שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט עולמי

היה זה הטוב שבזמנים

אנו עומדים בפני המרוץ לתואר ה-MVP הכי צמוד בהיסטוריה של הכדורסל. מי יהיה השחקן המצטיין של העונה הנוכחית ואיך צריך להתייחס למספרים?

אדיר ונונו 17:2504.04.17

לפני חודש ניצח קוואי לאונרד את הרוקטס כמעט לבד. 25.4 שניות לסוף המשחק, כשסן אנטוניו היתה בפיגור של נקודה, קוואי הצליח לקלוע שלשה כשהיד הגדולה של ננה הברזילאי מכסה לו את הפנים. אחרי חמש שניות הוא כבר הגיח בצד השני של המגרש וחסם ליי-אפ של ג'יימס הארדן. והכל בלי הבעת פנים מיותרת.

 

 

 

סטפ קארי. הוכיח גדולתו סטפ קארי. הוכיח גדולתו צילום: איי אף פי

 

אם היינו כותבים מיתולוגיה יוונית, לאונרד היה האדם בעל ידי המפלצת שהחציף פנים לאלים וכעונש הם החליטו להקפיא על פניו מבע אטום.

 

ג׳יימס הארדן, מלך האסיסטים של הליגה הוא שחקן עצום. כשהג'נרל מנג'ר של היוסטון רוקטס, דריל מורי, החליט לבנות את קבוצת העתיד של הכדורסל הוא חלם בדיוק על שחקן התקפה קטלני כמוהו. אחד שאוהב לזרוק מחוץ לקשת ויודע למסור בדיוק בזמן הנכון. אם היינו צריכים ליצור גלופה של שחקן הכדורסל המודרני היה לה צורה של זקן.

 

ללברון ג'יימס יש לא מעט שונאים. הביטחון העצמי המופרז, המעבר המתוקשר למיאמי והקמפיין הממוסחר שליווה את החזרה שלו "הביתה", היו אכן מופת של חוסר טעם. ובכל זאת, האמת הפשוטה היא שלברון הוא השחקן הכי גדול בדור האחרון. עם כל הכבוד לפסל המוזהב החדש באולם הסטייפלס של שאקיל אוניל, את הדמות של לברון צריך לחצוב בהר ראשמור.

 

בכל פעם שראסל ווסטברוק לוקח ריבאונד הגנה ורץ כמו מטורף לסל בקצה השני של המגרש, היו בטוחים שאי שם בעולם יש מישהו שתופס את הראש. שחקן שמצליח להאיץ למאה קמ"ש בארבע שניות, לחתוך דרך הגוף של שלושה שחקני הגנה ולהניח את הכדור בסל הוא באמת מחזה בלתי נתפס. אם היינו צופים בסרט על גיבורי-על, ווסטברוק היה זה ששתה בטעות מים רדיואקטיביים וזכה ביכולת לשגר את עצמו לכל מקום בעולם בלי להתחשב במכשולים הפיזיים שיש בדרך.

 

 

לברון ג'יימס. הטוב בדורו לברון ג'יימס. הטוב בדורו צילום: אי פי איי

 

לברון וקארי הם לא סיפור

 

ארבעת הגלדיאטורים האלה הם בלי שום ספק מועמדים ראויים לתואר השחקן המצטיין של העונה אבל יש עוד שחקן, סטפן קארי, שלמרות שלא דיברנו עליו במושגים של MVP העונה ראוי שיהיה מועמד לצידם.

 

קארי הפגין גדלות נפש כשהסכים לצרף סופר-סטאר שעלול היה להאפיל על המקום המרכזי שהיה לו בקבוצה הכי מרשימה שהיתה בליגה בשנים האחרונות ואכן, מאז שדוראנט הצטרף לגולדן סטייט, המספרים של ה-MVP בשתי העונות האחרונות ירדו בצורה משמעותית.

 

הירידה בתפוקה של קארי גרמה להרמת גבות, האם הוא לא כוכב גדול כפי שחשבנו? אחרי הקשיים שליוו את הווריורס בעקבות הפציעה של דוראנט, בעשרת המשחקים האחרונים קארי קולע 26.8 נקודות למשחק (מתוכן 4.8 שלשות ב-47.5%), 4.4 ריבאונדים, 8.2 אסיסטים ו-2.2 חטיפות, כשאחוזי הקליעה "האמיתיים" שלו עומדים על 68.9%, הרבה יותר מכל גארד אחר בליגה. אלה נתונים שהיו אמורים להכניס אותו בקלות למרוץ לתואר ה-MVP בפעם השלישית ברציפות, אבל העונה קארי לא ייבחר ל-MVP בעיקר כי אנחנו שופטים אותו לאור הסטנדרטים שהוא הציב בעונה שעברה, אבל גם כי הפסד האליפות לקליבלנד והצירוף של דוראנט סדק משהו בתדמית שלו.

