$
ספורט עולמי

אברטון קפצה מעל הפופיק - והתרסקה מהבניין

אברטון בבעלות מיליארדר השקיעה מעל 140 מיליון ליש"ט בקבוצה. אז מדוע הקבוצה מדשדשת בתחתית הפרמיירליג?

אוריאל דסקל 13:2427.11.17
אברטון היתה אחת מ-12 הקבוצות שהקימו את הליגה האנגלית ב-1888 ותמיד היתה אחת מהקבוצות החדשניות ביותר באנגליה. היא הראשונה שבנתה אצטדיון ספציפי לכדורגל, גודיסון פארק, הראשונה שבנתה ספסלים לשחקנים המחליפים, הראשונה עם חימום תת-קרקעי במגרש, הראשונה שיצאה לטור מעבר לים, הראשונה עם תוכניית משחק והראשונה שהעניקה מדליות לשחקנים שלה שזכו באליפות. מדליות ותארים גם כן היו חלק אינטגרלי בגיבוש זהות המועדון, שבילה יותר מכל מועדון אחר בליגה הראשונה - 112 שנים מתוך 139 שנות קיום - 63 שנים רצופות בליגה הראשונה (רק ארסנל יותר שנים רצופות בליגה הראשונה). הקבוצה זכתה ב-9 אליפויות, 5 גביעים וגביע המחזיקות.

 

 

 

 

וויין רוני מול אוהדי אברטון. 4 שחקנים על אותה בלטה וויין רוני מול אוהדי אברטון. 4 שחקנים על אותה בלטה צילום: רויטרס

 

"בית ספר למדעים"

 

משנות ה-20 של המאה הקודמת האתוס של המועדון בנוי על מתודיקה ומדע וזאת מאחר שהקבוצה, בניגוד לקבוצות האחרות סביבה, שיחקה כדורגל שמתבסס על סבלנות ומסירות קצרות. סטיב בלומר, חלוץ מידלסבורו לשעבר, אמר ב-1928 שהקבוצה "משחקת כדורגל מדעי. הם תמיד יכולים לשחק כדורגל ברמה הכי מדעית". וזה נדבק. מאז מכנים את עצמם באברטון "The School of Science" ומתגאים בכך שמתנהלים ב"צורה הנכונה" - בשוק העברות השחקנים ובטיפוח צעירים מקומיים וקשרי קהילה. ואולם, תור הזהב האחרון של אברטון היה בין 1984 ל־1987, אז הקבוצה זכתה בארבעה תארים ורק ההרחקה של האנגליות מאירופה בעקבות אסון הייזל מנעה ממנה להצליח יותר בזירה האירופית. בכך נמנע מאברטון להתחיל "תור זהב" כמו שליברפול, השכנה מהצד השני של סטנלי פארק, חוותה בשנות השבעים והשמונים. הרבה בגלל ההצלחה הבינלאומית של ליברפול - באברטון החליטו ללכת על הצטיינות מסוג אחר: הצטיינות קהילתית - והמועדון משקיעה הון - יותר מ-140 איש במשרה מלאה - בעבודות עבור הקהילה. השחקנים תרמו מכיסם מנויים למובטלים באזור, הקבוצה פתחה מרכז קהילתי שפועל 7 ימים בשבוע עבור ילדים מרקע בעייתי, המועדון גם רכש בית מיוחד להומלסים, ובכלל עוסק ב"פילנטרופיה מקצועית". המועדון התחיל להיות מוכר כ"The People's Club" - המועדון של "האנשים".

 

 

מושירי. מי הבוס? מושירי. מי הבוס? צילום: גטי אימג'ס

 

 הבנקים סירבו להלוואה

 

מאז הקמת הפרמיירליג ב־1992 המועדון זכה רק בתואר אחד - הגביע ב־1995. שנה לפני מכרה משפחת מורס את המועדון לפטר ג'ונסון, שהתקופה שלו היתה בעייתית במיוחד במועדון מבחינה מקצועית וכלכלית. חמש שנים אחרי רכש קונצרן בשם True Blue Holdings את אברטון ב־30 מיליון ליש"ט. בראש הקונצרן עמד ביל קנרייט, מפיק תיאטרון בכיר. כמה חודשים אחרי כבר החלו מאבקי כוח ואגו בין חברי המועדון עד שקנרייט ניצח ומניות נמכרו לחברו רוברט ארל. בעשור האחרון קנרייט הסביר שהוא פשוט לא כמו כל המיליארדרים האחרים ששטפו את הפרמיירליג. האסטרטגיה של אברטון במשך הרבה זמן היתה להסתמך על כספי הטלוויזיה, להגיע להפסדים לא גדולים, לממן אותם על ידי חוב גדל ולהמר על הצלחה על המגרש. הבעלים עצמו לא השקיע מכספו בקבוצה. באיזשהו שלב הבנקים כבר סירבו להעניק הלוואות לאברטון והדרך היחידה לממן את הקבוצה היתה על ידי מכירת השחקנים.

