ספורט עולמי

קרב מגע

הקבוצה הכי טובה בליגת הכדורסל הטובה בעולם, גולדן סטייט ווריירס, התחזקה באחד השחקנים הטובים ביותר בליגה. האם זה אומר שהיא תיקח אליפות בקלות או שהיא תקרוס מול הציפיות, השנאה והקנאה? זה עשוי להיות תלוי בכמה קווין דוראנט וסטפן קארי ייגעו זה בזה

אוריאל דסקל 08:1125.10.16

האמונה הרווחת בארה"ב היא שגולדן סטייט ווריירס, עם קווין דוראנט, סטפן קארי, קליי תומפסון ודריימונד גרין — ארבעה מ־15 השחקנים הכי טובים בליגה — תיקח אליפות בקלילות. ייתכן שזו האמת אבל מה שצריך לבדוק העונה, בשביל לנבא עד כמה הם יהיו טובים בפלייאוף, זה כמה פעמים הווריירס ייגעו זה בזה במהלך משחקים.

 

 

 

 

סטפן קארי וקווין דוראנט. דוראנט יקבל 54.3 מיליון דולר בשנתיים (כ־27 מיליון דולר בעונה). זה בערך פי שניים ממה שקארי יקבל סטפן קארי וקווין דוראנט. דוראנט יקבל 54.3 מיליון דולר בשנתיים (כ־27 מיליון דולר בעונה). זה בערך פי שניים ממה שקארי יקבל צילום: רויטרס

 

כן, על פי מחקר של אוניברסיטת ברקלי, יש מתאם ברור בין מספר החיבוקים, נגיעות עידוד, קפיצות זה על זה, "היי פייבס", "צ'סט באמפס", "פיסט באמפס" ועוד נגיעות בין השחקנים לבין הצלחת הקבוצה. לפי המחקר, ככל שהקבוצה יותר מוצלחת, ככה השחקנים נוגעים זה בזה יותר, וככל שהם נוגעים יותר זה בזה, ככה הם יותר משתפים פעולה ומוצלחים.

 

"מגע מסמל שיתוף פעולה ואמון בין אנשים", אומר מחבר המחקר מייקל קראוס. "במחקר שלנו יש קורלציה ברורה בין נגיעות להתנהגויות שמבטאות שיתוף פעולה ולהצלחה של הקבוצות". החוקרים בדקו כל מגע שאינו חלק מהמשחק בין השחקנים במהלך עונה שלמה, חישבו את גורם המשכורות וראו שניבוי טוב להצלחת הקבוצה זה מספר הנגיעות בין השחקנים — שגדל ככל שהקבוצה יותר מוצלחת. כמו כן, שחקני קבוצות שנוגעים יותר זה בזה, גם מתמסרים יותר וזורקים פחות ממצבים לא נוחים.

 

אז השאלה הגדולה לקראת העונה ב־NBA היא כמה "כיפים" יהיו בין דוראנט לקארי?

 

דוויין ווייד עם לברון ג'יימס. סטפן קארי וקווין דוראנט. דוראנט יקבל 54.3 מיליון דולר בשנתיים (כ־27 מיליון דולר בעונה). זה בערך פי שניים ממה שקארי יקבל דוויין ווייד עם לברון ג'יימס. סטפן קארי וקווין דוראנט. דוראנט יקבל 54.3 מיליון דולר בשנתיים (כ־27 מיליון דולר בעונה). זה בערך פי שניים ממה שקארי יקבל צילום: אם סי טי

 

 

"במרחק אור מהאחרים"

. .

 

גולדן סטייט ווריירס היא ה"סופר־טים" האולטימטיבית. שניים משחקניה, קארי ודוראנט, הם שניים משלושת השחקנים הכי טובים בליגה ושניים אחרים, גרין ותומפסון, הם השחקנים המשניים הכי טובים בליגה בהרבה. "אנחנו במרחק שנות אור מכל האחרים", השוויץ הבעלים ג'ו לאקוב רגע לפני הפלייאוף בשנה שעברה. זה נגמר בהפסד בסדרת הגמר למרות יתרון 1-3 נגד לברון ג'יימס האדיר. דוראנט, שכמעט הדיח את הווריירס עם אוקלהומה בחצי הגמר, ראה את הקבוצה בשנה שעברה שוברת את שיא הניצחונות בעונה וחשב לעצמו שזה המקום הכי טוב להצטרף אליו בשביל לזכות באליפות הראשונה וגרר עליו מבול של ביקורות.

 

היו בעבר כמה סופר־טימס שהורכבו משחקנים שהיו מוכנים להקריב מהסטטיסטיקות האישיות שלהם כי רצו טבעת אליפות. חלק אכזבו (לוס אנג'לס לייקרס 2004 של קובי בראיינט, קרל מאלון, שאקיל אוניל וגארי פייטון) וחלק הצטיינו (בוסטון סלטיקס 2008 של ריי אלן, קווין גארנט, פול פירס ורייג'ון רונדו). ה־X פקטור הוא שיתוף הפעולה בין הסופרסטארים.

