עסקי ספורט

ראיון כלכליסט

"בספורט בישראל יש אפליית נשים בלתי נתפסת"

מיכל גרא מרגליות, מנכ"לית שדולת הנשים היוצאת, באנו לדבר על חשיבות הספורט למעמד האשה. “לעולם הספורט בישראל יש אינטרס כלכלי עצום להכניס עוד נשים לתחום", טוענת גרא מרגליות, כדורגלנית בעברה. למרות זאת, לדבריה הגופים הציבוריים בכל זאת מנציחים את האפליה ו“בלי תוספת של לפחות 500 מיליון שקל לא יהיה כאן שוויון"

אוריאל דסקל 08:1510.12.20

למה ששדולת הנשים תעסוק בספורט?

"ב־2013 ענקית החשבונאות ארנסט אנד יאנג ערכה סקר בקרב המנהלים הבכירים בחברות הגדולות בעולם וגילתה ש־96% מהמנהלות הבכירות השתתפו בספורט עממי־תחרותי כשהיו צעירות. 55% מהן השתתפו בספורט תחרותי גם באוניברסיטה. המחקר מצטרף למחקרים נוספים שמוכיחים שנערות בספורט תחרותי הן הרבה יותר פעילות חברתית, הסיכויים שיהיו במערכת יחסים אלימה קטנים וכך גם הסיכויים שישתמשו בסמים או ייכנסו להריון לא רצוי, ורובן מסיימות תיכון ולומדות באוניברסיטה”.

 

כלומר ילדות שהשתתפו בספורט הופכות לנשים שמרוויחות יותר כסף מנשים שלא עשו ספורט.

"ספורט חשוב לילדות, נערות ונשים. הוא מייצר דימוי גוף חיובי וחזק. זה חשוב במציאות שבה בגיל שהולך ונהיה יותר ויותר צעיר נערות וילדות לומדות שהגוף שלהן הוא מיני, ושיש ציפייה שיתנהגו באופן מיני כדי לזכות במבט גברי. הספורט הוא כלי אחר לגמרי של שימוש בגוף. הוא מלמד איך לנצח ואיך להפסיד ולהיכשל ולקבל זאת — משהו שהוא דרמטי עבור נשים רבות. לכן כשהמדינה לא משקיעה בספורט נשים היא בעצם מונעת הזדמנויות מנשים, ופוגעת ביכולת שלהן להתקדם. בשדולת הנשים עסקנו בספורט בגלל זה וגם בגלל האפליה הבלתי נתפסת שיש בספורט בישראל".

 

מיכל גרא מרגליות מנכ”לית שדולת הנשים היוצאת מיכל גרא מרגליות מנכ”לית שדולת הנשים היוצאת צילום: עמית שעל

 

“90% מהתקציב מופנים לגברים”

 

בישראל בכלל יש חלוקה ל”ספורט” ו”ספורט נשים”. זה נורמלי?

"זה נראה כאילו חלוקה נייטרלית — אבל זה לא. דיברתי עם בכיר ברשת ב', שהיא תחנה ציבורית, ואמרתי לו שצריך להתחיל להקריא תוצאות מספורט הנשים כפי שמקריאים תוצאות מספורט הגברים, וביקשתי שיפסיקו לדבר על ‘כדורגל’ ו’כדורגל נשים’, הוא היה בשוק. הוא היה מופתע. הוא היה חיובי ואמר שזה שווה לשנות אבל זה לא קרה עדיין. אולי באמת צריך לתקן את חוק השידור הציבורי — לפחות בשביל להניח את זה על השולחן כי השפה כאן יוצרת מציאות. כך גם כשמדברים על ‘השקעה בספורט’ — הכוונה היא להשקעה בספורט גברים, וככה זה נמשך שנים, כלומר ספורט הגברים מקבל את רוב הכספים כי הוא ‘הספורט', והקריטריונים לחלוקת הכסף הציבורי — כמו מספר ספורטאים בענף — רק מנציחים את האפליה”.

 

ועדיין, הספורט בישראל נחשב לשולי, ואף פעם לא הנושא הראשון שמדברים עליו כשמדברים על שוויון.

