ספורט ישראלי

כדורגלן לכדורגלן זאב: על הבעיות המרכזיות של השחקן הישראלי

מהצד הטכני הלוקה בחסר, דרך אופן המשחק האינדיבידואליסטי שבו כל שחקן דואג לעצמו ואיך ייראה על המגרש ומחוצה לו, ועד מפת האינטרסים הסבוכה. הצבת מראה מול פני הכדורגלן הישראלי הכרחית כדי להתחיל להבריא את המחלה

ניב נחליאלי 14:4022.10.17

אם פעם חשבנו שהיתרון של השחקן הישראלי הוא בצד הטכני, כיום כבר ברור לרבים שטכניקה זו היכולת להשתלט על כדור ולשחרר אותו בצורה מהירה ומדויקת, ובזה בדיוק לוקה השחקן הישראלי. מה שנחשב עד לא מזמן כיתרון יחסי שלנו בים החסרונות, מתגלה כבעיה מרכזית. אם הבעיה מתחילה להתבהר, מדוע אנחנו לא רואים מגמה של שיפור, ותהליך ההידרדרות שלנו יחסית למדינות אחרות רק הולך ומחריף? בכתבה זו מוצעת זווית ראייה תרבותית-חברתית להסבר התופעה.

 

 

 

 

שחקני מכבי חיפה. לא מוסרים חזרה? שחקני מכבי חיפה. לא מוסרים חזרה? צילום: אפי שריר

 

האינדיבידואליסט

 

לפני כחודש התפרסם בפולין ראיון מעניין עם קאמיל ואצק, אקס מכבי חיפה, שבו הוא נשאל על הכדורגל הישראלי. מבין דבריו בלטה טענה לפיה "ישראלים הם אינדיבידואליסטים. אם מסרתי למישהו, לא היה סיכוי שאקבל את הכדור בחזרה". אפשר להגיד שאדון ואצק היה כאן בקושי שנה וחווה מועדון בטראומה אבל זה מתחבר לדברים קשים שאמר בזמנו תומר חמד, אחד שקצת מכיר את הכדורגלן הישראלי ויכול להשוות אותו לעמיתו בחו"ל: "בכדורגל הישראלי יש תחושה שכל אחד לעצמו. אחרי אימונים הולכים הביתה ויש תחושה שכל אחד דואג שהשם שלו יופיע בעיתון. רואים את השימוש בתקשורת, את ההדלפות שאני ממש שונא. זו מכה לקבוצה, זה יותר אדם לאדם זאב. אני לא אגיד שאין חברים, אבל כל שחקן רוצה להיות הגיבור שידברו עליו גם בדרכים לא ספורטיביות. בחו”ל לא ראיתי את זה".

 

בואו ננסה להבין את האמירות האלה.

 

תחשבו על כדורגלנים ישראלים מובילים שיצאו לאירופה וחוו שם הצלחה; כמעט כולם בחלק האופנסיבי, רובם הציגו כדורגל עם ברק (חיים רביבו כדוגמה מייצגת) ולמעט מקרים בודדים כדוגמת רוני רוזנטל או תומר חמד, אותם שחקנים זוהו בתחילת דרכם כניחנים בטכניקה אישית גבוהה לעיניים ישראליות. במלים אחרות, רצוי להיות שחקן התקפי פנטזיסט כדי לבלוט בנוף המקומי, אחרת תבלע באפרוריות. שחקן הגנה? זה לא מספיק נוצץ. שחקן שמסוגל להשתלט על הכדור תחת לחץ ולשחררו במהירות לכתובת הנכונה? לא ממש מהלך חכם, אם יש מידה של אמת בדברי ואצק. מה שיותר מטריד הוא שואצק ותומר חמד מציבים לנו מראה מול העיניים, ולא רק בכדורגל.

 

מה הכוונה? עד לפני 3 שנים הייתי מנהל משאבי אנוש באחת מחברות ההייטק הישראליות המובילות. כל רבעון בחרנו עובדים מצטיינים שעשו "מעל ומעבר". פעמים רבות הענקנו את הפרס לאותם מהנדסים שעשו לילות כימים בפתרון תקלה במוצר כשגורל הקשר עם הלקוח עמד במבחן יחד עם מיליונים רבים של דולרים שהיו על כף המאזניים. היצירתיות הישראלית והיכולת להתגייס בזמן משבר הצילו אותנו לא פעם ולא פעמיים. נשמע מוכר? כן, אותם מהנדסים מבריקים, המקבילים לברקוביצ'ים ולחיים רביבויים היו שם כדי לחלץ את החברה, אבל היוו פתרון לפיתוח מוצר לא יציב שגרר בעיות תמיכה קשות.

