שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט ישראלי

נטע ריבקין: 10 דברים שלמדתי בקריירה כמתעמלת אומנותית

נטע ריבקין מדברת על 10 שעות על המזרן ב־20 שנות קריירה שלקחו אותה להישגים בינלאומיים ושלוש אולימפיאדות

אוריאל דסקל 08:3101.08.17

נטע ריבקין היא המתעמלת האמנותית הישראלית הגדולה בכל הזמנים. הראשונה מישראל שזכתה במדליה באליפות אירופה ובאליפות העולם בהתעמלות אמנותית ואחת מהיחידות בענף שהתחרו בשלוש אולימפיאדות (בייג'ינג 2008, לונדון 2012, ריו דה ז'נרו 2016). בלונדון סיימה במקום שביעי בגמר קרב רב ובריו נשאה את דגל ישראל בטקס הפתיחה. בסוף 2016 הודיעה על פרישתה מהתעמלות. היא כיום בהליכי פתיחת בית ספר בשיתוף פעולה עם העמותה לקידום הספורט בגבעתיים. הנה 10 דברים שלמדה בקריירה שלה, שהחלה בגיל 5 והסתיימה בגיל 25.

 

להאזנה לכתבה, הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה https://www.clfb.org.il/heb/main/

 

 

 

 

להאזנה ב-iTunes | לכל הכתבות המוקלטות 

 

 

 

 

@(copy_from_editor)@"אחרי קריירה של 20 שנה. אתה לא יכול לצאת מזה בלי 'צלקות'. אני מפחדת לבדוק מה קרה @(copy_from_editor)@"אחרי קריירה של 20 שנה. אתה לא יכול לצאת מזה בלי 'צלקות'. אני מפחדת לבדוק מה קרה צילום: אורן אהרוני

 

1. ספורטאים הם זן אחר

"ספורטאים אולימפיים הם זן מיוחד. זן ש'לא רואה בעיניים'. אתה רוצה להיות הכי טוב שלך, להגיע לאולימפיאדה, להגיע לפודים, לזכות במדליות זהב. אתה מכוון את עצמך להשיג את המטרות הללו ולא רואה שום דבר חוץ מהמטרות הללו. מבחינתך אתה חי את החלום. היו רגעי המשבר בו נראה שהכל מתרסק עלי והייתי בדיכאון שפספסתי דברים. אמרתי לעצמי בקריירה 'בא לי להיות כמו כולם'. אבל אלו רגעי משבר. יש המון משברים וכל משבר הוא שונה. בגיל 13-14-15 המשבר הוא בעל אופי אחר מאשר כשאת מבוגרת יותר והגוף סוחב המון שנים. אבל תמיד חוזרים למצב המנטלי של 'המטרה'. ומעט מאוד אנשים מוכנים להקריב כל כך הרבה כדי להגיע כל כך גבוה".

 

2. משברים זה חלק מהעניין

"איך נראה משבר? חוזרת אחרי 10 שעות עבודה הביתה, תשושה. אולי האימון עבר סבבה ולעיתים זה מספיק בשביל להמשיך הלאה. אבל לפעמיים, הייתי פשוט גמורה, מרוקנת לחלוטין. מה שמקשה על הכל זה שאנשים מסביב נהנים מהחיים. היום החופשי שלי היה באמצע השבוע בשביל שאוכל להספיק לעשות סידורים וגם בסופו הייתי חוזרת עייפה הביתה. אז הייתי מתאמנת כל שבת מ־7־8 בבוקר. מסיימת אימון ראשון ־ פותחת אינסטגרם, ורואה שכולם בים. זה משברון. אבל יש ימים כאלו שבסופם הרגשתי שזכית. מצאתי משהו שנועדתי לו מגיל צעיר - אין הרבה כאלו אנשים. הייתי במקום שנועדתי אליו".

 

3. בגיל 10 מבינים

"בגיל 5 לא ידעתי מה זה אולימפיאדה - ילד זה ילד אחרי הכל. אבל נכנסתי לאולם והוקסמתי מדברים שתופסים את העין של ילדה בת 5. הסרט, הבגדים הצבעוניים, הילדות, המוזיקה. בגיל 5 לא מפנימים מה זה ספורט מקצועני, פשוט אהבתי לעשות התעמלות. אבל בגיל 9-10 הבנתי שאני יכולה להיות מקצוענית. השינוי בתודעה נעשה לאט. לא קמתי בבוקר ואמרתי 'אני הולכת לאולימפיאדה'. האימונים נעשו יותר אינטנסיביים. ראיתי מה מצפים ממני, שמעתי מה חושבים על העתיד שלי - והבנתי, אני בדרך לאנשהו."