"בשנים הראשונות לא עסקנו ברצינות בספורט בשדולה. ואז הגיע מונדיאל הנשים. ואז היה לנו ברור שצריך לעשות יותר. המספרים שם הפתיעו גם אותי: 1.1 מיליארד צופים ברחבי העולם, אצטדיונים מלאים, רמה גבוהה מקצועית, שיא הכנסות מספונסרים פרטיים. אפילו עכשיו, כשאנחנו בעיצומו של משבר שפגע בספורט, אנחנו רואים ליגות נשים שפורחות. באנגליה שוברים שיאי הכנסות. ובארץ? שממה. היה ויכוח פומבי תקשורתי עם אלדד קובלנץ, מנכ"ל תאגיד השידור הציבורי כאן, על השידורים של חצאי גמר המונדיאל. הם עשו שידורים בעיקר בדיגיטל ועם כל הכבוד — זה לא אותו דבר כמו לשדר את המשחקים בטלוויזיה. את מונדיאל הגברים היו מפמפמים בבלי סוף פרומואים. הם היו יכולים לקחת את מונדיאל הנשים ולפתוח את התודעה הציבורית כלפיו — ולעשות שינוי אמיתי. אז רבתי עם קובלנץ על חצאי גמר. ביום של חצי הגמר הראשון, דיברתי אתו בארבע אחרי הצהריים ואמרתי לו 'אתה יכול עוד לשנות'. הוא אמר: ‘כן, אבל לא אעשה את זה’. ולמה? בזמן שהיה חצי הגמר, היו שידורים חוזרים של סדרות. רק אחר כך הוא התנצל ואמר שהיה צריך לשדר את חצי הגמר. בסוף הרי מובן שהוא לא שידר כי זה לא נתפס כחשוב. לא הבינו שם את הערך של הדברים האלה, ואפשר לומר שהפסידו כסף".

 

זה העניין בסופו של דבר: המשך הדרת הנשים מהספורט מוביל להפסדים כספיים.

“לעולם הספורט יש אינטרס כספי להביא עוד נשים, נערות וילדות לתוך לתחום. קבוצות ילדות, נערות ונשים יפתחו את הצוהר להגדלת מספר האוהדים ב־100%. זה יוריד את האלימות במגרשים, יכניס כסף מחוגים וגם יעזור ביחסי ציבור. אבל זה הכל צריך להתחיל מלמעלה".

 

בנובמבר שר התרבות והספורט חילי טרופר הודיע על תוספת תקציבית לספורט הנשים של 2.5 מיליון שקל, שיעזרו בניהול השוטף. הסכום הזה שווה ערך לכ־2% מהסכום שהובטח לקבוצות הכדורגל וכדורסל הגברים כסיוע להתמודדות עם מפגעי הקורונה.

"קודם כל, ספורט הנשים בישראל לא צריך 2.5 מיליון שקל פה ו־1.9 מיליון שקלים שם.

 

צריך מהלך בקנה מידה ארצי. ממה שאנחנו ראינו כ־90% מהכספים העירוניים שמופנים לספורט — מופנים לספורט גברים. אז צריך לשנות כאן את סדרי העדיפויות, וזה צריך להתחיל עם החלטה ממשלתית. אם אנחנו מסתכלים על מה שעשה הטייטל 9 בארה"ב (השוואת ההקצאות הפדרליות לספורט נשים וספורט גברים באוניברסיטאות וגופי פדרליים — ל.ד.) הוא פשוט יצר שכבת ספורטאיות אמריקאיות, והשווה מספר ספורטאיות לספורטאים. גם את זה לקח 20 שנה ליישם ולאכוף אותו (מ־1972 עד 1992) ההחלטה הזאת עשתה מהפכה. כל מוסד חינוך שמקבל כסף פדרלי, אם יש לו קבוצה גברים — הוא חייב קבוצת נשים. וזה השפיע גם על בתי הספר, כי עכשיו ילדות בשיעורי ספורט בארה"ב לא מודרות מענפי ספורט כמו כאן: קיבלנו דיווחים מבנות ונערות בבתי הספר שמכריחים אותן לעשות שיעורי ריקוד ותנועה ולא להשתתף בכדורגל וריצה כמו הבנים. הוצאנו מכתבים לבתי ספר שזה בלתי מתקבל על הדעת".

 

כרגע, פחות מ־25% מהספורטאים הרשומים בישראל נשים. הבעיה המרכזית היא שהכסף הציבורי מחולק לפי קריטריון של מספר ספורטאים.

"ברור שאם מישהו כמו יעקב שחר או כמו אלונה ברקת רוצים לשים את הכסף שלהם בקבוצות גברים, אז זה מה שהם יעשו, ואי אפשר למנוע זאת. זה כסף פרטי. אבל כסף ממשלתי צריך להתחלק שווה בשווה בין ילדים, נערים וגברים; לילדות, נערות ונשים. אנחנו מדברות על הכסף שמגיע ממשרד הספורט ומהטוטו, שהוא גוף ממשלתי לכל דבר ומנסה להסוות את האפליה בחלוקת הכספים בטענות שמדובר בכספי שיווק.