 

ואת מי היה קל לפספס? את אותם מהנדסים שפיתחו מוצר יציב, שעבדו בהרמוניה עם חבריהם והובילו בלי רעש וצלצולים לרווחים רבים ולשביעות רצון לקוחות. זאת אותה תרבות של "גיבורי העל" שמתוגמלים על כך ש"הצילו את המולדת", אבל באותה נשימה אינה מעבירה מסר ניהולי מספיק מאוזן שמחזק גם את המהנדסים האיכותיים האחרים שהם המקבילים לשחקן שתורם להנעת כדור יעילה ומהירה תחת משמעת קבוצתית, לשחקן שמשבש התקפה בגלל מיקום נכון ויכולת לצפות את המתרחש, או לשחקן עם התנועה ללא כדור שפותח אופציות מסירה. אנחנו הופכים לחברה שמתגמלת "גיבורי על" על חשבון עבודה צוותית, יעילה ותכליתית. אינדיבידואליזם וצוותיות לא חייבים לסתור זה את זה, ראו את הקבוצות של פפ גווארדיולה, אבל לא בכדי אין הרבה מאמנים כמוהו.

 

הכדורגל כמראה לחברה משקף בצורה חדה תהליכים אלו והתוצאות שבגינן. אנחנו לא המצאנו את "מחלת האני" ואת בעיות האגו הנלוות (ראו ערך פריז סן ז'רמן) אבל אנחנו פשוט לא מצליחים לצאת מזה ומדרדרים את עצמנו עמוק למטה.

 

אינטרסים. זרים ואחרים

 

אינטרס זאת אחת המילים שיותר מושמעת סביב הספורט הישראלי. זאת מילה שתסביר כמעט כל מהלך לא ברור של המאמן, התנהלות פוליטית באיגודי הספורט, האשמה שכיחה שבמקרים רבים מתארת נאמנה את המציאות. עכשיו תחשבו על שחקן שלא עלה בהרכב. אם לא קלט בעצמו, הסביבה הקרובה שלו תרעיל אותו באינטרסים הנגועים שהובילו לכך שהוא לא משחק ויצא, שומו שמיים, פרייאר והאבא שלו שמטפח שחקן שיסגור לו בעתיד את המשכנתה נכנס ללחץ כי מישהו מנסה לפגוע לו בעסק. גם אם היו אינטרסים סמויים וגם אם לא, קריאת המציאות הזאת מובילה למצב שכולם בוחשים. וכשבוחשים לא מתעסקים בעיקר, אלא במיקוד בעצמי ובביטול של האחר כדי שחלילה לא אצא הפרייאר בסיפור. וכמו בנקודה הראשונה, זה הרבה מעבר לכדורגל; זה הביטול בכביש או הדיבור בקול רם בטלפון בקרון רכבת שקט מבלי להתחשב באחרים. לא ממש האקלים המתאים ליצירת משחק קבוצתי שוטף עם כדור שנע במהירות בין אחד לשני כדי לייצר הזדמנויות, או משחק הגנה שבו כולם לוקחים חלק פעיל.

 

לא בכדי ברק בכר נקט בצעד חריג כאשר זיהה ש"מחלת האני" מתחילה להרים ראש בהפועל באר שבע. הוא יודע שזה האוטומט הישראלי אם לרגע יעצום עין ולא יטפל בזה.

 

הכדורגל העולמי הפך למשחק אינטנסיבי עם תלות הולכת וגוברת בין השחקנים וצורך לעבודת צוות איכותית שמבליטה את הכישרון האישי של השחקנים, ואילו אנחנו במגמה הפוכה מקדשים את האני ומסתכלים כל הזמן לצדדים כדי שהאחר לא יעקוף אותנו בסיבוב. באווירה כזאת אין באמת מוטיבציה לשחק ביחד ולא משתלם לשחקן הישראלי להתנהל אחרת. ככה. פשוט. כפי שזה נשמע. וכשהוא מנסה לשחק אחרת זה כבר מאוחר מדי ברכישת המיומנויות הנדרשות.

 

מה יהיה?

 

בעיות תרבותיות וחברתיות קשות לפתרון כיוון שהן צריכות להיפתר גם מלמעלה בראש הפירמידה, וגם מלמטה בחינוך. כאשר ראש הפירמידה הוא מקצועי ולא פוליטי - יש אפשרות להתמודד עם צרת האינטרסים, אבל כאשר הוא פוליטי - האינטרסים הם חלק מהחבילה. גם כאן לא המצאנו את הרעה החולה הזאת אבל נראה שכאן היא תופסת מקום מוביל. רואים את זה בשחיתות ברשויות מקומיות ובשרשרת של הרשעות מביכות של נבחרי ציבור. הגענו כבר למצב שאנשים טוענים שלא יקרה כלום אם נבחר ציבור ייקח קצת לכיס הפרטי שלו כל עוד הוא עושה עבודה טובה. "הרי כולם עושים את זה", הם אומרים, וזו כבר לגיטימציה שסופה בריקבון של החברה הישראלית. ומה לגבי חינוך? זה כן בידיים של כל אחד מאיתנו אבל גם זה עם סימן שאלה גדול, כי במציאות הנוכחית לא בהכרח משתלם לפרט "לשחק קבוצתי", ולא רק בכדורגל. אבל הרבה פחות משתלם להמשיך במצב כפי שהוא כיום, ואת זה מבינים כבר לא מעט אנשים. אולי ההבנה הזאת תגרום לשינוי חברתי שיובל על ידי הכדורגל. ואולי לא.

 

הכותב הוא יועץ ארגוני בספורט ובחברות עסקיות, ומוביל תוכנית מנהלים ספורטיביים

בטל שלח
    לכל התגובות
    x