שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט ישראלי

10 דברים שלמדתי על הספורט בישראל

ספורטאי ישראלי צריך להתמודד עם מחסור במאמנים ותשתיות. ספורטאית צריכה להתמודד גם עם תרבות שמתנגדת להצטיינות שלה בספורט. הקופצת לגובה דניאל פרנק חולקת

אוריאל דסקל 08:3715.05.17

דניאל פרנקל, הקופצת לגובה הבכירה בישראל, היא האישה הישראלית הראשונה שקפצה מעל 1.90 מטר. שיאה הישראלי הנוכחי הוא 1.94 מטר, אותו השיגה באליפות אירופה באתלטיקה באולם 2011, בה סיימה במקום הרביעי, מיקום שיא לאתלטית ישראלית. היא בת 29, החלה את דרכה בענף בגיל מאוחר, איבדה מספר שנים בשל פציעות ועדיין נחושה להמשיך ולהצליח במקצוע. הנה מה שלמדה בשנים שלה כנציגה בכירה של הספורט הנשי בישראל.

 

 

 

 

דניאל פרנקל. "לא רצו להתחרות נגדי" דניאל פרנקל. "לא רצו להתחרות נגדי" צילום: ראובן שוורץ

 

1. ניסו לדכא את היצרים התחרותיים שלי

 

"בתור ילדה ונערה הרגשתי יצרים תחרותיים חזקים וגם הרגשתי שדיכאו אותם. הייתי מאוד תחרותית והרבה פעמים פשוט לא רצו שהשתתף בתחרויות ־ רשמיות או לא. שהייתי בבית ספר או בצופים ושיחקנו 3 מקלות, אז פשוט לא אהבו להתחרות איתי - כי רציתי יותר רחוק ורציתי יותר תחרות. וכל הזמן אמרו לי 'תשחקי בשביל הכיף, לא צריך להתחרות'. זה היה בגיל 14-15. כל הזמן דחפו אותי לריקודים ולא לענף תחרותי ורק ככה 'יקבלו' אותי יותר. כשרקדתי הייתי יותר פופולרית מאשר כשניסיתי להתחרות. ככה הרגשתי בבית ספר ובכל מקום".

 

2. זה עדיין קורה לילדות

"בתור מתבגרת הרגשתי שאם אלך לספורט לא אהיה פופולרית כמו ילד שהולך לספורט. זה עדיין מאוד קשה לילדות. אנשים חושבים שזה לא קיים היום אבל אם תדברו עם ילדות היום הן נורא נורא מפחדות להיות ספורטאיות. גם אני לא שיתפתי את ההורים שלי בהתלבטויות שלי - חשבתי שלא להיות ספורטאית למרות שאני רוצה את זה - זה בסדר וככה זה אצל כולן. גם אף אחד לא היה שם כדי לדחוף אותי ולהגיד לי - 'יהיה בסדר, את יכולה להיות ספורטאית'. התרבות כאן לא דוחפת ילדות לספורט. ורואים את זה. אין לך הרבה אתלטים ישראלים שגדלו בתרבות ישראלית. הספורטאים הטובים שלנו באו מתרבות רוסית, חינוך רוסי שיש שם הערכה אחרת לספורט".

 

3. צריך יותר מאמנים

"המאמן שלי אנטולי שפרן גילה אותי בגיל 14. ראה אותי בתחרות בית ספר. ראה שאני קופצת גבוה ורצה לעבוד איתי, אבל אני הלכתי לרקוד. גם במחול, למרות שלא הכי אהבתי את זה. רק רציתי לקפוץ גבוה. במחול אין את העניין הזה של תעשה הכי חזק שאתה יכול. צריך להיות מדויק, מרוכז ומסוכרנן - אבל אין תחרות. לא קיבלתי שם את האדרנלין שהייתי צריכה וקיבלתי מתחרויות בגיל יותר מאוחר. כשהתחלתי להתחרות, אנטולי לא אהב איך שאני רצה אבל כן השתמש בתנועות שהבאתי מהמחול, בגמישות, בריכוז - והוא לימד אותי איך להתאמן כמו ספורטאית. אני חשבתי שאני בכושר טוב כשעשיתי את המעבר אבל מסתבר שלא. הוא הבהיר שיש דרך לאמן. המעבר היה קשה אבל יש תקופה של שיפור ונהנתי ממנה. לא הייתי מצליחה בלעדיו. צריך עוד מאמנים כאלה".