 

מלבד "היי פייבס" מה עוד יכול להשפיע על שיתוף הפעולה? אגו וכסף — בדרך כלל. קווין דוראנט יקבל 54.3 מיליון דולר בשנתיים בגולדן סטייט (כ־27 מיליון דולר בעונה). זה בערך פי 2.25 מהכוכב הגדול וה־MVP של העונה שעברה, סטפן קארי, שחוזהו מסתיים בתום העונה והוא ירצה הרבה יותר. תומפסון (16 מיליון דולר), גרין (15 מיליון דולר) ואנדרה איגולדה (11 מיליון דולר) מרוויחים דו־ספרתי גם הם בעוד השאר מרוויחים בין 1 מיליון דולר ל-6 מיליון דולר. העומק שהיה לגולדן סטייט דולל בקיץ בשביל להביא את דוראנט וזו גם שאלה שנותרת פתוחה עם תחילת העונה: האם ארבעה גדולים מספיקים בשביל לבנות קבוצת ענק?

 

יותר מדי זכרי אלפא?

 

אגו זו שאלה פתוחה. על פניו קארי שונה מזכרי האלפא, שבדרך כלל שולטים בקבוצות. הוא הוכיח את עצמו כשחקן הרבה יותר קבוצתי ונעים לבריות מאשר כוכבי־על אחרים. ייתכן שזה בגלל עניין פיזיולוגי — הוא פשוט לא חזק וגדול כמו האחרים. וייתכן שזה בגלל שהוא מבין שהכל מאוד זמני, הוא סבל מפציעות כמעט בכל עונה בקריירה שלו עד עתה, ולכן גם חוסך את מרב כספו ("כי אי אפשר לדעת מתי הכל ייגמר") — במובן הזה הוא לא הכוכב הקלאסי שדואג לתדמית ולמעמד שלו באופן אובססיבי. דוראנט הרבה יותר "סופרסטאר" (עם סוכן סופרסטאר, ג'יי.זי, וסוכנות Roc Nation) מקארי, אף שגם הוא רגיל לחלוק את הכדור ואת הזריקות עם שחקן־על (ראסל ווסטברוק מאוקלהומה). הם יצטרכו להסתדר על אותו מגרש כדי שהעסק יעבוד כמו שצריך. תומפסון הסתדר היטב עם קארי, אבל ההגעה של דוראנט גרמה לו להבטיח ש"אני לא אקריב אף זריקה שלי העונה". גרין, שהיה הדבק של הקבוצה וזה שדחף אותה להצטיין ולהיות "רעה", די אחראי על ההפסד בגמר (הורחק בגלל מכה לאשכיו של לברון ג'יימס, מה שהתחיל את המומנטום החיובי של הקאבס) ועבר קיץ לא קל שכלל מבוכה ברחבי האינטרנט ואולימפיאדה חלשה מאוד עם הנבחרת האמריקאית.

 

והביקורות, הציפיות, השנאה והקנאה — הרי כולם ירצו לנצח אותם — האם הן ישפיעו? רבים ציינו שדוראנט בחר בדרך הקלה ו"בגד באוקלהומה". דמיאן לילארד, כוכב פורטלנד טרייל בלייזרס, אמר שיש לו "יותר מדי גאווה" להצטרף לסופר־טים. "הם יכולים לעשות את זה, אבל אני לא הייתי עושה את זה. אני יותר מדי תחרותי ויותר מדי גאה. אבל זה הולך להיות כיף, לנסות להפיל את המפלצת — את הסופר טים", הסביר. אגב, דוראנט אמר משהו דומה ב־2010 כשלברון ג'יימס הצטרף למיאמי וכוכבים אחרים הצטרפו ללייקרס. "אז מה, כולם רוצים לשחק בלייקרס והיט?", כתב בטוויטר. "בואו נחזור להיות תחרותיים". כולם יודעים איך זה נגמר.

 

אשמת ה־CBA

 

בכל מקרה, אי אפשר להאשים את השחקנים בהצטרפות לקבוצות־על. "זה כיף גדול", הסביר החבר לשעבר בסופר־טים של לברון במיאמי, דוויין ווייד. "ובסופו של דבר זה לא רע למשחק כי בין שאתה שונא את הווריירס ובין שלא, אתה רוצה לראות אותם, לראות מה קורה איתם. המשחק שלנו גדל בזכות זה".

 

ובסופו של דבר, הסכם העבודה של קבוצות ה־NBA עם השחקנים (CBA) הוא זה שמאפשר הקמת סופר־טימס. שחקן לא יכול להרוויח יותר מ־35% מתקרת השכר הקבועה בליגה (אפילו אם הוא שווה הרבה יותר מזה לקבוצה) — מה שמאפשר החתמת שניים עד שלושה כוכבי ענק בקבוצה אחת והם "משלימים הכנסה" עם הסכמי חסות ענקיים (לדוראנט, למשל, יש הסכם של יותר מ-300 מיליון דולר עם נייקי, ללברון יש הסכם בשווי של יותר ממיליארד דולר עם נייקי).

 

אוהדים רבים מתחו ביקורת על דוראנט על כך שחתם בגולדן סטייט, אבל זו בדיוק השיטה שהשחקנים ובעלי הקבוצות הסכימו עליה. זו השיטה שעודדה את דוראנט להצטרף לווריירס. עכשיו נותר לראות אם השיטה מעודדת גם את שחקני הווריירס לתת כיפים זה לזה.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x