 

לברון זכה בתואר ה-MVP כבר ארבע פעמים במהלך הקריירה, ולמרות שמבחינה אובייקטיבית גם הוא ראוי להיכלל בין ארבעת המועמדים, ניתן לנחש שהוא לא יוכתר כשחקן העונה הפעם. בחירה בלברון, היא ידיעה ממוחזרת בעולם שמתחנן לסיפורים חדשים. אבל רגע לפני שאנחנו שוכחים ממנו, הנה מספר קטן על קינג ג׳יימס: האסיסטים שהוא מוסר מייצרים לקאבס 22.9 נקודות למשחק. אם מצרפים לנתון הזה את ממוצע הנקודות שלו (26), יוצא שהמלך אחראי ל-49 מתוך 110 הנקודות שקליבלנד קולעת במשחק, שהם 44.5% מסך כל הנקודות של הקבוצה.

 

טריפל-דאבל, או חזיון תעתועים

 

אחד הטיעונים הכי חזקים בעד הזכייה של ווסטברוק בתואר ה-MVP היא ממוצע הטריפל-דאבל שלו. האיש מוביל את הליגה עם ממוצע של 31.8 נקודות, 10.4 אסיסטים (מקום שלישי), ו-10.5 ריבאונדים למשחק (מקום ראשון בין הגארדים). אי אפשר להתעלם מקומבינציית המספרים הזו, שלא נראתה מאז ההישג של אוסקר רוברטסון בעונת 1961-62, אבל את המועמדות של ווסטברוק לתואר אסור לקבוע רק על פי המספרים שמופיעים בעיתון, למרות שהתרגלנו לעשות את זה במשך כמעט 70 שנה.

 

בתחילת שנות התשעים חלוצי האנאליטיקס התחילו לאתגר את התפיסה הרווחת. "אם כדורסל הוא משחק קבוצתי", הם שאלו, "למה אנחנו מודדים רק את התוצאה הסופית של כל התקפה או מהלך הגנתי?" תחשבו על מצב שבו לברון מושך אליו שני שומרים, עובר אותם בסבסוב מהאגדות ומוסר מסירה מדויקת לקיירי ארווינג שרץ לתוך הצבע ומקפיץ את הכדור לאלי-הופ שטריסטן תומפסון מטביע ברשת. אם היינו מסתכלים על לוח התוצאות המסורתי לתומפסון היו נרשמות שתי נקודות, לקיירי אסיסט ולברון היה מקבל חיבוק בירידה לטיים-אאוט. תחת השיטה הקודמת, אף מספר לא היה נזקף לזכותו בעקבות המהלך הענק הזה. להבדיל ממרוץ שליחים או בייסבול, בכדורסל הרבה יותר מורכב למדוד את התרומה של שחקן ספציפי שמהווה חלק ממאמץ ותיאום קבוצתי.

 

האנאליטיקס מתיימר לגלות לנו מהו "הערך האמיתי" של השחקנים והקבוצות בליגה. כמו שהמדע שואף לתאר את העולם כפי שהוא "באמת", כך אנשי האנאליטיקס כותבים אלגוריתמים שמנסים למפות את הניואנסים הקטנים שהעין האנושית מתקשה לתפוס ומפתחים שיטות שיתארו את מה שקורה "באמת" בתוך המגרש המלבני.

 

למספרים שנהגנו להסתמך עליהם יש שתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שהם נוטים להתעלם מהתהליך שהוביל לסל; והשנייה שהם משקללים רק חלק קטן מהפעולות של השחקנים בקבוצה. בדיוק את החולשות האלה מנסה האנאליטיקס לתקן.

