$
רכישות

כנסו, כנסו תשואה מובטחת: הפרמיירליג נכנסה לעידן הרווחים

בזכות זכויות השידור, רגולציה מתקדמת, סטטיסטיקות חדשות והשקעות גיאו־פוליטיות הפך הכדורגל האנגלי מתופעה חברתית נרחבת לעסק ש"משקיעים מקצוענים" מגלים בו עניין

אוריאל דסקל 09:0203.01.16

הכדורגל האנגלי מעולם לא היה תופעה חברתית כה גדולה כמו שהוא היום. בהשוואה לכל תופעה חברתית/בידורית/דתית אחרת באנגליה, הכדורגל בולט מעל הכל.

 

קצת יותר ממיליון איש בשבוע מגיעים לכנסיות באנגליה בכל שנה. מדובר ב־4 מיליון בחודש בערך, וב־48 מיליון בשנה בערך. רק למשחקי הליגות המקצועניות באנגליה מגיעים 30 מיליון איש בשנה (כ־13.6 מיליון למשחקי הפרמיירליג וכ־16.3 מיליון למשחקי שלוש הליגות שמתחתיה), ואיננו מחשבים משחקי גביע, משחקי גביע הליגה, משחקים בטורנירים האירופיים ומשחקי נבחרת אנגליה. וכן, איננו מחשבים את משחקי הליגות החובבים (בערך 100 אלף איש בשנה למשחקי הליגה החובבנית הבכירה) ואת העובדה שהכנסייה פועלת לכל אורך השנה, והכדורגל האנגלי יוצא לחופשה של חודשיים לפחות בכל שנה.

 

אם הכנסייה עוד מצליחה להתחרות בדת הכדורגל, הרי המוזיקה - תעשייה ענקית וחשובה במיוחד בבריטניה - אינה מתקרבת לשחק כלל באותה הליגה. 21 מיליון איש הגיעו לקונצרטים ולפסטיבלי המוזיקה בבריטניה השנה. פסטיבלי מוזיקה הביאו השנה קהל של 3.5 מיליון בריטים. מספרים אלו שווים ל־45 משחקים בערך באולד טראפורד של מנצ'סטר יונייטד (עונה וקצת).

 

ב־2012 התגאתה תעשיית התיאטרון האנגלית שהיא "מוכרת יותר כרטיסים מהכדורגל" (קצת יותר מ־30 מיליון). העובדה שתעשיית התיאטרון הבריטית (עשרות הצגות מדי יום רק בלונדון) בוחרת להשוות את עצמה לכדורגל מוכיחה עד כמה הפך הכדורגל האנגלי למדד לחשיבות תרבותית.

 

העיטם של קריסטל פאלאס. המשקיעים האמריקאים נוהרים לאצטדיונים העיטם של קריסטל פאלאס. המשקיעים האמריקאים נוהרים לאצטדיונים צילום: רויטרס

 

זה לא עסק

 

 צילום: אימג'בנק, Gettyimages

ולמרות החשיבות התרבותית האדירה של הכדורגל לאנגליה, במשך שנים הוא נחשב עסק מפסיד ולא יעיל. לפי סיימון קופר ופרופ' סטפן סיזמאנסקי ב"סוקרנומיקס", "לא עסק גדול ולא עסק בכלל". השניים בחנו את ההכנסות הממוצעות של קבוצות הפרמיירליג ונוכחו שהן אינן מרשימות בקונטקס של כלכלה "רגילה". קבוצת פרמיירליג מכניסה בערך כמו סניף סופרמרקט של "טסקו". בליגות הנמוכות קבוצות מכניסות כמו מפעל אריזה מקומי. יחד ההכנסות של כל הקבוצות המקצועניות בבריטניה שוות להכנסות ממכירת אוכל לחיות בית או לתעשיית הסנדוויצ'ים המוכנים. לו היה הכדורגל חברה שנסחרת בבורסה, אולי היה לו די כסף להיכנס לרשימת 500 החברות הגדולות של "הפייננשל טיימס".

 

מבחינת ניהול עסק, לאורך המאה ה־20 היה הכדורגל האנגלי עסק מפסיד, ובו מקרים רבים של פשיטות רגל, ומ־25 המועדונים שהחלו להיסחר בבורסה בין 1983 ל־2011 נשארו רק שבעה. אנשי עסקים רציניים עדיין נמשכו למשחק בגלל הקסם שלו, הסטטוס שהוא מעניק ובגלל אהדה לקבוצה שהם רכשו, אך כפי שצוטט בראיין קלאף האגדי לפני 35 שנה: "המשחק מושך שיעור גבוה של כלומניקים שרוצים להיות משהו מיוחד דרך הכדורגל". עם זאת, וזו תופעה חדשה יחסית, קבוצות כדורגל בריטי הפכו למטרות לגיטימיות ל"משקיעים מקצוענים" שמעוניינים בתשואה על השקעתם.

