• תפריט
ספורט ופוליטיקה

דעה

האם מונדיאל 2018 הוא כלי בידי הפאשיזם?

מנהיג דיקטטורי במדינה שמאיימת על סדר העולם משתמש בספורט בבניית נרטיב לאומי. זו לא המצאה של ולדימיר פוטין. עשו את זה כבר בשנות השלושים של המאה ה-20

אוריאל דסקל 09:1504.06.18

בשנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, הפאשיזם האיטלקי הבין שהכדורגל הוא כלי מצוין לייצור לאומנות איטלקית. לפי ג'ון פוט, היסטוריון של הכדורגל האיטלקי, המשטר של בניטו מוסליני היה הראשון שהבין את כוחו של המשחק והשפעתו על ההמונים. לכן הפאשיסטים השקיעו הרבה בספורט האנגלי הזה והפכו אותו ל"איטלקי" על ידי מחיקת הזהויות האנגליות של קבוצות (שונו שמות וסמלים) ויצירת ביטויים איטלקיים חדשים בכדורגל. הפאשיסטים השקיעו הון בבניית אצטדיונים וגם בבנייה של מומחיות טכנית במשחק. הושקעו כספים ציבוריים רבים באימון ובשחקנים, בהקמת מועדונים וגם קניית משחקים למועדונים שהיו נאמנים למשטר. בשנים הללו נהפך הכדורגל לספורט הפופולרי ביותר באיטליה - ועקף את האופניים בסיבוב.

 

 

המטרה של המשטר הפאשיסטי בכדורגל היתה ברורה: להיות הכי טובים בעולם ולהשתמש בענף כדי להוכיח את העליונות האיטלקית-פאשיסטית על שאר אירופה.

 

האיטלקים ארגנו את מונדיאל 1934. הם גם וידאו שהם ינצחו בטורניר הזה. אמנם הנבחרת היתה חזקה אבל האיטלקים קנו שופטים, איימו על יריבות בחדרי ההלבשה והשיגו את הניצחון הגדול שהוכיח עוצמה איטלקית-פאשיסטית אדירה. הנבחרת זכתה גם באולימפיאדה 1936 וגם במונדיאל 1938. הפאשיסטים קידמו את הניצחונות הללו כהישגים לאומיים אבל גם כהכנה למלחמה.

 

 

נבחרת איטליה באולימפיאדת ברלין 1936 נבחרת איטליה באולימפיאדת ברלין 1936 צילום: גטי אימג'ס

 

 

את הנבחרת אימן ויטוריו פוצו, קצין במלחמת העולם הראשונה ופאשיסט מדופלם. "הכדורגל הוא מלחמה ואנחנו בשוחות", אמר. הוא השתמש בשפה הפאשיסטית וקידם את "תחושת המצור" שהמשטר של מוסליני רצה: אנחנו נגד העולם. העולם נגדנו. אנחנו הכי טובים. אנחנו ננצח את העולם.

 

ב-1938, כשהמונדיאל שוחק בצרפת, מפגינים אנטי-פאשיסטים שרקו בוז בהמנון האיטלקי - שבמהלכו שחקני הנבחרת האיטלקית עשו הצדעה פאשיסטית. הצטרפו אליהם איטלקים שהוגלו או ברחו מהמדינה. פוצו חייב את השחקנים להחזיק את ההצדעה הפאשיסטית הרבה אחרי ההמנון, עד שיפסיקו השריקות. זה היה חלק מהמיתוס הפאשיסטי שנבנה סביב הכדורגל.

 

חייבים לציין שהאיטלקים צרכו את המשחק בעיקר דרך הרדיו והעיתונים. הם כמעט ולא ראו את המשחקים ושפטו בעצמם. הם האזינו להם דרך תקשורת שנשלטה על ידי המשטר וקראו עליהם דרך עיתונים שנכתבו על ידי אנשי הממשלה. זה סייע למשטר להפוך את הכדורגל לכלי בשירות הפאשיזם.

 

 

 

 

בניגוד לאיטלקים, הנאצים לא הסתדרו עם כדורגל. בניגוד למוסוליני, אדולף היטלר לא אהב ספורט בכלל, וכדורגל בפרט. הסיבה היתה ככל הנראה חולשה פיזית והעובדה שאינו יכול לשלוט בתוצאות. ליוזף גבלס, שר התעמולה הנאצי, אף מיוחס המשפט "הכדורגל הפכפך מדי ולכן מסוכן לשלטון". ואולם הפופולריות הרבה של הכדורגל בגרמניה ובאירופה חייבה את המשטר הנאצי להתייחס לספורט - ושם הם נחלו הפסדים תעמולתיים גדולים.

