שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
אירועי ספורט

קדחת הרפטורס

מה עשתה ההצלחה של טורונטו רפטורס לאזרחי העיר הנחמדים? הטריפה אותם, זה מה שהיא עשתה. מבט מבפנים

איתי חלד, טורונטו 09:4810.06.19

הרבע ראשון של משחק ארבע התחיל זוועה. הלוחמים של גולדן סטייט קיבלו חזרה את קליי תומפסון ואת קוואן לוני ,שחזר פתאום מהמתים אחרי "פציעת סיום עונה". הם נראו כועסים ורעבים. טוב, דריימונד גרין תמיד נראה כועס כאילו הרגע הרפטורס גנבו לו את הארנק, אבל עכשיו זה כבר לא רק הוא. המכונה כולה לוחצת על הדוושה שדרסה כל כך הרבה קבוצות בחמש השנים האחרונות. 

 

 

טורונטו חוגגת. ממלאים אצטדיוני כדורגל טורונטו חוגגת. ממלאים אצטדיוני כדורגל צילום: רויטרס

 

הנה זה בא. שתיים שתיים בסדרה ועוד מעט שעון החול אוזל וקווין דוראנט חוזר. שאגות "הלטס גו רפטורס" של האלפים שצופים במשחק על המסך הענק באצטדיון הכדורגל בטורונטו בו אנחנו נמצאים, מתפוגגות עם כל שלשה שתומפסון משחיל לנו כאילו הוא באימון קליעות קליל ולא בגמר ה-NBA.

 

לידי יושב דייב, בנקאי השקעות עם שעון שצריך לקחת בשבילו משכנתא וטי-שירט עם ההדפס של תמונת השנה בה קוואי יושב על הרצפה ומביט בכדור שמקפץ על הטבעת, בזריקה ההיא שתעשה לג'ואל אמביד סיוטי לילה עד יומו האחרון. אחרי התקפה או שתיים אני קולט שהצעקות של דייב לא ממש מסונכרנות עם מהלך המשחק והוא ממהר להודות ש"באמת, בכל מה שקשור לספורט, אם אין לזה מנוע או דיסקית של הוקי קשה לי להתחבר".

 

אבל דייב בכל זאת קנה את החולצה ובא לתמוך, ודייב מסמל את המהפכה שהרפטורס עשו בעיר. מהפכה שמביאה ילדים ל"ג'ארסיק פארק" (פאן-זון) בשבע בבוקר לתפוס מקומות למשחק של שמונה בערב על המסך שליד האולם. על כרטיסים בפנים אין על מה לדבר. המקומות הכי גבוהים, אלה שעולים עשרים דולר בעונה הרגילה, נמכרים עכשיו באלף דולר לכרטיס.

 

והטירוף לא נשאר רק אצל הילדים בטורונטו. בבוקר, ברדיו, מראיינים זוג פנסיונרים שנסעו מנובה סקוטיה שמונה עשרה שעות כדי לשבת מחוץ לאיצטדיון ולטעום קצת מהקסם. מיד אחרי זה, הכתב מדווחף בקול דרמטי שהרפטורס עקפו את קבוצת ההוקי של המייפל ליף ושווים עכשיו מעל שני מיליארד דולר. להגיע לפלייאוף של ה-NBA אחרי "אלפיים שנה" זה חתיכת נס היסטורי, אבל שקבוצת הכדורסל של העיר תהיה שווה יותר מקודש הקודשים של ההוקי? זה הגיוני בערך כמו שמחר יודיעו בהפועל אוסישקין תל אביב ששמעון מזרחי הצטרף להנהלה.

 

טורונטו נגד גולדן סטייט. העיר בטירוף טורונטו נגד גולדן סטייט. העיר בטירוף צילום: רויטרס

 

מוציא מים מן הסלע

 

בסוף הרבע קוואי לנארד, בשיניים, מחזיק אותנו במשחק. מתוך ה-17 נקודות של הרפטורס הוא קולע ארבעה עשרה.

 

כבר התרגלנו לדקות הקסם האלה שהוא מוציא מים מן הסלע. אילולא תצוגת העל שלו הלוחמים היו בורחים, וכשהם בורחים באורקאל ארינה לך תרדוף אחריהם. אבל הרבע מסתיים ואנחנו רק במינוס 4. אפשר לנשום לרגע.

 

אם היית אומר למישהו אחרי שלברון ג'יימס השפיל אותנו בפלייאוף שעבר שהשנה נגיע לגמר, הוא בטח היה שולח אותך להסתכלות. ואת הנס הזה התחיל איש אמיץ אחד בקיץ שעבר - איש שלקח החלטה שעלתה לו בביקורת קשה.