 

חלק מאסטרטגיה הצנועה היתה למצוא מאמן שמתאים להלך רוח האברטוני. אנשי עבודה חרוצים עם גישה "מדעית" לכדורגל וגישה הוליסטית למועדון. דיוויד מויס היה משתמש בצוות של שלושה סטטיסטיקאים מתקדמים כדי למצוא את השחקנים המתאימים וזה הוביל את אברטון, קבוצה ענייה מהעיר השנייה הכי ענייה באנגליה, לחלק העליון של טבלת הפרמיירליג בכל שנה למעט 2007. בדרך כלל טבלת השכר בפרמיירליג מנבאת במדויק את הטבלה הסופית של הפרמיירליג ואברטון תמיד היתה במקום העשירי או מתחת בטבלת השכר של הפרמיירליג אבל תמיד סיימה מעל המקום העשירי – כלומר, מויס תמיד הוציא יותר מ-100% מהקבוצה שלו. השליטה שלו בסטטיסטיקות מתקדמות עוזרות לו גם להשיג יתרון בשוק העברות השחקנים. מויס הוציא בנטו פחות מ-4 מיליון ליש"ט על רכישת שחקנים לאברטון מאז 2002 - בעוד שקבוצות כמו מנצ'סטר סיטי, צ'לסי ואפילו סטוק סיטי הוציאו יותר מ-100 מיליון ליש"ט. מויס תמיד הצליח להביא שחקנים זולים ולמכור אותם ביוקר. לצד זה הוא גם הכניס בוגרי אקדמיה רבים של אברטון לקבוצה הבוגרת.

 

רוברטו מרטינס, שהחליף את מויס, גם כן השתמש בתשתית המדעית והאקדמאית שהותיר אחריו מויס בקבוצה. ובכלל, המאמנים תמיד הכירו את כל האנשים במועדון מהאפסנאי, דרך "אשת התה" ועד השומרים במתחם האימונים.

 

טוב מספיק לא מספיק

 

אבל הגישה הזו, שהותירה את אברטון רלוונטית בפרמיירליג - הליגה העשירה בתבל - לא בהכרח הספיקה לאוהדים. ב-2011 איגוד האוהדים של אברטון "The Blue Union" נפגש עם קנרייט לפני העונה כדי לדון בעתיד הקבוצה אך לאחר הפגישה יצאו חברי האיגוד, לפי הודעה לעיתונות, במצב חמור יותר של "חרדה, התפכחות מאשליות ובלבול". "קנרייט אוהב את אברטון", נכתב בהודעה של האיגוד, "הוא חי ונושם את המועדון, אז מה הבעיה? הוא אולי אוהד גדול ושגריר נפלא, אבל הוא פשוט לא יו"ר טוב". "זה לא עניין אישי נגד ההנהלה", הסביר ג'ו ג'נינגס, דובר האוהדים. "בתקופה של קנרייט הפכנו ל'אברטון - הקבוצה הקטנה והאמיצה', וזה משהו שאנחנו שונאים, אנחנו ענקים רדומים ואנחנו רוצים שהמועדון ינוהל על ידי מישהו עם תוכנית עסקית. התחושה היא שחלק מהאנשים כאן שמחים להישאר במקום, אבל זה הולך נגד המוטו של המועדון - Nil Satis Nisi Optimum, שום דבר מלבד הטוב ביותר". אבל ייתכן שהטוב ביותר עבור אברטון היה בידיים שלהם.

 

בעקבות אותה פגישה, קנרייט החל במסע חיפוש אחר בעלים. נפגש עם משקיעים מרחבי העולם - מדובאי, קטאר, סין, ארה"ב. בתחילת 2016 פארהד מושירי, מיליארדר איראני-בריטי, רכש 49.9% מקבוצת הכדורגל האנגלית אברטון עבור 200 מיליון ליש"ט. מושירי מכר את אחזקותיו בארסנל (15%) לשותפו למניות הקבוצה, אלישר אוסמנוב, כדי לרכוש את אברטון. החברה של אוסמנוב (USM) העניקה חסות ענקית לאברטון ובקיץ נחתם הסכם עם הבנק התעשייתי והמסחרי של סין (Industrial and Commercial Bank of China), הבנק הגדול בעולם, שהסכים להעניק לקבוצה אשראי של 60 מיליון ליש"ט לשלוש שנים.