 

 

הנאצים התקשו לשלוט על המשחק

 

ממשלת הפיהרר ניסתה לכופף את המשחק לטובתה. משחקי כדורגל התקיימו בגרמניה כרגיל במשך תקופת המלחמה - מטעמי תעמולה בלבד. ביום שבו כוחות אמריקאים ובריטים נחתו בנורמנדי, אף נערך גמר אליפות המדינה בברלין (לעיני 100 אלף צופים).

 

"הכדורגל היה חשוב כדי לשמור על המורל של העם", אומר אולי הסה, עיתונאי וסופר גרמני. "כשהגורל התהפך והצבא הגרמני התחיל להפסיד בקרבות, גבלס דרש שהמשחקים יימשכו. הרי אם השלטון אומר שהוא הולך לנצח את המלחמה, ואי אפשר להמשיך לשחק כדורגל - זה היה שולח את המסר הלא נכון".

 

שר החוץ הנאצי יואכים פון ריבנטרופ סבור היה כי הכרחי שנבחרת גרמניה תניף את הדגל הנאצי ברחבי העולם ונגד יריבות רבות. כך, בין 1939 ל-1942 התקיימו יותר מ-30 משחקים.

 

במקביל, בערים האירופיות שהיו בשליטת הנאצים, ארגן הצבא הגרמני ליגות מקומיות - "כדי להחזיר את החיים לנורמליות". אפילו במחנה הריכוז טרזינשטט התקיימה ליגת כדורגל - "ליגה טרזין"; ההתאחדות לכדורגל בצ'כיה אף הכירה בה כחלק מההיסטוריה הרשמית של הכדורגל במדינה.

 

ואולם, למרות כל ניסיונות ההשתלטות הללו על הכדורגל, רוחו של המשחק הרימה את ראשה והסבה לתעמולה הנאצית ולמשטר נזקים רבים.

 

ספ הרברגר, מאמן נבחרת גרמניה, היה מערים על ראשי הצבא כדי לשחרר את שחקניו מהשירות, בשעה שנבחרת גרמניה לא הרשימה וספגה שריקות בוז - דבר שלא סייע לתעמולה.

 

בתחילת שלטון הנאצים, מועדונים גרמניים נאלצו להרחיק שחקנים יהודים ומרקסיסטים. נשיא באיירן מינכן היהודי, קורט לאנדאור, נזרק מתפקידו על ידי המשטר, וכך גם וולטר בנסמן, המקים והעורך הראשי של מגזין הכדורגל הגרמני "קיקר". ואולם, אנשי כדורגל גרמנים רבים שמרו אמונים לחבריהם היהודים

 

לאנדאור, שנשלח לדכאו, שוחרר אחרי חודש. הוא הוגלה לשווייץ מאחר ששירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. כשבאיירן מינכן הגיעה למשחק ידידות בז'נבה, ראשיה ושחקניה נפגשו עם הנשיא לשעבר - ובכך עוררו את זעמם של אנשי הגסטפו, שלא יכלו לפגוע בהם בשל מעמדם הציבורי.

 

המשחק היחיד שבו צפה היטלר בוודאות היה בהפסד של הנבחרת הגרמנית לנורבגיה הקטנה באולימפיאדת ברלין, ב-7 באוגוסט 1936. "הפיהרר הזדעזע", כתב גבלס ביומנו הפרטי. יומיים לאחר מכן, ג'סי אוואנס, האצן האמריקני השחור, זכה במדליה הרביעית שלו במשחקים. אבל אם אולימפיאדת ברלין היתה, בסך הכול, טובה לתעמולה הנאצית - עם כמה "גליצ'ים" לא מתוכננים - אז הניסיון לנצל כדורגל לתעמולה כמעט שלא צלח. "הכדורגל לא נכנע למפלגה הנאצית. המשחק סירב להיכנע לצבירת הכוח של המפלגה", כתב דיוויד גולדבלד בספר "כדור הוא עגול", שעוסק בהיסטוריה של הספורט.

