הנשיא היהודי שבנה את באיירן מינכן
רוב היהודים הגרמנים ששרדו את השואה העדיפו לא לחזור למולדתם שבגדה בהם ורצחה את משפחותיהם. קורט לנדאואר דווקא חזר ובנה את אחד המוסדות הגרמניים המפוארים ביותר של אחרי המלחמה - באיירן מינכן
בקיץ 1947 נשיא באיירן מינכן קורט לנדאואר הגיע למינכן ברכבת משווייץ. הוא ירד מהמרכבת לעיר הרוסה. תשעה מכל עשרה בניינים היו צריכים להיבנות מחדש. מלחמת העולם השנייה הסתיימה שנתיים לפני כן, אבל את ההרס שהותירה ניתן היה לראות שנים רבות אחרי.
זה ככל הנראה כאב מאוד ללנדאואר, שגדל במינכן ואהב את העיר. זה גם ממש לא מובן מאליו שהוא חזר לעיר הולדתו. בשואה הוא איבד את שלושת אחיו ואת אחותו שנרצחו בידי הנאצים. היו לו את כל האישורים לעבור לארה"ב - אבל הוא החליט לחזור לגרמניה. זה מעשה שמעט מאוד יהודים-גרמנים עשו מיד אחרי המלחמה. קשה היה ללכת ברחוב ולתהות מי מהאנשים שסביבך סייע לרצוח את קרובי משפחתך וחבריך לקהילה.
קורט לנדאואר צילום: רויטרס
שרלוט קנובלוך, נשיאת הקהילה היהודית במינכן, הסבירה לעיתונאי הגרמני-יהודי, אולריך הסה, שלנדאואר חזר משתי סיבות עיקריות: "אהבתו לביתו ולעירו ואהבתו לספורט ולבאיירן".
מועדון יהודי
באיירן מינכן הוקמה ב-1900 ברובע הבוהמי Schwabing ולפני מלחמת העולם השנייה היתה מכונה "מועדון יהודי". עם אוהדים יהודים, נשיא יהודי ומנג'רים יהודים. לכן, הנאצים שמו לעצמם מטרה לפגוע בקבוצה - אותה כינו Judenklub. אך בניגוד לקבוצות אחרות, שאימצו את חוקי הגזע בשמחה, אנשי באיירן מינכן עמדו באומץ מול הנאצים. ב-1934, למשל, שחקני באיירן מינכן ממש החליפו מהלומות על המגרש עם אנשי החולצות החומות של הנאצים. ב-1943, באיירן מינכן הגיעה למשחק ידידות בז'נבה והשחקנים נפגשו עם לנדאואר, שהוגלה לשווייץ. הם היללו אותו ושיבחו את עבודתו עבור המועדון. בכך עוררו את זעמם של אנשי הגסטפו.
לנדאואר נולד למשפחת יהודית במינכן ב-1884. הוא הצטרף לבאיירן כנער בן 16, שנה אחרי הקמתה, ושיחק בה כשוער. את "הקריירה" שלו ככדורגלן הוא סיים כשעזב ללוזאן, שווייץ, שם עבד כבנקאי. כשחזר לגרמניה, נבחר לנשיאות באיירן מינכן. זה היה ב-1913 ושנה לתוך הנשיאות שלו עזב את הכל והלך להילחם במדי הצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. לנדאואר היה בווארי גאה וגרמני גאה. שני שלישים מחברי המועדון והשחקנים של באיירן התגייסו גם כן. יותר מ-60 מהם לא שרדו את המלחמה. לנדאואר חזר לגרמניה אחרי ארבע שנים עם עיטורי כבוד והרגיש שאי אפשר לפקפק בפטריוטיות שלו.
ב-1919 חזר לתפקידו כנשיא. הוא היה אחראי להרבה מהמהלכים שהפכו את באיירן מינכן לקבוצה פופולרית בבוואריה. בין השאר מינה מאמנים זרים וגייס כספים מספיק גדולים כדי לשלם היטב לשחקנים ולמאמנים. ב-1932 באיירן מינכן זכתה באליפות עם נשיא יהודי ומאמן יהודי (ריכרד קוהן). אבל ענני התהליכים שעברו על החברה הגרמנית אחרי מלחמת העולם הראשונה הצטברו מעל המועדון והאומה כולה.