 

 

ראסל ווסאברוק. למספרים שנהגנו להסתמך עליהם יש שתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שהם נוטים להתעלם מהתהליך שהוביל לסל; והשנייה שהם משקללים רק חלק קטן מהפעולות של השחקנים בקבוצה. בדיוק את החולשות האלה מנסה האנאליטיקס לתקן. ראסל ווסאברוק. למספרים שנהגנו להסתמך עליהם יש שתי בעיות מרכזיות: הראשונה היא שהם נוטים להתעלם מהתהליך שהוביל לסל; והשנייה שהם משקללים רק חלק קטן מהפעולות של השחקנים בקבוצה. בדיוק את החולשות האלה מנסה האנאליטיקס לתקן. צילום: אם סי טי

 

מלך הסלים, אז מה?

 

נקודות הן מדד לא רע להעריך את היכולות ההתקפיות של שחקן, והעובדה שווסטברוק הוא מלך הסלים של הליגה מעידה על יכולות התקפיות נדירות. העניין הוא שעל המגרש יש רק כדור אחד וכל זריקה של שחקן היא גם זריקה שלא נזרקה על ידי שחקן אחר של הקבוצה. לפי הניתוח האנליטי של כדורסל, כל מהלך חייב להיות "יעיל" – כלומר, קבוצה צריכה להפיק כמה שיותר נקודות מכל פוזשן. הרוקטס, למשל, זורקים 37.5% מהזריקות מחוץ לקשת כי המאמן מייק ד'אנטוני מאמין שזו הדרך היעילה ביותר להפיק כמה שיותר נקודות מכל פוזשן.

 

אם הארדן היה קולע את 29.2 הנקודות שלו (שני בליגה) כשהוא זורק 50 פעם לסל היה ברור שהוא מבזבז יותר מדי הזדמנויות עבור הרוקטס. לכן, יש חשיבות לא רק למספר הנקודות אלא ליעילות שבהן הושגו. והנה המובן מאליו: המטרה של שחקן היא לקלוע כמה שיותר נקודות בכמה שפחות זריקות.

 

כדי לקבל מושג על "יעילות הזריקות" של שחקן אנחנו צריכים לבדוק מהם אחוזי הקליעה "האמיתיים" (TS%) שלו. מאחר שזריקה משלוש נקודות שווה יותר מזריקה מהשדה, וזריקה מהעונשין שווה פחות משתיהן, הנוסחה משקללת בין אחוזי הקליעה למספר הנקודות ששחקן הפיק ממנה.

 

למען האמת, השם של הנוסחה מטעה. התוצאה הסופית אמנם מוצגת באחוזים, אבל בפועל, במהות, היא מודדת את מספר הנקודות ששחקן מייצר עבור כל זריקה.

 

כשמסננים את הנתונים כך שיציגו רק את השחקנים שמעורבים ביותר מ-30% ממהלכי ההתקפה הארדן תופס את המקום השני עם 61.3% (אחרי איזיאה תומאס) וקוואי במקום השלישי עם 61%. ווסטברוק נמצא במקום העשירי ועומד על 55% קליעה אמיתיים. זה נתון שאמור לצנן מעט את ההתלהבות ממספר הנקודות שלו ולהפנות את תשומת הלב ליעילות החלקית שבה הוא משיג אותן.

 

קוואי לאונרד כמו נולד לשחק בסן אנטוניו. קבוצה עם שני גוונים של אפור, היתה זקוקה לאנטי-כוכב כמוהו. ככל שהשנים עוברות, סן אנטוניו נשענת יותר ויותר על היכולות שלו. אם בעונת 2011-12 רק 14.5% מהמהלכים של הקבוצה עברו דרכו, העונה הספרס נשענים עליו ב-31.2% מהמהלכים ההתקפיים. הנקודה המעניינת היא שלמרות העלייה הדרמטית במספר המהלכים שהוא מעורב בהם הוא לא מאבד מהיעילות. יותר מזה, קוואי למד לקחת זריקות יותר יעילות ככל שהשנים חלפו. אם בעונת הרוקי שלו הוא זרק בסך הכל 404 פעמים לסל ואחוזי הקליעה האמיתיים שלו היו 57.3%, העונה הוא זרק כבר 1221 לסל באחוזי קליעה אמיתיים של 61%. קוואי גם מעלה את רמת המשחק שלו נגד הקבוצות החזקות בליגה כשהוא קולע נגדן בממוצע 30.8 נקודות, 5.8 ריבאונדים, 3.6 אסיסטים ו-2.1 חטיפות.

 

בניכוי זריקות עונשין, ווסטברוק זורק 23.8 פעמים בכל למשחק, קוואי 19.1, והארדן 18.6. אז ווסטברוק אמנם קלע הכי הרבה נקודות בליגה וזה עוזר לאוקלוהומה להמשיך לנצח, אבל כל כדור שהוא בוחר לזרוק לסלֿ מעלה מיד את השאלה האם היה מהלך מוצלח יותר שהקבוצה שלו הפסידה.