 

לעשות טרייד ולשלוח את דמאר דהרוזן האול-סטאר שלך - שנתן את הנשמה לקבוצה כל כך הרבה שנים - זה להפוך בן לילה למנייאק כפוי טובה. לא מקום שאף מנהל קבוצה רוצה להיות בו. וזה לא שכוכבי אולסטאר עומדים בתור לעבור צפונה. זה משהו שעד עכשיו הם עשו רק עם אקדח לרקה, או רק אם לא היתה להם הרבה ברירה אחרי עונה נוראית, מלחמת עולם עם ההנהלה ועננה סביב מצבם הרפואי.

 

ולעשות את כל זה, אחרי ששלחת את מאמן העונה הביתה והבאת מאמן רוקי? בשביל זה צריך הרבה חוצפה. אבל למסאיי יוג'רי יש חוצפה, והוא הבין שלפעמים בשביל להיפטר מחולי צריך לעשות ניתוח כואב. ובמקרה של הרפטורס זה היה ניתוח להסרת הנחמדות.

 

שנים שהרפטורס סיפקו את הסחורה בעונה הרגילה ואז הגיעו לפלייאוף והפכו בו לשק חבטות מושפל. האוהדים עוד זוכרים בכאב איך פול פירס קבר אותם עוד לפני שהסדרה עם הוושינגטון ויזרדז ב-2015 התחילה כשהכריז "שאין להם את זה". הדברים הכי כואבים הם הרי אלה שאנחנו יודעים שיש בהם אמת. זה נגמר בארבע אפס לוויזארדס - בדיוק כמו שפירס הבטיח.

 

וזה עוד כלום לעומת ההשפלה של ה4-0 מול לברון בשנה שעברה, אחרי שהרפטורס הציגו עוד עונה סדירה "נהדרת" . דמאר דרוזן, עם כל הכאב, הוא לא מסוג כוכבי העל שיכול לקחת קבוצה על הכתפיים עד הסוף. נעלם סדרתי.

 

ואז "מסאייה ג'רי" החליט שהפעם הולכים עד הסוף ושם את כל ז'י'טונים שלו על מספר שתיים. באותה נשימה, הוא גם הבין שהוא צריך להמר על מאמן שלא יפחד להמר והביא את ניק נרס.  

 

קוואי לנארד. יכול לנצח את ההוקי קוואי לנארד. יכול לנצח את ההוקי צילום: רויטרס

 

המאמן שלא מפחד

 

ניק נרס המאמן הרוקי ידוע כאחד שלא מפחד להעיז. וזה בדיוק מה שהוא עשה כל העונה. משנה, בודק מחליף, מזיז, משנה עוד פעם - עד שזה עובד. אבל ניק נרס הוכיח השנה שאם הוא מאמין בשחקן, הוא גם יודע להיות עקשן עקבי ותומך.

 

בסדרות נגד אורלנדו ופילדלפיה, הרכז המחליף פרד ואנווליט לא פגע ממטר ועשה בעיקר נזקים בדקות פלייאוף קריטיות. ניק נרס יכל בשקט להגיד 'ראיתי מספיק' ולספסל אותו. אבל הוא לא ויתר ונתן לפרד גם קרדיט וגם הרבה דקות לחזור לעניינים. שוב ושוב הוא החזיר את פרד להרכב נמוך לצד קייל לאורי, או נתן לו להוביל את הכדור בדקות שלקייל בולדוג נגמר האוויר. פרד שלח כדורים ליציע וקלע באחוזים עצובים, וניק נרס שוב ושוב החזיר אותו למגרש.

 

ואז, כמו בסרט דיסני קלאסי, בין משחק 3 ו-4 בסדרת גמר המזרח מול מילווקי באקס - פיית הכדורסל כישפה את פרד. זה קרה בדיוק לילה אחרי שלפרד נולד (במזל טוב) בן. הוא שוחרר לבית החולים וליווה את אשתו במהלך הלידה. טרוט עיניים ומותש הוא חזר למשחק ארבע נגד מילווקי - ומאז הוא נותן הצגה אחרי הצגה. שלשות, הובלת כדור, אסיסטים, חדירות וירטואוזיות לסל. תואם לאורי. בדיוק זריקת המרץ שקוואי המתמוטט תחת העומס היה צריך מהספסל.

 

אבל במשחק ארבע נגד הלוחמים של גולדן סטייט פרד עוד לא הורגש, סניור מארק גאסול נראה מנומנם ודני גרין בכלל לא הגיע למשחק. למרות כל זאת ירדנו למחצית רק במינוס ארבע.

