שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט עולמי

יומן פגרת קורונה: דווקא כעת - הספורט חיוני

כרגע לא ניתן לדבר על כדורגל מקצועני כצורך חיוני אבל ייתכן שככל שעובר הזמן כך הכדורגל בטלוויזיה יהפך לחיוני יותר עבור ממשלות

אוריאל דסקל 09:1922.03.20

"עונת הפוטבול הסתיימה" ("Football Season Is Over") היתה הכותרת של מכתב ההתאבדות של הסופר האנטר ס' תומפסון. תומפסון, אוהד פוטבול מושבע, התאבד שלושה שבועות אחרי הסופרבול ב־2005. "בלי משחקים. בלי פצצות. בלי צעדות. בלי כיף. בלי שחייה. 67. זה 17 שנים יותר מ־50. 17 שנים יותר ממה שהייתי צריך וממה שרציתי. משעמם. אני תמיד מתלונן. לא כיף - בשביל אף אחד. 67. אתה חמדן. תתנהג בהתאם לגילך. תירגע. זה לא יכאב".

 

תומפסון ממש לא התאבד בגלל סוף עונת הפוטבול. הוא היה איש עם בעיות נפשיות לא קלות. אביו מת כשהיה צעיר, אימו היתה אלכוהוליסטית. הוא היה איש מתוסבך ודיכאוני ולכן לקח את חייו. כאמור, לא בגלל סוף עונת הפוטבול התאבד.

 

ואולם, פוטבול היה סוג של עוגן בחייו ותשוקה שסייעה לו להעביר את השבוע. הוא החל את הקריירה שלו כעיתונאי ספורט, ובספריו כתב על האהבה שלו למשחק. באחד מהסצנות ההזויות שתיאר הוא לא פוצץ את המטוס של הנשיא ניקסון בגלל שהוא רוצה לראות מי תזכה בסופרבול. "פוטבול זה הדבר היחיד שאני כן לגביו", אמר פעם.

 

טום בריידי קוורטרבק ניו אינגלנד טום בריידי קוורטרבק ניו אינגלנד צילום: רויטרס

 

 

תומפסון הוא לא היחיד שהספורט מונע ממנו להתאבד. לפי הסטטיסטיקות, יש ירידה ניכרת במספר המתאבדים במהלך טורנירי כדורגל בינלאומיים - למשל. דניאל וואן, פסיכולוג מאוניברסיטת מארי סטייט, הראה שאוהדי ספורט מתאבדים פחות מהאוכלוסייה הרגילה. הם גם נוטים להיות מאושרים יותר מאשר אנשים שאינם אוהדים קבוצות ספורט, ולכן הם חשופים פחות לתופעות כמו כעס, דיכאון ולחץ.

 

הסיבה לכך היא שאוהד הוא חלק מקהילה ומחובר ליותר אנשים. הוא חי בתחושת שייכות מתמדת. החיבור הוא תוצאה של בסיס משותף שיש להרבה אנשים שאוהדים את אותה הקבוצה. הקשר הזה יכול להוות בסיס לחברות עמוקה יותר, וכאמור, גם מספק תחושה של שייכות למשהו גדול יותר.

 

ספורט עשוי להתגלות כחיוני במיוחד בחודשים בהם ממשלות צריכות להשאיר אנשים בבית.

 

בגלל זה, לארס כריסטר אולסון, מנכ"ל ארגון הליגות האירופאי, אמר לניו יורק טיימס שצריך להתחיל לעבוד כדי להחזיר את הכדורגל למגרשים. כלומר למרקעים. לחיים של אנשים. "אנחנו צריכים לעזור אחד לשני להעניק בידור לאנשים שתקועים בבית" אמר אולסון, שמעוניין שליגות יתחילו לחזור לאצטדיונים ריקים. איגוד השחקנים מסכים ששחקנים יחזרו לשחק - רק כשהממשלות יאשרו זאת וכשיהיה ברור שלאף אחד מהשחקנים אין קורונה.

 

צריך להזכיר שיש כאן אינטרס כספי ברור של הליגות לחזור למגרשים - גם אם ריקים. קבוצות הפרמיירליג, למשל, עשויים לאבד 762 מיליון ליש"ט מזכויות שידור אם לא ישלימו את העונה. בספרד טוענים שיפסידו יותר מ-650 מיליון יורו מהסכם זכויות השידור אם לא יחזרו להשלים את העונה. ב-NBA מעריכים את הנזק של אי קיום משחקי העונה הרגילה במאות מיליונים וכבר מעריכים ששחקני הליגה יסבלו יסבלו מהירידה הגדולה ביותר בהיסטוריה בתקרת השכר.

 

ואולם, הבעיות הכספיות של הליגות צריכות פחות לעניין אותנו ואת הממשלות מאשר חשיבות הספורט לאנשים. "לחם ושעשועים" היתה אסטרטגיה מדינית של הקיסרות הרומית. מספקים את דרישותיהם המיידיות והבסיסיות של האזרחים: מזון בסיסי ומגוון אירועים ו"תענוגות" כדי להסיח את הדעת מהבעיות המהותיות של המדינה. כיום, "השעשועים" - הדברים שישמרו את האנשים בתוך ביתם - עשויים להיות נשק אסטרטגי במאבק נגד הקורונה.

 

כן, נטפליקס וריאלטי זה אחלה אבל זה פתרון זמני. ספורט מקצועני הוא יותר מבידור

 

הוא סיפור אנושי שממשיך כבר יותר ממאה שנה. הוא עוגן של ממש בחיים של אנשים שקובעים את לוח הזמנים שלהם לפי ימים ושעות משחקים. והכי חשוב? הוא תחושת שייכות. התחושה שבעידן של בידודים והסגרים, חסרה לנו יותר מהכל

x