 

ג'יימס הארדן. הקבוצה שלו ממש צריכה אותו ג'יימס הארדן. הקבוצה שלו ממש צריכה אותו צילום: איי פי

 

 

ריבאונדים או מתנה משמיים?

 

גם מספר הריבאונדים ששחקן לוקח הוא לא מדד מדויק ליכולת של שחקן לקחת ריבאונדים. יש ריבאונדים שנלקחו אחרי מאבק ויש כאלה שנפלו כמו פרי בשל לידיים של השחקן, אולי בעקבות עבודה קשה של יתר שחקני הקבוצה. ווסטברוק הוא אמנם הגארד שקוטף הכי הרבה ריבאונדים למשחק, אבל 81% מהם נופלים לו לידיים בלי מאמץ (8.6 מתוך 10.6). גם הארדן לא מאוד מתאמץ להוסיף מספרים לקטגוריה וב-79% מהמקרים הוא רק צריך לפרוש ידיים כדי לקחת את הכדור שחוזר מהסל (6.4 מתוך 8.1). לעומת שני ברי המזל האלה קוואי נלחם על 70% מהריבאונדים כדי שאלה ירשמו בדף הסטטיסטי שלו (רק 30% מהריבאונדים שלו נלקחים ללא מאבק).

 

האם ווסטברוק והארדן נהנים מהעבודה הקשה וההקרבה של החברים שלהם או שיש להם כישרון לזהות את מקום הנפילה של הכדור לפני כולם? יכול להיות שלפחות חלק מהקרדיט לריבאונדים של השניים אנחנו צריכים לייחס דווקא ליכולות הסגירה לריבאונד של השחקנים הגבוהים של הקבוצות? האם דווקא שחקן שמחפף בהגנה מרוויח את היכולת להסתובב ולרוץ לקטוף ריבאונדים בקלות? האם יכול להיות שאנחנו צריכים להוסיף למספר האסיסטים של קוואי חלק מהריבאונדים שנלקחו על ידי הגארדים של סן אנטוניו?

 

אפשר להמשיך ולחלק את הריבאונדים לעוד תתי-סוגים ולנסות למדוד כמה שווה כל ריבאונד "באמת". הרעיון הוא שלפעמים מספר הריבאונדים לא אומר הרבה על הכישרון לקחת ריבאונד. קוואי קוטף חצי ממספר הריבאונדים של ווסטברוק, אבל השוואה פשוטה כזו תחטא לאמת. קוואי הוא אחד משני השומרים הטובים בליגה שנלחם על הריבאונדים שהוא קוטף, ומאוד יכול להיות שלמרות ההבדל במספרים ההגנה האינטנסיבית של קוואי, הוא ריבאונדר מוכשר יותר מווסטברוק והארדן.

 

הנה דוגמא מעולה להבדל בין סוגי ריבאונדים. הראשון, הוא תוצאה של מאמץ אישי. השני, תוצאה של עזרה קבוצתית: לחצו כאן לווידאו

 

אפשר להשתמש בעוד מדדים שבודקים את התרומה של שחקנים. עד העשור האחרון אף אחד לא חשב לבדוק את היכולת של שחקן לסחוט עבירות. הארדן מוביל את הליגה במספר זריקות העונשין למשחק (11 זריקות) ובמספר הנקודות שהוא מפיק מהן (9.3 נקודות). למרות שכל השחקנים בליגה מכירים את הטריק שלו הוא עדיין מצליח להערים עליהם ועל השופטים ולסחוט הכי הרבה עבירות כשהוא זורק מחוץ לקשת – 1 מכל 7 זריקות כאלה מלווה בצליל של משרוקית והתייצבות על קו העונשין. לשם השוואה, יתר השחקנים בליגה שומעים את המשרוקית רק פעם אחת בכל 67 זריקות שהם לוקחים מחוץ לקשת.

 

האנאליטיקס בוחן לא רק את מספרים שקשורים לביצועים על המגרש אלא מודד גם את תכונות הגוף של שחקנים. מידות הגוף של קוואי חריגות בכל קנה מידה: מוטת הידיים שלו ארוכה ב-11.5 סנטימטר ממה שניתן לצפות משחקן בגובה 2.01 מ' וכף היד שלו נמתחת כמעט ל-25 סנטימטר. התכונות האלה הן סיבה מרכזית לכך שהוא עדיין נחשב לאחד משני שחקני ההגנה הטובים בליגה.