 

“וזה לא רק עניין כספי: זה גם עניין של שעות על מתקנים. זאת דרמה. אין מתקנים וילדות לא יגיעו להתאמן ב־20:30 בכדורגל, כי זה פשוט לא יקרה — אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה. אנחנו יודעות שיקח זמן למלא את המגרשים בילדות ונערות אבל אם לא יתנו את הזמן הזה וישקיעו את הכסף — זה פשוט לא יקרה, ואם כן יהיו את המגרשים והכסף אז זה יקרה. אני חושבת על רגע אחרי מונדיאל הנשים, אפילו ההתאחדות לכדורגל החליטה שצריך להשקיע קצת בשיווק וקידום כדורגל הנשים. אז עשו משחק ידידות נגד צ'לסי, השקיעו בשיווק, הביאו את סטטיק ובן אל להופעה לפני המשחק, האיצטדיון היה מלא, הגיעו משפחות. אבל לא היתה שום המשכיות. בשבוע שאחרי היו שני משחקים רשמיים של הנבחרת והקידום היה מינימלי. המשחק מול צ'לסי הראה שאם עובדים נכון אפשר לעשות מהפכה, אבל זה לא קרה. אחד מהדברים המרגיזים ביותר זה עניין השמות על גב הכדורגלניות. במשך שנתיים הן ניסו שיהיה להן שם על החולצה, בדיוק כמו הגברים. העלות של זה אפסית אבל רק אחרי ששלחנו מכתב חריף קיבלנו תשובה שזה אוטוטו משתנה, וכך היה. לכל אחת יש שם, היא לא מספר. זה אולי סתמי אבל זה סמל מאוד מובהק לאדישות ולחוסר האכפתיות".

 

“נוכל להגיע למונדיאל הנשים”

 

אבל הנה, שר הספורט השיג תוספת תקציב.

"לזכותו של טרופר ייאמר שהוא הציב באופן רשמי את ספורט הנשים כיעד של המשרד שלו. והוא עושה מאמצים גם כדי להתמודד עם עניין הפגיעות המיניות בספורט הנשים — משהו שאני ככדורגלנית סבלתי ממנו בגיל 16 כשהמאמן בן ה־60 הניח עלי יד. גם זה מאוד חשוב. אבל העניין הוא שהשינוי שנדרש הוא לא 2 מיליון שקל פה ושם. צריך בין 500 ל־700 מיליון שקל כדי להשוות את המצב בין הספורטאיות לספורטאים כאן, אחרי שנים של אפליה. אלה פרופורציות אחרות לגמרי. אז אנחנו דורשות חצי מהכספים הממשלתיים. וזה לא רק עניין של לזרוק את הכסף על הבעיה, זה גם לייצר שיתופי פעולה ולאפשר לרשויות המקומיות לשים את הכסף בספורט נשים לפי תוכנית לאומית בתמיכה ממשלתית. עד אז, אנחנו תומכות בפעילות של עיריית תל אביב־יפו ואס"א, שמקימות יחד ליגת שכונות גם לנערות בבתי הספר. ויש לנו גם את מיזם השיחות עם הספורטאיות שהוא חשוב לנערות. משרד הספורט צריך להיכנס לעומק הכספים של הטוטו ולייצר משוואה הוגנת לנשים".

 

בתי המשפט מקבלים החלטות בעד ספורט הנשים אבל אנחנו רואים מעט מאוד אכיפה שלהם בכל הקשור להשוואת הקצאות.

"צריך לזכור שתיק משפטי הוא כלי אחד בארסנל. הכלים שאנחנו עובדים אתם הם העלאת מודעות ויצירת לחץ על מקבלי החלטות. כמו למשל, בתוך ההתאחדות לכדורגל ששם דברים לא זזים. זה בור שחור ומכעיס. אז יש כאן דרישה של הפעלת לחץ מלמטה: מכדורגלניות. מההורים שלהן וצריך שינוי גישה לאומי והשקעה מאסיבית ונכונה מצד הממשלה. כשיהיה יותר משאבים, אין לי ספק שנראה את הקפיצה בפרקי זמן קצרים. לדעתי אם תהיה השקעה אנחנו עשויים לראות את נבחרת הנשים במונדיאל בעוד עשור, זה לא משהו שאפשר להגיד בהכרח על כדורגל הגברים. אבל בשביל שזה יקרה, צריך להשקות את השורשים".

x