 

4. לא נולדים ווינרים

"לוקח המון זמן להפוך למנצחת. המדליה הראשונה שלי היתה רק בגיל 12. הייתי מאוד ארוכה, היה לי גמישות וניתור אבל לא הצלחתי לאסוף את הכל ביחד, לא הסתדרתי עם עצמי והיו הרבה ילדות שהיו מוכשרות ממני. הן הגיעו מקום ראשון, שני ואני רק שמינית או עשירית. אבל הן נשרו ואני המשכתי לצבור המון שעות של עבודה קשה. אלה סמופלוב - המאמנת שלי ידעה שאהיה מוצלחת. היא אמרה לאבא שלי שאגיע רחוק ־ יותר מאלו שניצחו אותי. היא תמיד אמרה שכישרון זה 40% וכל השאר זה האופי. וזה הימור גדול מבחינתה. הרי אי אפשר לדעת מה הולך לקרות לאופי בגיל ההתבגרות. בגיל 16 הכל יכול להסתובב וללכת לפח. אבל היא פשוט האמינה. בגיל 11, אבא שלי דאג שאני מתאמנת על חשבון הלימודים. היא אמרה לו 'חכה שנתיים-שלוש והיא תהיה כוכבת'. לא היה לה ספק שאצליח. היא ידעה שיש לי את האופי. בכל ענף אולימפי החוסן המנטלי הוא חשוב אבל בענף שלנו במיוחד. כל יום וכל היום את באולם, מעבירה את הגוף שלך אימונים שספורטאים אחרים מסתכלים עליהם ושואלים אותך 'מה את סתומה?'. אבל האופי זה החלק הגדול ביותר בהצלחה. והאופי נבנה על המזרן, בעבודה הקשה. כישרון זה יפה אבל בלי אופי, הוא לא שווה כלום."

 

5. צריך לאהוב את המקצוע

"עברתי 3 אולימפיאדות - לא משהו שעושים בענף שלי. שואלות אותי 'איך שרדת?'. בסופו של דבר זה בגלל שמאוד אהבתי את זה. כשיש אהבה מאוד גדולה למשהו קל לך להתמודד עם מצבים קשים. אתה עדיין צריך סיוע מהאנשים מסביב. המשפחה, החברים הקרובים. הליווי המנטלי המקצועי. המאמנת היתה אמא שנייה שלי. זה הגביר את האהבה למקצוע והשאיר אותי בו. אחרי לונדון 2012 הרגשתי שעדיין טוב לי בענף ולכן המשכתי לריו.".

 

6. ההורים קריטים להליך

"אם ההורים רוצים יותר מדי בהצלחת הילד בספורט זה מזיק. ראיתי את זה הרבה. הורים אומרים למאמנים מה לעשות. מלמדים את המאמן לאמן - זה אבסורד. ההורים שלי היו מרקע ספורטיבי ורצו שאהיה ספורטאית אבל היה להם חשוב שהכל יבוא ממני. גם כשהגעתי אליהם ואמרתי 'אני מוכנה לפרוש' הם פשוט אמרו 'תחשבי על זה שוב'. הכל היה אני. והם היו שם כדי לתמוך. כשאבא שלי מת, ב-2010 כשהייתי בת 18, הרגשתי שהוא איתי. רציתי לעשות משהו שאבא שלי היה רוצה לראות. זה נתן לי כוח גדול, שלא היה למתעמלות אחרות".

 

 