 

עד לפני חמש שנים גם לא יכולנו לבחון את מהירות המסירה והמרחק שלה. היום אנחנו יודעים שהארדן הוא מלך "המסירות הארוכות" כש-25% מהמסירות שלו נשלחות למרחק של יותר מתשע מטר (לברון נמצא במקום השני). היכולת הזאת למצוא שחקן פנוי בלי קשר למרחק דורשת ראיית משחק משובחת וכוח פיזי, אבל האפקט שלה על ההגנה הרבה יותר הרסני ממה שנדמה משום שהכישרון הלא שגרתי הזה מחייב את כל שחקני ההגנה להיות בריכוז מקסימלי, ולא חשוב עד כמה השחקן שלהם רחוק מהכדור של הארדן.

 

 

קוואי. ראשון במדד האימה? קוואי. ראשון במדד האימה? צילום: איי אף פי

 

אם לסבתא היו גלגלים

 

יש מי שמציע לדמיין כל אחד מהשחקנים בקבוצה של האחר. מה היה קורה אם הארדן היה משחק בספרס? האם אוקלוהומה עם קוואי במקום ווסטברוק היתה במקום אחר? ואיך ווסטברוק היה מתפקד ברוקטס? אלה שאלות שפשוט אי אפשר לענות עליהן בעיקר כי אנחנו יצורים מוגבלים, אבל גם בגלל סיבה שקשורה בכדורסל: הרוקטס החליטו על פילוסופיית משחק מסוימת, הביאו את הארדן שיוציא אותה אל הפועל והוסיפו לו סגל שחקנים שיעצים את היכולות המיוחדות שלו. סן אנטוניו הכניסה את לנארד לאחד מהתפקידים שהתפנו במפעל שגרג פופוביץ׳ מנהל בסן-אנטוניו כבר עשרים שנה ולא בטוח ששחקן כמו ווסטברוק היה מוצא לעצמו משרה קבועה שם.

 

אם מישהו חושב שהוא יכול להביע דעה נחרצת על בסיס תרחיש דמיוני שהוא הריץ לעצמו בראש, שיספר לנו מה היה קורה אם דוראנט היה נשאר באוקלהומה.

 

קצה גבול המדע

 

השאלה מי מבין הארבעה צריך להיות מוכתר כ-MVP של הליגה, היא בלתי אפשרית. קוואי הוא אחד משני השומרים הטובים בליגה וממוקם בשקט בין עשרת שחקני ההתקפה המובילים. לווסטברוק יש כוח מתפרץ ורעב כרוני לנצח. גם אם הוא לא יבחר כ-MVP העונה יש לו מקום של כבוד בספרי ההיסטוריה. והארדן הוא דוגמא למחקר מדעי מוצלח שחשף יכולות שקשה לפעמים להבחין בהן.

 

כשהקרב כל כך צמוד שווה לעזוב את המספרים לרגע ולחזור לחושים האינטואיטיביים שלנו, להסתכל על השחקנים משחקים, להרגיש את האנרגיה במגרש, את המבטים של שחקני היריבה, את שפת הגוף שלהם כשאחד מהשלושה עולה על המגרש.

 

 

 

לפני שבוע במשחק בין ניו אורלינס לרוקטס. בכל פעם שהארדן החזיק את הכדור ההגנה קפאה וחיכתה בחרדה לראות מאיזה צד הוא יחליט לנשוך אותה. הם נראו כמו חמישה חבר׳ה שנכנסו לים ורק אז, במקרה, מישהו נזכר לספר להם שיש כריש במים. אם צריך לבחור מדד לא מספרי שיקבע מי מבין השלושה ראוי לתואר הייתי מצביע על "מדד האימה" שניבטת דווקא מהעיניים של הקבוצות שמשחקות נגד הרוקטס. זה יכול להיות כלי מצוין כדי לבחון את התרומה של הארדן שמוציא משיווי משקל גם את ההגנות הכי טובות בליגה. יש כריש במים, והוא יודע לזרוק מצוין.

 

הכותב הוא דוקטורנט שחוקר את כניסת הטכנולוגיה ושיטות הניתוח הסטטיסטי ל־NBA, במסגרת התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר־אילן. ניתן לעקוב אחריו בטוויטר AdirWanono@

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x