$
ספורט עולמי

מפנה המקום

בדיוק כמו המשחק שלו, גם הודעת הפרישה של טים דאנקן מגלה עליו הכל. מזכירה שזה רק כדורסל. פרידה מאחד מגדולי שחקני ה-NBA בכל הזמנים

רון גורדון 20:0811.07.16

התזמון, כרגיל, מושלם. ראשון זה היה קובי בראיינט שהודיע על פרישה והמשיך לעונת קרקס. ואח"כ היה פלייאוף להתמקד בו וניסיון לקחת עוד טבעת. וההדחה על ידי אוקלהומה, ואחריה השלמה, ואז האליפות של לברון, והפגרה, וטירוף המעברים בליגה והחבירה של קווין דוראנט לגולדן סטייט ואפילו גמר היורו והזכייה של רונלדו ופורטוגל. ואחרי שכל זה נגמר והיה מעט שקט, טים דאנקן הודיע שהוא פורש מכדורסל. ככה.

 

 

 

טים דאנקן וחברים. חמישה תארי אליפות, שני תארי MVP, 15 הופעות אולסטאר, מקום 14 ברשימת הקלעים בכל הזמנים, 8 בחירות לחמישיית ההגנה של העונה ו-19 עונות בליגה, כולן בסן אנטוניו ספרס טים דאנקן וחברים. חמישה תארי אליפות, שני תארי MVP, 15 הופעות אולסטאר, מקום 14 ברשימת הקלעים בכל הזמנים, 8 בחירות לחמישיית ההגנה של העונה ו-19 עונות בליגה, כולן בסן אנטוניו ספרס צילום: רויטרס

 

 

חמישה תארי אליפות, שני תארי MVP, לא פחות מ-15 הופעות אולסטאר, מקום 14 ברשימת הקלעים בכל הזמנים, 8 בחירות לחמישיית ההגנה של העונה ו-19 עונות בליגה, כולן בסן אנטוניו ספרס (הכי הרבה לשחקן אחרי בראיינט, שבילה 20 עונות בלייקרס), והודעה עצובה אבל צפויה. בגיל 40 ואחרי עונה שבה בילה הרבה על הספסל ורשם לראשונה ממוצע נקודות חד-ספרתי, החליט דאנקן לעזוב, שתמו כוחותיו, והשאיר את המקום לאחרים.

 

התרומה של דאנקן לליגה קאנונית – סלע של יציבות. שם נרדף למקצוענות ולהצלחה. לעבודה קשה. לערב אחרי ערב של אותו דבר, בדיוק אותו דבר. אבל הכי טוב שאפשר. בשנותיו הטובות 25 נקודות ו-12 ריבאונדים למשחק היו משהו שמסמנים בטופס המשחק עוד לפני כדור הביניים הראשון. התנועה, הסיבוב, השחרור העדין, המסירה, חוכמת המשחק, אחוזי הקליעה הנדירים, ההגנה, החיבור עם דיוויד רובינסון בתחילה ובשנים מאוחרות יותר עם טוני פארקר ומאנו ג'ינוביליף וכמובן עם גרג פופוביץ' (הכי הרבה ניצחונות לשלישיית שחקנים בעונה הרגילה והכי הרבה ניצחונות למאמן + שחקן בהיסטוריה, עם 1,001), והכל במין שלווה סטואית. כמעט בלי מאמץ. הפנים חתומות. המשפט החבוט הזה מתאים כל כך במקרה שלו – הוא הרג אותם ברכות. רכות הייתה הקטע שלו. והוא גם תמיד הרג אותם.

 

בן למשפחה של ספורטאים מאיי הבתולה (שתחת שליטת ארה"ב), שהיה בילדותו שחיין מצטיין עם שאיפות אולימפיות. ילד שקיבל מהוריו חמלה, ביקורת בונה ומקום להתפתח. הוא התפתח לגובה של 2.11 מ', ועשה כותרות כבר במכללות, אבל בניגוד לאופנה באותה תקופה – לעבור ישר מהתיכון למקצוענים – כמו בראיינט, קווין גארנט או טרייסי מקגריידי, דאנקן שיחק ארבע שנים במכללת ווייק פורסט, ונבחר במקום הראשון בדראפט 97'. ההצטיינות ב-NBA היתה כמעט מיידית, ושנתיים אח"כ הגיעה האליפות הראשונה בעונת השביתה המקוצרת. הזרע של שושלת הספרס נטמן, פופוביץ' החל לטפח את תורת הכדורסל שלו, אותה בנה סביב ובעזרת דאנקן, ובעזרת ניהול מרשים, בניצוחו של המנהל המקצועי אר.סי ביופורד, הספרס הפכו למועדון הספורט הטוב ביותר בארה"ב, ממש כך.

 

המאזן של הספרס מאז שדאנקן הגיע הוא הטוב ביותר בין ארבעת ענפי הספורט המקצועניים הגדולים בארה"ב (71%) והשושלת שיצר בקבוצה הוכחה היטב בעזרת רצף האליפויות שלה – הראשונה ב-1999, והאחרונה ב-2014. באמצע היו כאמור עוד שלוש אליפויות וגם הפסד אחד בגמר (ב-2013 ללברון ולמיאמי במשחק שביעי).

 

לצד הכישרון על הפרקט, דאנקן הציג אישיות כמעט מתריסה, שונה כל כך מכוכב ברמתו. קצת אנטי אבל לא ממש. קצת נחבא אל הכלים אבל לא ממש. קצת בוק אבל לא ממש. העיתונאים לא ידעו איך לאכול את זה, גם המפרסמים לא. לאוהדים של הספרס לא היה אכפת. ואוהדים של קבוצות אחרות, נגיד דאלאס, במילא לא אהבו אותו כי הוא הרג את הקבוצה שלהם שוב ושוב. ברכות. למרות הפרסונה הזו, ובשלב מאוחר יותר אפילו בגללה, הוא הצליח למשוך את כולם. הוא לא היה ייצר כותרות כמו קובי, לברון או שאקיל. וכל מה שהיה לו מה לומר היה רק על המשחק, על השחקנים לצדו או על המהלך הספציפי, אבל שחקנים ואנשים שיותר התקרבו אליו לאורך השנים העידו שהוא רחוק מלהיות אדם קשה, קפוץ, חמור סבר. זה הוא. בסיסי, פשוט. אפילו הכינוי שלו, הביג פונדימנטל, הוא הדבר הכי 180 מעלות מהבלאק מאמבה של קובי

.

זה בדיוק היה דאנקן. רק שחקן כדורסל. וכשהכדורסל הפסיק להיות טוב, ומספק, הגיעה הודעת הפרישה. בלי הפתעות יוצאות דופן. בזמן הכי נכון. אחרי ההחתמה של פאו גאסול הקיץ בסן אנטוניו היו שקיוו שדאנקן יישאר כדי לנסות להיאבק על טבעת אחרונה, ירצה לתת עוד כמה דקות גדולות לשיתוף פעולה הנדיר עם פארקר וג'ינובילי. אבל לא שחקן כמו דאנקן יתפוס מקום של שחקן צעיר מוצלח, או יפריע לפופוביץ' ולכוכבים העכשוויים קוואי לנארד ולמרקוס אולדריג' להמשיך למשוך את הספרס למעלה, כשהוא יודע יותר טוב מכל צופה, אוהד ופרשן שזה כבר לא זה, בגיל 40. תודה, שלום, רק אל תעשו רעש כשאתם הולכים. 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x