שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
ספורט ישראלי

דעה

באר שבע היא המרכז החדש

באר שבע עדיין נמצאת במסע שלה לזכות בהכרה לה היא ראויה, כעיר שתמיד סובלת מיחס של פריפריה "נחותה" בהשוואה לשאר הערים הגדולות בישראל. אפילו כשפרצו תקרת זכוכית ולקחו אליפות, הסיקור שזכו לו מצד התקשורת היה לרוב סטריאוטיפי. זה חייב להשתנות

אורי לוי 15:0323.08.16
על מה אתם חושבים כשאתם שומעים את השם 'באר שבע'?" שאלתי מספר לא מבוטל של עוברי אורח, יושבי בתי קפה וברים, בסקר רחוב קצר שערכתי השבוע בתל אביב ובירושלים לקראת המשחק של הפועל באר שבע מול סלטיק שיתקיים הערב בטרנר. התשובות נעו בין התנשאות גנרית עד אוריינטליזם חסר מודעות עצמית. "חור", "מדבר", "פריפריה", "גמלים", "תחנה מרכזית", "לא תל אביב (עם חיוך)", "צבא", "ערסים", "אוניברסיטה", "בדואים".

 

התבאסתי. האדם הממוצע שחי בשתי הערים בגדולות בישראל לא יודע דבר מעבר לסטריאוטיפים על עיר של 200 אלף איש שנמצאת במרחק של שעה נסיעה ממנו. המציאות החברתית הישראלית קיבעה את באר שבע כפריפריה מובהקת עד כדי כך שגם אנשים בוגרים, צעירים ומבוגרים כאחד, לא מצליחים לראות מבעד למעטה הסטיגמה המיושנת.

כבר שנתיים שהפועל באר שבע מרגשת ישראלים מכל קצוות הקשת החברתית. הקבוצה גרמה למיליוני אנשים להתרגש לאט ובטוח, בדרך מפותלת של עבודה קשה, עם הרבה רגעי אמת, מספר כישלונות צורבים, התעלויות פסיכיות, ודמעות של אושר ששמורות לסיפורי הכדורגל הגדולים ביותר כבר שנתיים שהפועל באר שבע מרגשת ישראלים מכל קצוות הקשת החברתית. הקבוצה גרמה למיליוני אנשים להתרגש לאט ובטוח, בדרך מפותלת של עבודה קשה, עם הרבה רגעי אמת, מספר כישלונות צורבים, התעלויות פסיכיות, ודמעות של אושר ששמורות לסיפורי הכדורגל הגדולים ביותר צילום: ראובן שוורץ

 

"באר שבע זה כדורגל. תשוקה לכדורגל", אמר לי בחור בתחנת האוטובוס ארלוזרוב אחרי שכבר כמעט התייאשתי מלשאול אנשים. "וואלה! אתה הראשון שאומר לי את זה. רגע, ואתה לא רואה את באר שבע, גם מבחינת כדורגל, כפריפריה?", ניסיתי להקשות על האותנטיות של תשובתו. "ומי אמר שהפריפריה הזאת לא מחייה את המרכז, מעשירה אותו, או שבכלל, היא מרכז בעצמה?" הוא ענה. "באר שבע, והפועל באר שבע, הן פשוט מרכז אחר".

 

התבגרות שהביאה אליפות, אליפות שריגשה מיליונים

 

כבר שנתיים שהפועל באר שבע מרגשת ישראלים מכל קצוות הקשת החברתית. הקבוצה גרמה למיליוני אנשים להתרגש לאט ובטוח, בדרך מפותלת של עבודה קשה, עם הרבה רגעי אמת, מספר כישלונות צורבים, התעלויות פסיכיות, ודמעות של אושר ששמורות לסיפורי הכדורגל הגדולים ביותר.

 

האליפות של באר שבע נגעה לכל אדם בארץ הזו. היא נגעה גם בחלק מאוהדי מכבי תל-אביב, שכמובן לא שמחו על אובדן האליפות, אך ידעו להעריך את המאמצים של ברק בכר וחניכיו ולפרגן לקבוצה הדרומית על העונה המרשימה.