 

4. לא יודעת מה היה קורה אם הייתי מתחילה מוקדם יותר

"אי אפשר לדעת אם הייתי מצליחה יותר אם הייתי מתחילה יותר מוקדם. יש כאלה שמתחילים מאוחר ומצליחים. יש כאלו שמתחילים מוקדם ומפסיקים בגיל צעיר יחסית. הטכניקה שלי, שהיא עקב אכילס שלי, ואין ספק שהיתה יותר טובה אם הייתי מתחילה מוקדם יותר".

 

5. סמים בספורט בעיקר מכעיסים אותי

"מצד אחד, כשאני רואה את כל מקרי הספורטאיות - קופצות לגובה - שנתפסו עם סמים בדם, אני מרגישה אופטימיות, כי הן עשו תוצאות שאני עשיתי והן עשו זאת עם סמים כשאני נקייה. מצד שני, זה מכעיס אותי. אני לא בענף הזה 5 דקות ואני יודעת שיש סמים ויש מדינות בהן זה יותר פופולרי. זה מכעיס. מצד שלישי, זה מדרבן אותי, זה מקור למוטיבציה. ואולי, אם מנקים את הענף הזה אני יכולה להתברג עוד יותר גבוה. התוצאות שלי אמיתיות. ואני חושבת שהדבר הכי נורא זה לעשות תוצאה ואז שיגידו לך שהתוצאה שעשית הולכת לפח בגלל שעשית סם. זה בטוח נורא כי גם אלו שלוקחים סמים עבדו קשה כדי להגיע לאן שהגיעו. לא מבינה את זה".

 

6. צריך להיות יותר קשוחים עם אלו שנתפסו

"יש כאלו שנתפסים עם סמים ואז חוזרים. ג'סטין גאטלינג הוא כזה. כן, אולי הספונסרים שלו עזבו אבל הוא מתחרה ומצליח. אני בעד אפס סובלנות".

 

 

"יש כאלו שנתפסים עם סמים ואז חוזרים. ג'סטין גאטלינג הוא כזה. כן, אולי הספונסרים שלו עזבו אבל הוא מתחרה ומצליח. אני בעד אפס סובלנות". "יש כאלו שנתפסים עם סמים ואז חוזרים. ג'סטין גאטלינג הוא כזה. כן, אולי הספונסרים שלו עזבו אבל הוא מתחרה ומצליח. אני בעד אפס סובלנות". צילום: אי פי אי

 

7. הקשיים העיקריים הם תרבותיים אך גם קשורים לתשתית

"אין לנו אף אולם אתלטיקה בישראל, רק ספורטאים בכירים יוצאים לחו"ל למחנות אימונים כל הילדים שרוצים להיכנס לאתלטיקה לא יכולים כשמתחיל הגשם. ככה מאבדים דור צעיר כי כמה מה חודשים הם פשוט לא מתאמנים. אולי נכנסים לחדר כושר אבל זה בעייתי. צריך להיות אולם מסודר, רק לאתלטיקה. מבחינה תרבותית - ספורטאים בישראל לא יכולים להתמקד בענף שלהם כי הם צריכים לחשוב הרבה יותר מדי על העתיד שלהם. בגרמניה, למשל, משייכים את הספורטאים לכבאות או למשטרה. שם הם עושים עבודות שקשורות לספורט וככה הם מקבלים כסף ותמיכה, פנסיה וקשר לארגון מוסדי. פה בישראל, אתה עוסק באתלטיקה ולא יודע מה יהיה מחר. מבחינת אנשים בארץ - ספורט זה תחביב ואין תרבות של ספורט. בחו"ל, במדינות מפותחות, לא שואלים אותך מה העבודה שלך כשאתה אומר שאתה ספורטאי. בישראל כן. ספורט זה לא חלק מהתרבות שלנו כאן".