 

עם כל הכסף הזה באברטון מתכננים מתחם אימונים מחודש ואפילו מעבר מגודיסון פארק לאצטדיון חדש ונוצץ. גם נרכשו שחקנים ב-140 מיליון ליש"ט בקיץ האחרון. ואולם, עם הכסף הזה התחילו גם בעיות. למשל, כרגע, לא ברור מי באמת הבעלים של אברטון. הבעלים, מושירי מתעקש שהאחזקה שלו במועדון נרכשה מכספו שלו, זאת לאחר שבתוכנית התחקירים "פנורמה" המשודרת ב-BBC העלו שאלות בנוגע לקשרים שלו עם אוסמנוב. בתוכנית התבססו על מסמכים שהודלפו בפרשת מסמכי פרדייז, הכוללים מידע על כך שאוסמנוב מימן את הרכישה של מושירי את אברטון.

 

השניים החזיקו יחד ב-30% בארסנל לפני שמושירי מכר את חלקו לאוסמנוב בפברואר 2016. לאחר מכן רכש מושירי 49.9% מאברטון והפך לבעל השליטה במועדון. אך בתכנית התחקירים בדקו את האפשרות שמתנה שהעניק אוסבמנוב למושירי היא שמימנה את האחזקה הראשונית שלו בארסנל. בעקבות זאת, עולות התהיות האם כספו של המיליארדר הרוסי נמצא כעת באברטון.

 

רצו להיות לסטר

 

בינתיים בצד המקצועי, מושירי הביא את סטיב וולש, המנהל הספורטיבי שבנה את לסטר סיטי שלקחה אליפות. המטרה היתה להביא מישהו שיבנה את אברטון להיות קבוצה שזוכה או מאיימת על אליפות. כ-142 מיליון ליש"ט הושקעו ברכש - על פניו מבטיח. ואולם, הרכש לא התחבר לשום דבר שכבר היה באברטון. קודם כל, לא הובא חלוץ שיחליף את רומלו לוקאקו - שחקן של 20+ שערים בעונה. גילפי סיגורדסון הובא מסוונסי ב-45 מיליון ליש"ט למרות שכבר הוחתמו וויין רוני (בחינם אך משכורת גבוהה) ודייבי קלאסן מאייאקס ב-25 מיליון ליש"ט. גם ניקולה ולאסיץ' הובא ב-10 מיליון ליש"ט. הארבעה משחקים את אותו תפקיד פחות או יותר. אמנם הובאו גם מייקל קין (בלם) וג'ורדן פיקפורד (שוער) שהם העתיד הבריטי בעמוד השדרה של הקבוצה - אך לא מובן איך ארבעה שחקנים משמעותיים כל כך הגיעו לאותה הבלטה כאשר חיסרונו של חלוץ ברמה גבוהה כל כך ברור לעין.

 

באנגליה טוענים שהרכישות של השחקנים לא בהכרח התבצעו לפי החזון של וולש (למרות שהוא בסכנת פיטורין כעת) ושנעשו "פשרות" בין האנשים במערכת - ביניהם המאמן, הבעלים החדש והמנהל הספורטיבי. כך שבמקום מנג'ר חזק שעובד עם משאבים מצומצמים ועם קו מקצועי ברור, יצא שהמשאבים גדלו וכך גם מספר האינטרסים שפעלו בשוק העברות. לא סימן טוב במיוחד. חוסר החזון המקצועי הברור הוביל לתוצאות גרועות בתחילת העונה והתדרדרות הביטחון העצמי של כל המוערבים במועדון.

 

"לא אנחנו"

 

באופן כללי, רונלד קומאן לא התאים אף פעם לרוח של המועדון. למשל, הוא אף פעם לא אמר "אנחנו" כשדיבר על מועדון. משהו שדי הפריע לאוהדים ולעיתונאים שסיקרו את הקבוצה. הוא גם לא תיקשר עם מחלקות אחרות במועדון מלבד אנשי הקבוצה הבוגרת - גם זה היה "לא אברטוני" מצידו. ואולם, פיטוריו ללא מציאת מחליף מתאים - והסתבכות עם ניסיונות הבאה של שון דייץ' (ברנלי) ומרקו סילבה (ווטטפורד) באמצע העונה - נראו חובבנים. אברטון, כרגע, במקום ה-16 - 2 נקודות בלבד מעל הקו האדום. הקבוצה הודחה באופן משפיל מליגת אירופה וכרגע עדיין בלי מאמן קבוע. במקביל מתרחשת סערה בחדר ההנהלה ולא ברור מה צופן עתידה של הקבוצה. כרגע נראה שהקפיצה מעל הפופיק התבררה כקפיצה מהגג.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x