"אני פרשתי זקנה לענף שלי מאוד. בגיל 25. הרוב פורשות בגיל 18-19 ־ 22 גג. אבל אני הייתי ממש זקנה. אבל הניסיון עזר לי. ההתעמלות היא אומנותית וכשמה כן היא. יש המון מקום לאומנות לצד השאיפה לניצחון. אנחנו מעבירות סיפור, מביעות רגש. וזה שואב אנרגיות. בגיל צעיר מתמקדים בטכניקה אבל בגיל מאוחר יותר - מבינים את החיים יותר ורואים את זה על המשטח. הניסיון עוזר להוציא את הכל החוצה כדי שיראו". "אני פרשתי זקנה לענף שלי מאוד. בגיל 25. הרוב פורשות בגיל 18-19 ־ 22 גג. אבל אני הייתי ממש זקנה. אבל הניסיון עזר לי. ההתעמלות היא אומנותית וכשמה כן היא. יש המון מקום לאומנות לצד השאיפה לניצחון. אנחנו מעבירות סיפור, מביעות רגש. וזה שואב אנרגיות. בגיל צעיר מתמקדים בטכניקה אבל בגיל מאוחר יותר - מבינים את החיים יותר ורואים את זה על המשטח. הניסיון עוזר להוציא את הכל החוצה כדי שיראו". צילום: אוראל כהן

 

7. אולימפיאדה זה שונה

"אולימפיאדה זו תחרות שונה לחלוטין מכל תחרות אחרת. מחכים לזה 4 שנים, הקריטריון נוקשה יותר ומבחינת הרבה ספורטאים זה התחרות של החיים שלהם ־ אבל זה לא הכל. כשהייתי בבייג'ינג לא חשבתי שאני יכולה לחוות את אותה חוויה שוב אבל אז היו אותן תחושות עוצמתיות בלונדון. זה אנדרנלין של האולימפיאדה - אין דרך אחרת לתאר את זה. גם בריו - עם כל הניסיון, הרגשתי את את זה. זה הריח, האווירה, העובדה שאתה הולך בכפר האולימפי וכל אחד הוא הכי טוב במה שהוא עושה, העובדה שכולם רואים את האולימפיאדה בטלוויזיה. מרגישים את זה."

 

8. יש נזק, אבל זורמים

"אחרי קריירה של 20 שנה. אתה לא יכול לצאת מזה בלי 'צלקות'. אני מפחדת לבדוק מה קרה לגוף שלי. רוב הדברים לא שבורים אבל יש שחיקה. מרגישים את הירכיים והגב. לא כואב לי ללכת אבל אם עושה תנועה לא נכונה אז כואב. אבל אני עושה ספורט, כדורעף, גלישה ־ המון בים. נהנית בים יותר מכל אדם אחר במדינה - שם אני לא באולם והכל פתוח בפני. סיימתי פרק קשה ומשמעותי בחיים, בו הקרבתי הרבה מאוד דברים ואני לא במקום לשלול דברים שמציעים לי. אני בעיקר מנסה להבין מה טוב לי. בפעם הראשונה החיים זורמים ואני זורמת איתם".

 

9. ניסיון מוסיף המון

"אני פרשתי זקנה לענף שלי מאוד. בגיל 25. הרוב פורשות בגיל 18-19 ־ 22 גג. אבל אני הייתי ממש זקנה. אבל הניסיון עזר לי. ההתעמלות היא אומנותית וכשמה כן היא. יש המון מקום לאומנות לצד השאיפה לניצחון. אנחנו מעבירות סיפור, מביעות רגש. וזה שואב אנרגיות. בגיל צעיר מתמקדים בטכניקה אבל בגיל מאוחר יותר - מבינים את החיים יותר ורואים את זה על המשטח. הניסיון עוזר להוציא את הכל החוצה כדי שיראו".

 

10. לא אומרת 'לא'

"כספורטאי השליטה שלך על לוח הזמנים חייבת להיות מוחלטת. אסור לאחר לאימונים, צריך לחשב כל דבר. מתי לאכול, מתי לישון, אפילו לפגישה עם חברים יש שעות. אי אפשר להתפזר. אחרי הפרישה השינוי בלוז הוא אדיר. פתאום יש לי זמן לראות סדרה שאני רוצה לראות. לבלות בים. אפילו פספסתי טיסה פעם. אבל אני כן יודעת מה אני רוצה לעשות. אני מקימה בית ספר להתעמלות בשיתוף פעולה עם העמותה לקידום הספורט בגבעתיים. זה יהיה בית ספר על שמי ואהיה חלק מהצוות הניהולי והמקצועי. יש לי הרבה ידע להעביר לילדות. קיבלתי הצעות להיכנס לאימון תחרותי גם מהאיגוד אבל אני לא שם עדיין. יכול להיות שבעוד שנה וחצי כן אעשה משהו תחרותי יותר. אולי אקח ילדה ואוביל אותה לאליפויות עולם או נבחרת ישראל. עכשיו זה לא הזמן".

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x