 

דייב הביא בירות לכל השורה וספק אמר ספק שאל: "זה לא כל כך נורא מה, יש עוד סיכוי, כן"? גם אני מעודד מסיום המחצית, אבל לא רוצה להזכיר לדייב את קללת הלוחמים ברבע השלישי ואת ריצת ה-18-0 שהם עשו לנו במשחק שעבר. אבל הפעם הרפטורס הופכים עליהם את השולחן.

 

קוואי נותן ללוחמים שתי שלשות על הפנים בפתיחת הרבע השלישי ואפשר להרגיש את החשמל באוויר כשהמומנטום מתחיל לעלות צפונה.

 

עם כל דקה שעוברת האיצטדיון מתחיל לבעור. אף אחד כבר לא יושב. בשביל אחד שלא מתחבר מי יודע לכדורסל, דייב נראה עכשיו דווקא די מחובר. האמת שהדבר היחיד שהוא לא מחובר אליו זה הרצפה כל פעם שהכדור של קוואי מלטף את הרשת. זה רבע מכונן. משלוש אחד גם ללוחמים יהיה מאוד קשה לחזור.

 

עכשיו גם פרד חוזר לענינים. אפילו גאסול מראה קצת סימני חיים. קוואי ממשיך בסיזיפיות לטחון את ההגנה של הוורירס ולסחוט נקודות מהקו.

 

שון ליווינגסטון מכניס לפרד מרפק ששולח אותו לחדר ההלבשה עם שן אחת פחות ודם מהלחי. ספק זעזוע מוח. אבל גם זה לא עוצר את המומנטום של הרפטורס והם גומרים את הרבע עם יתרון 12.

 

עכשיו רק צריך להחזיק מעמד עוד 12 דקות. אבל באוקלנד, עם קליי וסטף 12 דקות זה נצח. הם לא צריכים יותר מריצה של שתיים שלוש דקות בשביל למחוק את זה.

 

אבל לסרג' איבקה יש תוכניות אחרות היום. כשהוא מפסיק לזרוק שלשות מטופשות כשיש ארבעה קלעים יותר טובים ממנו על המגרש ומתרכז במה שהוא באמת יודע לעשות (שזה טרור גגות בצבע) - כל האנרגיה משתנה. כשלאורי מכניס לאיבקה אסיסט בתוך הצבע והוא עולה לשמיים ומסיים עם דאנק ענק - האיצטדיון מתפוצץ!

 

דייב שוכח שקנדים אמורים להיות מאופקים ולכבד את המרחב של האחר. הוא קופץ עלי ומחבק אותי כאילו עשינו יחד טירונות בסנור. דריימונד גרין מקבל עוד טכנית ועושה פאוול מלוכלך שלא נשרק.

 

הגנת הברזל של הרפטורס עוצרת אותם על 92 נקודות.

 

עם שריקת הסיום מתחילים לעוף הזיקוקים על הדשא. הרפטורס, שעד לפני כמה שבועות אף אחד לא ספר אותם, משלימים ניצחון שני בחוץ באוקלנד ונמצאים במרחק ניצחון ביתי אחד מלעשות את הלא יאמן - לזכות באליפות.

 

ביציאה מהאיצטדיון העיר נראית כאילו לקחנו כבר את האליפות. מכוניות עם דגלי הרפטורס צופרות בצמתים, הבארים מלאים אוהדים כם כובעים דגלים וחולצות, וכל שלט חוצות מהבהב עם: WE ARE THE NORTH. דרייק עוד יזרוק עקיצה לדריימונד גרין בדרך לחדר ההלבשה, וביום שני חזרה לטורונטו.

 

כשלאורי יורד במנהרה לחדר ההלבשה הכתב שואל אותו אם הוא מרוצה מנצחון החוץ השני. פעם היית רואה שמחה וסיפוק על ההישג הכביר. אבל לאורי רק ממלמל: "עוד לא עשינו כלום". אחריו פרד, עם שן אחת פחות ומצח תפור : "מתי נשמח? רק אחרי ששנצח בפעם הרביעית. אולי כבר ביום שני. רק אז!".

 

זהו. הרפטורס הפסיקו להיות נחמדים.

 

כמו בסרטו של וודי אלן, "זליג", בו הוא הופך כמו זיקית להראות כמו הסביבה, שחקני הרפטורס הופכים אט אט לבני דמותו של קוואי לנארד. אין צחוקים, אין חיבוקים ואין טפיחות על השכם. קילרים ממוקדים ורעבים.

 

ומי יודע, אולי העיר הזאת תזכה לראות מאוד בקרוב שני ניסים: אליפות NBA ראשונה ואת קוואי לנארד מחייך.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x