 

זה לא עצר שם. האימפקט של הפועל באר שבע הכה גלים מעבר לגבולות המוכרזים של ישראל. בעונה שעברה גם מעבר לגדר היו צופים בעקביות במשחקים של הפועל באר שבע, והקבוצה עשתה לעצמה תומכים גם ברשות הפלסטינית.

 

וזה לא מפתיע. בעונות האחרונות הפועל באר שבע רושמת הישגים מרשימים בכדורגל הישראלי, עם גרף התקדמות יציב ומרשים. מקום שני וחצי גמר גביע ב-2013/14, מקום שלישי וגמר גביע ב-2014/15 וחצי גמר עם אליפות מוצדקת ב-2015/16. אלונה ברקת, אליניב ברדה, אצטדיון טרנר החדש, אלישע לוי וברק בכר ועוד, לכולם מגיע קרדיט עצום על ההתקדמות וההצלחות המקצועיות של המועדון, אבל הם לא לבד. לקהל של הפועל באר שבע, ולאולטראס הקבוצה Ultra South בפרט, יש חלק מרכזי בהפיכתה של באר שבע למוקד כדורגל של ממש בישראל. עבור מתבונן מבחוץ, בשנים האחרונות היתה התחושה שהקהל של באר שבע עובר תהליך התבגרות. פחות קללות, פחות אלימות וריכוז המאמצים בעידוד ודחיפה של הקבוצה שלהם. השירה הבלתי פוסקת לאורך משחקים שלמים, תצוגות תפאורה ברמה בינלאומית, ותופעת תרבות אוהדים סוחפת בדמות 'עמה יעמיק', שעם הרבה יצירתיות, רגישות ושנינות ייחודית, נכנסה ללב של כל אוהד כדורגל בישראל בדרך כזו או אחרת.

 

הפועל באר שבע נגד סלטיק. מסע מרשים הפועל באר שבע נגד סלטיק. מסע מרשים צילום: גטי אימג'ס

 

פעם ראשונה, בסטייל משלה

 

העונה באר שבע בסטטוס אחר. היא אלופת הליגה ומשחקת במוקדמות ליגת האלופות. דבר שעד לפני מספר שנים היה נראה כמו הזייה מוחלטת קורה עכשיו, וטרנר יארח את סלטיק במשחק היסטורי במפעל.

 

עבור פעם ראשונה במוקדמות ליגת האלופות, הפועל באר שבע עושה מסע מרשים עד כה.

 

אם בצמד המשחקים מול שריף טירספול היה נראה שהקבוצה צריכה למצוא את האיזון שלה, מול אולימפיאקוס עלתה קבוצה אחרת. אולי היתה זו החולשה של היוונים, אבל הבאר שבעים סיפקו שתי תצוגות מעולות גם בפיראוס וגם בנגב, שהצביעו על תכליתיות וחיוניות, והראו שהווינריות והרעב עוד זורמים בקבוצה, ובעיקר – שהמאמן ברק בכר הופך למאמן מפלצתי ודינאמי, שפשוט יודע מה הוא עושה עם השחקנים שברשותו.

 

הגרלת פלייאוף מוקדמות הצ'מפיונס הראשון בהיסטוריה של המועדון, זימנה יריבה לא פשוטה - סלטיק אלופת סקוטלנד. פערי הרמות, הניסיון והאיכות בלטו במחצית הראשונה במשחק הראשון בגלזגו. ההתאוששות בתחילת המחצית השנייה הפיכה הרבה תקוות, אך לבסוף הפער חזר לשלושה שערים, ובאר שבע נותרה עם המחמאות, אך עם סיכויים קלושים עד אפסיים לעבור לשלב הבתים. למרות זאת, במשחק הזה ראינו משהו אחר מאלופה ישראלית באירופה. היא לא הזכירה את מכבי תל אביב של זהבי, או את מכבי חיפה של יעקובו, ז'וטאוטאס ורוסו, ואפילו לא את הפועל תל אביב של גוטמן. זו היתה הפועל באר שבע – עם סגנון משלה, אמוציות אחרות ורושם אחר.