ב-30 בינואר 1933 אדולף היטלר נבחר לתפקיד קנצלר גרמניה. ב-27 בפברואר נשרף הרייכסטאג - היהודים והקומוניסטים הואשמו על ידי הרשויות, ב-28 בפברואר כבר העבירו חוק שמאפשר לשלול את חירויות אזרחיות לאזרחי המדינה (השריפה והחוק היו חלק מקונספירציה נאצית). ב-22 במרץ היטלר העביר את "חוק ההסמכה" שאיפשר לו להיות הדיקטטור של גרמניה. באותה שנה העבירו חוקים אנטי-יהודיים, הגסטאפו הוקם, ספרים יהודיים וליברליים נשרפו, הועברו חוקים שאיפשרו אאוגניקה.
באותה שנה, יהודים נזרקו מתפקידים בחברות וארגונים גרמנים. לנדאואר, גרמני גאה, בווארי גאה, יהודי בתרבותו ולא בדתו (המזון האהוב עליו הוא חזיר שמבושל בצורה בווארית מסורתית), עזב את תפקידו בבאיירן אך לא עזב את גרמניה גם אחרי שחייבו אותו להתפטר מתפקידו בהוצאה לאור והוא נאלץ לעבוד במכבסה. הוא לא עזב עד שגורש. ב-1938 שלחו את לנדאואר לדכאו. הוא שוחרר אחרי חודש והוגלה לשווייץ בזכות העובדה ששירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. את המלחמה העביר בשווייץ.
ואז, כאמור, הוא חזר.
באיירן ב-1947 היא מועדון בלי שום דבר. בעיר לא היה הרבה אוכל, לא היו תשתיות, ומן הסתם לא היה ציוד ספורט. שחקנים רבים מבאיירן נשלחו לחזית (לפי העיתונאי פרנק לינקש, הרשויות הנאציות "הענישו" את השחקנים של באיירן המזוהה עם יהודים על ידי שליחתם לחזיתות, ובעורף 'שמרו' על שחקני מינכן 1860 שהיה מועדון ששיתף פעולה עם הנאצים). המגרש של באיירן באותה תקופה היה מלא במכתשים של פצצות. כמו כן, הצבא האמריקאי, ששלט בדרום גרמניה, התייחס בחשדנות לכל התכנסות של מועדוני ספורט - שברבים מהם טיפחו והפיצו דעות מילטאריסטיות ואנטי דמוקרטיות. מועדונים התקשו לארגן משחקים ביניהם ואפילו אימונים.
לנדאואר, כאמור, חזר לסייע לבאיירן ולא היה אדם מתאים יותר לעשות זאת מול הרשויות. יהודי, קורבן של המשטר הנאצי, עם רקע פיננסי וניהולי מוכח ומוכר. באוגוסט 1947 נבחרת לנשיאות. הוא מיד התחיל לעבוד מול הרשויות המקומיות כדי לאפשר לבאיירן להתקיים כמועדון "שיקדם סובלנות, דעות מגוונות וערכים דמוקרטיים". קורות החיים שלו סייעו להעביר את הנקודה הזו, ובתחילת 1948 הרשויות איפשרו לבאיירן לפתוח מגרש אימונים בסאבנר שטראסה. זה המקום בו באיירן נמצאת ומתאמנת עד היום. הקבוצה הבוגרת לא היתה מוצלחת באותו הזמן אבל ללנדאואר היה תפקיד חשוב בהקמת מחלקת הנוער, שבשנים שאחרי סייעה להרים את הדור שכלל את פרנץ בקנבאור וגרד מולר, שהפך את באיירן מינכן לקבוצה הגרמנית הגדולה ביותר. לנדאואר עזב את המועדון ב-1952 אחרי 16 שנים כנשיא. אבל המשיך לעבוד עבורה בהתנדבות. ב-1961 מת - ארבעה ימים אחרי שקיבל תואר של חברות כבוד במועדון, בו היה חבר במשך 50 שנה.
"קורט לנדאואר הניח את התשתיות שאיפשרו לבאיירן להיות מה שהיא היום", אמר פאביאן ראבה, היסטוריון של המועדון ל-CNN. "הוא כנראה אחד משלושת האנשים החשובים ביותר בהיסטוריה של המועדון וכך צריך לזכור אותו. הוא היה חדשן ששינה את האופי החובבני של הכדורגל. הוא היה חשוב בזכייה בתואר הראשון ב-1932 ואיפשר לסלול את הדרך למועדון להפוך למה שהוא היום".
במאי הקרוב יוצב פסל של לנדאואר יושב על ספסל ומשקיף על מגרש האימונים של באיירן. זיכרונו ומורשתו יישארו במועדון לנצח. 86 שנים לאחר שנאלץ לעזוב את תפקידו בבאיירן, במועדון מוודאים שאף אחד לא ישכח אותו ואת מורשתו.