 

8. לספורטאיות עוד יותר קשה

"התפיסה בישראל היא שבנות לא צריכות להיות חזקות או לעסוק בעניינים פיזיים. זו צורת מחשבה. אני חושבת שבמודע או לא מודע מעבירים את זה לילדים וזה קיים ומאוד חזק בתרבות שלנו. מגיל מאוד צעיר. לא סתם הבנות הולכות לרקוד והבנים הולכים לג'ודו ולכדורגל. הדניאל פרנקל הבא צריכה דחיפה מגיל צעיר. לכן העבודה של אתנה חשובה ולכן אני הולך להרצות בפני ילדים. אבל לפעמיים גם לי קשה להגיע אליהן, לילדות, ולספר להן שזה בסדר להיות ספורטאיות. ואני הכי מבינה את זה. הייתי שם. ההורים צריכים לדחוף לזה ולהבין למה זה חשוב."

 

 

"צריך הרבה יותר שיעורי ספורט בבית ספר ושיהיו מגוונים, שילדים יחשפו ליותר ענפים. מורה שמגיע לרמה של 'קחו כדור ושחקו' לא צריך להיות שם. ואם אפשר לשלב את הלימודים עם אגודות הספורט והספורט המקצועני, נגיד כמו שעושים בארה"ב, זה אידיאלי". "צריך הרבה יותר שיעורי ספורט בבית ספר ושיהיו מגוונים, שילדים יחשפו ליותר ענפים. מורה שמגיע לרמה של 'קחו כדור ושחקו' לא צריך להיות שם. ואם אפשר לשלב את הלימודים עם אגודות הספורט והספורט המקצועני, נגיד כמו שעושים בארה"ב, זה אידיאלי". צילום: אורן אהרוני

 

9. פציעת הן מבחן חשוב

"כשאתה נפצע, אתה מרגיש שאתה לא מכיר את עצמך. החיים שלך משתנים. הגוף שלך זה העבודה שלך. אתה סומך על גוף שלך. אתה שולט בו. ואז אתה מרגיש בגידה. איך הברך עשתה לי את זה. איך הגוף עשה את זה. אבל דווקא בסביבה הטיפולית, עם הפיזיותרפיסט ואנשי הצוות, אתה מרגיש שאתה נלחם כל יום. ואתה מרגיש גרף שיפור שמעורר אופטימיות. אתה ממש לומד ללכת מחדש, השיפור הוא יום-יומי ונותן לך רגעי אושר קטנים. ההתמודדות עם הפציעה זה משהו שלקחתי לספורט עצמו. גם אם האימונים הקשים, צריך לקחת את רגעי האושר הקטנים מהם כל יום. כל שיפור, אפילו בס"מ, הוא שיפור גדול. ככה אני יודעת שאני משתפרת. אחרי הפציעה השנייה הקשה הבנתי שאני לא מסוגלת לפרוש. עצרתי בלי למצות את הפוטנציאל. זה מה שגורם לי להמשיך. לקפוץ ס"מ מעל ה-1.94. להוכיח לעצמי שאני יכולה. עברתי 2 מטר באימונים. אבל זה לא מעניין כי זה לא רלבנטי. ספורטאי נמדד בתחרות באותו הרגע. עם כל המשקל המנטלי עליו. היו הרהורי פרישה אבל מה שעזר לי זה לקרוא על ספורטאים בחו"ל שחזרו מפציעה. גם נותחתי בארה"ב, היכן שספורטאים גדולים נותחו. כשהגעתי לשם זה נתן לי בוסט של אנרגיה. כי שם כולם יודעים שאתה חוזר לספורט. זה המקצוע שלך ואתה עושה הכל כדי לחזור. אתה נזכר איך אמור להרגיש להיות ספורטאי. אני מקווה לקפוץ עוד הרבה שנים. אני לא יודעת מה יהיה. לפני 10 שנים לא ידעתי שאני אהיה קופצת לגובה. אני לומדת ומסיימת תואר כי אני חושבת שצריך לדאוג לעצמך אחרי הקריירה".

 

 

 

10. דבר אחד שהייתי משנה בספורט הישראלי

"צריך הרבה יותר שיעורי ספורט בבית ספר ושיהיו מגוונים, שילדים ייחשפו ליותר ענפים. מורה שמגיע לרמה של 'קחו כדור ושחקו' לא צריך להיות שם. ואם אפשר לשלב את הלימודים עם אגודות הספורט והספורט המקצועני, נגיד כמו שעושים בארה"ב, זה אידיאלי".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x