 

רוסיה 2018 - כלי של פוטין

 

ולדימיר פוטין אינו מוסוליני או היטלר. אבל הוא כן הוא מנהיג דיקטטורי במדינה שמאיימת על הסדר העולמי והוא משתמש בספורט בבניית הנרטיב של רוסיה הגדולה החדשה.

 

בשנת 2000, כשחברי הנבחרת הרוסית לאולימפיאדה בסידני הגיעו לביקור בקרמלין, פוטין אמר לספורטאים: "ניצחונות בספורט עושים יותר לאיחוד האומה מאשר מאה סלוגנים של פוליטיקאים". הוא מינה מקורבים לתפקידים בכירים באיגודים והתאחדויות הספורט ומאז גם שומר על מערכות יחסים חמות עם הספורטאים הרוסים המובילים.

 

ילנה איסינבייבה, שיאנית העולם בקפיצה במוט, היא אחת מהתומכות המפורסמות ביותר שלו ואלכסנדר אובצ'קין, כוכב קבוצת ההוקי וושינגטון קפיטלס הקים "תנועה חברתית" בשם "קבוצת פוטין" (Putin Team), שלדבריו אמורה לאחד את רוסיה ולהביע תמיכה בנשיא כשהוא משווה באופן מפורש בין התמיכה בפוטין וייצוג רוסיה בנבחרת ההוקי הלאומית - הנבחרת הפופולרית ביותר במדינה.

 

 

ולדימיר פוטין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין נשיא רוסיה צילום: רויטרס

 

 

"פוטין תמיד הבין את החשיבות של הספורט בבניית נרטיב ספורטיבי", אומר ג'יימס מונטגיו, כתב כדורגל שחקר את הקשר בין המיליארדרים החדשים מרחבי העולם לכדורגל האירופי בספרו The Billionaires Club: The Unstoppable Rise of Football’s Super-rich Owners. "הוא בעצמו עסק בספורט ברמה התחרותית, כג'ודקא ושחקן הוקי קרח. כדורגל הוא אף פעם לא ממש אהב, אבל הוא הבין גם את החשיבות של הענף הזה לתדמית של רוסיה ושלו".

 

האם ניתן להגדיר את המונדיאל ברוסיה ואת הכדורגל ברוסיה ככלי של פאשיזם? אם נשתמש בהגדרות של ההיסטוריון ד"ר יובל נוח הררי (במאמרו אמנות הפיתוי הפשיסטי), לפאשיזם, אין ספק, שפוטין אכן רואה את המונדיאל הקרוב ככלי לקידום המשטר שלו.

 

"הפאשיזם מכחיש את קיומן של כל הזהויות מלבד הזהות הלאומית, ומתעקש שאני חב נאמנות אך ורק כלפי המדינה" כותב הררי. "אם המדינה דורשת שאלשין למשטרה שאחותי פעילה בארגון "בוגדני" - אלשין על אחותי. אם המדינה רוצה שאביא הרבה ילדים כדי שיהיו לה חיילים - אלד הרבה. אם המדינה מצווה עליי להרוג מיליוני בני אדם - אהרוג מיליונים. ואם המדינה רוצה שאבגוד באמת וביופי - אבגוד באמת וביופי.

 

"איך פאשיסט יודע האם סרט הוא סרט טוב? פשוט: קנה המידה היחידי הוא טובת המדינה", ממשיך הררי... "אם הסרט משרת את האינטרסים של המדינה - זה סרט טוב. אם הסרט לא משרת את האינטרסים של המדינה - הסרט רע. איך פאשיסט מחליט מה ללמד בבתי הספר? גם זה מאוד פשוט. מלמדים מה שמשרת את האינטרסים של המדינה. לאמת אין שום חשיבות".

 

בשנים האחרונות זה נהפך ליותר ויותר ברור שהמונדיאל ברוסיה הולך להיות כלי בידי הדיקטטור הרוסי. השאלה הגדולה היא עד כמה הוא יסייע בבניית הנרטיב שפוטין רוצה. כישלון של הנבחרת הרוסית (שקיבלה - בטעות, ברור, את הבית החלש ביותר בתולדות המונדיאלים), מחאה של שחקן מוביל נגד המדיניות הרוסית נגד מיעוטים או קהילת הלהט"ב, אלימות של אוהדים מקומיים ופגיעות אחרות בתדמית של פוטין - יהפכו את המונדיאל הזה מכלי בידי הפאשיזם, להצלחה של המשחק.
בטל שלח
    לכל התגובות
    x