא יעיל מתמטית (הכי מעט נקודות פר-פוזשן). אנליסטים ופרשני כדורסל כבר הכריזו על הביג-מן כחיה בסכנת הכחדה - אבל בעונה שעברה באם אדאביו, הסנטר של מיאמי היט, הפך לשחקן החשוב ביותר באלופת המזרח, ובגמר הפציעה שלו איפשרה לאנתוני דיוויס, הגבוה של הלייקרס, לפרוח ולקבוצה מלוס אנג'לס לזכות באליפות.

 

העונה הנוכחית התחילה עם הסנטרים ג'ואל אמביד וניקולה יוקיץ' כמועמדים בולטים לזכייה ב-MVP, רודי גובר הוא אחד מהשחקנים החשובים ביותר בקבוצה הטובה בליגה (יוטה) ולקראת סיום מועד הטריידים במרץ, קבוצות מחפשות "גבוהים ויכולת קליעה" לפי דני איינג', הג'נרל מנג'ר של בוסטון סלטיקס.

 

הגבוהים החכמים ביותר - אלו שהם יותר ביל ראסל מווילט צ'מברליין - הם הגבוהים היחידים שנותרו בליגה. והם מצאו דרך להשתלב בכדורסל המודרני. מאז 2006, מספר הפיקים או החסימות (כששחקן חוסם עם גופו שחקן של יריב כדי לשחרר מהשמירה שחקן של קבוצתו) יותר מהכפיל את עצמו. התנועה גברה וכך גם השלשות. המשחק פשוט לא היה מקום לשחקנים שגדלו כילדים הכי גדולים בכדורסל בו מסרו להם את הכדור כשהם קרובים לסל. ואולם, גבוהים כיום הם עכשיו חלק מהתקפות המודרניות. נעים ללא כדור, זורקים לשלוש, מובילים כדור, חוסמים ובקושי מקבלים את הכדור עם הגב לסל בשביל לנסות לקלוע. ובניגוד לשנים עברו הם גם משתלבים היטב במשחק הגנה שמבוסס על חילופי שומרים בהגנה ומכריח את הגבוה לבצע פעולות הגנתיות מול גארדים זריזים על קו השלוש.

 

ביגמן לא גדול

 

תופעה נוספת שמתרחבת היא "גבוהים שאינם גבוהים". כלומר שחקנים שמשחקים כביג-מן מודרני מבלי להיות גבוהים יותר מהשחקן הממוצע ב-NBA. שחקנים כגון דריימונד גרין (1.98 מטר) התחילו להופיע בליגה ומשתמשים במבנה גוף מיוחד (כמו בלוק איטונג עם זרועות ארוכות) ככלי נשק יעיל במיוחד בכדורסל המודרני: פי.ג'יי טאקר, אריק פאסקל, גרנט וויליאמס, לו דורט, קסאבייר טילמן - כולם לא גבוהים במיוחד אבל מתפקדים כגבוהים. הם אולי נזרקו מקבוצות בגלל "שלא היו גבוהים מספיק" אבל נותרו בכדורסל ומצטיינים בענף. את כולם מאפיינים שני דברים: לא איכפת להם מכמה נקודות הם קולעים ולכן הם מתפקדים יותר כ"ביל ראסל" מאשר "ווילט צ'מברליין" והמוח שלהם הוא השריר החזק ביותר שלהם.

 

גרנט וויליאמס מבוסטון סלטיקס, למשל, היה אמור ללמוד בפרינסטון או הארוורד. זה מה שאמא שלו, מדענית בנאס"א, רצתה עבורו. הוא בחר להגיע לטנסי בגלל תוכנית הכדורסל שלה. השחקן שמנגן בפסנתר ומשחק שחמט נחשב לגאון טקטי שיכול להבין מערכים הגנתיים ותבניות התקפיות של יריבות. שום דבר שהם לא עושים לא מתקרב ל-100 נקודות במשחק כמו ווילט צ'מברליין. את ההצלחה שלהם לא רואים בסטטיסטיקה - במיוחד ההתקפית. "רוב האנשים אף פעם לא יבינו את משחק הכדורסל" הסביר דריימונד גרין אחרי שנשאל אם יש לו בעיה עם כך ש'הגנה אינה סקסית'. "הם חושבים שהם יודעים אבל אין להם מושג מה זה. אני נהנה מכך שאני אחד מלא כל כך הרבה אנשים שממש מבינים את המשחק בניגוד לאלו שחושבים שאם הם צופים בו ומזהים מי קלע, הם מבינים אותו".

 

עם הגבוהים החדשים אין חשש שהם לא מבינים כדורסל. הם חייבים להבין.

x