  

קוקטייל לאומיות וספורט ש'דופק ת'ראש'

 

ההופעה האמיצה (והמעט נאיבית) הזו התקיימה כשברקע מתקיימת תצוגת תמיכה בעם הפלסטיני לפני המשחק, בזמן המשחק ולאחריו, כהתרסה נגד הקבוצה הישראלית. ה-Celtic Brigade, ארגון האוהדים של האלופה הסקוטית, מניף באופן קבוע דגלי פלסטין במשחקי הקבוצה, כחלק מאג'נדה של תמיכה בחלשים ובאנדרדוג, בכל סיטואציה.

 

חשוב לדעת שעבור אוהדי סלטיק, הקתולים ברובם, זוהי המסורת ארוכת שנים, הקשורה למאבק האירי לעצמאות מהכתר הבריטי, ולמאבק בין אירלנד וצפון אירלנד, כ'מעטים מול רבים', ו'חלשים מול חזקים'.

 

כל דרבי "אולד פירם" מול היריבה העירונית המושבעת ריינג'רס המזוהה עם הפרוטסנטים, הופך להתפוצצות רגשות דתיים, אתניים ולאומיים. כשה"בויס" (Bohys) מזהים הזדמנות להבליט את האג'נדה שלהם הם עושים זאת. זכורה במיוחד התקרית בגמר הגביע הסקוטי בשנת 1988. מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת אנגליה דאז הגיעה למשחק, ואוהדי סלטיק קיבלו אותה בשריקות בוז, כרטיסים אדומים ודגלי אירלנד, כמחאה על מדיניות הכלכלית שהנהיגה, התנהלות הממלכה בסכסוך האירי-צפון אירי ויחסה לסקוטלנד 'הפריפריאלית'.

 

עם המטען הזה הגיעו אוהדי סלטיק למפגש עם קבוצה ישראלית, שבעצמה הגיעה ממדינה על סף רתיחה מערבוב יתר של פוליטיקה וספורט. המדליה הנהדרת של ששון אמנם סיפקה יומיים של אופוריה וגאווה בישראל, אך התקרית בדרך למדליה, עם הג'ודוקא המצרי אסלאם א-שהאבי שסרב ללחוץ את ידו, הציתה מחדש את הנושא של יחסי ישראל ארצות ערב והאסלאם בעולם. האקט המיותר הזה של המצרי הוביל לאינספור דיונים לאומניים שמילאו את אמצעי התקשורת וחיממו את האווירה. תמונות דגלי אש"ף מהאצטדיון הציפו את הרשת, החזירו את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לכותרות ראשיות והפועל באר שבע הפכה, בעלת כורחה, למגינת הכבוד הישראלי-ציוני-יהודי בעולם.

 

בימי האולימפיאדה הקשר בין פוליטיקה, לאומיות וספורט מתהדק באופן מסורתי, וכך קרה ש'העליהום' האנטי ישראלי שספגה באר שבע בגלזגו הצטרף לתחושות הקורבן ו-"העולם כולו נגדנו" שאפפה את המדינה, ובישרה על דרישה של רבים מאוהדי באר שבע להבליט את הזהות הציונית של הקבוצה, במשחק מול סלטיק בטרנר.

 

מייצגים קודם כל את באר שבע, ואחר כך את ישראל

 

תגובת הקהל הבאר שבעי הצפויה תהיה דגל ישראל ענק או לחלופין אלפי דגלי ישראל ביציע. הרצון לעשות כן הוא ברור, אך הוא המובן מאליו. זה דבר שהיינו מצפים לראות מאוהדי בית"ר ירושלים, מכבי תל אביב וחלקים מהקהל של מכבי חיפה. אבל לקהל האדום של באר שבע, על 'וסרמיליה', אולטרא סאות' והעמק יעמיק שלו, אפשר לצפות לתגובה אחרת, שונה ועוצמתית הרבה יותר.

 

"אנחנו עובדים כבר הרבה זמן ומשקיעים בתפאורה שנונה, מרגשת ובאמת 'אחרת', שלא קשורה בשום צורה לסכסוך הישראלי-פלסטיני. אני באופן אישי מאוד מקווה שהאוהדים, יכבדו את העבודה הקשה שלנו ואת התפאורה בחמש דקות שלה בפתיחה, וישימו את דגל ישראל בצד. אנחנו פה קודם כל כדי לתמוך במועדון ובבאר שבע", אמר לי אוהד השבוע.

 

הדחף לייצג את ישראל והציונות הוא מובן וברור. אך כאן לא בטוח שהוא נחוץ. הרי ישראל כאן. היא קיימת, חיה, נאבקת ובועטת, ולא צריך להוכיח לאיש את מה שאנחנו כבר יודעים. הקהל הבאר שבעי, על מאפייניו המגוונים, יכול וראוי שיתעלה מעל הפרובוקציה הפרו-פלסטינית של אוהדי סלטיק, וכמו שהוא עושה בשנים האחרונות יתרכז קודם כל בעידוד הקבוצה שלו.

 

הפועל באר שבע היא מועדון צבעוני. היא מוקד של אהבה ותשוקה גם עבור רבים מהבדואים החיים בנגב. אוהדיה מגיעים גם משגב שלום, תל שבע וכסייפה; במחלקות הנוער והילדים שלה ניתן למצוא ילדים מרקעים שונים שמשחקים יחדיו; שלואיי טאהא הופך בה אט אט לבלם העתיד של הכדורגל שלנו; ושמהראן ראדי מצא בה בית חם לעשות את הקסמים השקטים שלו. למעשה הדברים האלה, הם התשובה הטובה ביותר לדגלים של סלטיק.

 

באר שבע, בניגוד למדינת ישראל, עדיין נמצאת במסע שלה לזכות בהכרה לה היא ראויה, כעיר שתמיד סובלת מיחס של פריפריה 'נחותה' אל מול שאר הערים הגדולות בישראל. אפילו כשפרצו תקרת זכוכית ולקחו אליפות, הסיקור שזכו לו מצד התקשורת היה לרוב רווי בסטריאוטיפים 'מדבריים' של גמלים, שיחים מתגלגלים במקרה הטוב, וקבצנים ללא שיניים בדרך רגר במקרים אחרים.

 

אוהדי סלטיק והדגלים הפלסטינים. פרובוקציה אוהדי סלטיק והדגלים הפלסטינים. פרובוקציה צילום: רויטרס

 

Futbol No Politica

 

היום בערב באר שבע יכולה להוכיח שהיא אכן שונה. שהיא אינה פריפריה ביחס למרכז, אלא פשוט מרכז אחר. כזה שיעקוץ את אוהדי סלטיק בשנינות באר שבעית אופיינית, ולא יפול לשטיק הלאומני שכפו עליהם הסקוטים.

 

אין ספק שנראה הערב מספר לא מבוטל של דגלי ישראל בטרנר. זה כאמור מתבקש, מובן וברור, אבל אם התפאורה והטון הכללי של הקהל יתעלו מעל השיח הרדוד שמערב ספורט בפוליטיקה, דגלים, לאומיות ולאומנות– נוכל להגיד שהבחור מארלוזרוב צדק, ושבאר שבע, המועדון, האוהדים והעיר, ימצבו את עצמם באמת כ'מרכז חדש'. מרכז של תרבות כדורגל עם אמירה ייחודית, שמפרידה בין פוליטיקה לספורט, ומהווה סטנדרט חדש באהדה ויחס ליריב. סטנדרט של מועדון גדול, במרכז משלו, במשחק היסטורי במוקדמות ליגת האלופות.

 

הכותב הוא עורך ומנהל BabaGol , בלוג־מגזין על כדורגל מאסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית ועוד

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x