 

סריקת MRI למועדון

 

השנה רכשה חברת ההשקעות Peak6 משיקגו 25% מבורנמות' ושליש ממניות קריסטל פאלאס רכשה Apollo Global Management. גם Peak6 וגם Apollo מחזיקות בעלות על קבוצות ספורט בארה"ב כך שהתחום אינו זר להן. אך ב"פייננשל טיימס" הגדירו את הרכישות הללו כ"הפעם הראשונה שמשקיעים מקצוענים רכשו מניות מיעוט במועדוני כדורגל". השקעות זרות אינן זרות לכדורגל האנגלי בעשור האחרון. הקבוצות הגדולות ביותר בבעלות זרה, ויותר מחצי מהקבוצות בפרמיירליג בבעלות זרה. בעלים זרים שמטרתם לרשום רווחים — בטווח הארוך בדרך כלל, וכאלו שקשורים — קודם כל — בהעלאת הערך של הנכס (הקבוצה). ג'ון הנרי, למשל, רכש את ליברפול כדי להרוויח, אבל מבין שמכירת הנכס תתבצע אך ורק אם ישובח. כך גם הגלייזרים, שהרוויחו לא מעט מתשלומי דיבידנדים וממשכורות, ודאי יותר מאשר השקיעו בקבוצה. עם זאת, הגעתם של "המשקיעים המקצוענים" מסמלת את הפיכתו של הכדורגל האנגלי לעסק מניב במיוחד.

 

לפי כתבה של שון אינגל מ"הגרדיאן" הכניסה שלהם מתאפשרת בזכות האפשרות ל"סריקת MRI נרחבת של הנכסים של כל מועדון כחלק מבדיקת נאותות" שלו. לפי איאן ליינאם, עורך דין שמתמחה בספורט, סטטיסטיקות מתקדמות מאפשרות כניסה של משקיעים חכמים לספורט. "בעבר לא היתה כלל התמקדות ביכולות הספורטיביות של המועדון", אמר ליינאם. "וזה מפתיע ביחס לעובדה שהיכולות הספורטיביות חשובות להצלחה הפיננסית".

 

איך זה נראה? לפי עומאר צ'אדהורי, שעובד בחברת ניתוח הנתונים 21st Club, משקיעים יכולים לזהות פוטנציאל של קבוצה לפי הניתוחים הסטטיסטיים שלה. לדוגמה: ברייטון, מוליכת הצ'מפיונשיפ כיום, היתה "חסרת מזל" בשנה שעברה וכמעט ירדה מליגת המשנה. מה זה אומר? שמבחינת הגעה למצבים מסוכנים היתה ברייטון אחת הטובות בליגה והיתה צריכה לסיים לפחות 12 מקומות גבוה יותר, עם 20 נקודות יותר. כלומר, לו היתה ברייטון נמכרת בשנה שעברה, היה השווי שלה נמוך בהרבה משווייה עכשיו — אף על פי שגם בשנה שעברה היא שיחקה היטב, אך הטבלה שיקרה.

 

היום "משקיעים מקצוענים" בודקים את הגיל הממוצע של הסגל, את יכולות גיוס הכישרונות של הסגל המקצועי הקיים, את אורך החוזים שלו ועוד. "המטרה", לפי צ'אדהורי, "היא לראות שהסגל בנוי טוב מספיק כדי להחזיק את המקום שלו בפרמיירליג". המקום הזה קריטי במיוחד בגלל הסכמי זכויות השידור החדשים, שמבטיחים הכנסה כבירה ומעניקים לכל קבוצה יתרון יחסי על פני כמעט כל קבוצה באירופה.

 

השקעה סבירה פלוס

 

לסטר, למשל, בזכות הסכם זכויות השידור החדש (היורדת מהליגה תרוויח יותר ממה שהאלופה מרוויחה היום), תהיה בעלת שריר פיננסי גדול דיו למנוע מהשחקנים הטובים ביותר שלה לעבור לקבוצות גדולות יותר באנגליה או באירופה. ההסכם מזרים כספים אדירים לכדורגל האנגלי, ולפי דן ג'ונס מדלויט "די קשה לא להרוויח כסף בפרמיירליג. במיוחד כשיש רגולציות שלא מאפשרות להוצאות לצאת מכלל שליטה".

 

אמנם הסכנה בירידת ליגה (נפילת הכנסות דרמטית) גדלה, וסגירת פערים מליגות אחרות אפשרית (בספרד חתמו על הסכם זכויות חדש וקולקטיבי), אבל בתור השקעה, אפילו כבעל מניות מיעוט, פתאום הפרמיירליג נראית סבירה בהחלט ואף כזו שמבטיחה תשואה נאה. ודאי כשמחשבים תמורות שיווק, נטוורקינג ועוד. עד כמה הנטוורקינג הזה יכול להיות יעיל לחברת השקעות אמריקאית, למשל?

 

ובכן, צריך רק להסתכל על יציע ה־VIP של מנצ'סטר סיטי. הקבוצה בבעלות חברת ההשקעות של אבו דאבי נמצאת כיום בשותפות עם חברת השקעות סינית המקורבת לממשלה. CMC רכשה 13% מסיטי בסכום של 265 מיליון ליש"ט, בהסכם שיש בו הרבה מעבר לכדורגל — מערכת יחסים מורכבת עם חשיבות גיאו־פוליטית חשובה של בית המלוכה של אבו דאבי עם הממשלה הבריטית והממשלה הסינית. מבחינת המשקיע האמריקאי, פגישות עם נציגיו של השייח' של אבו דאבי, סגן ראש הממשלה הסיני, אוליגרך רוסי (צ'לסי), מנהל השיווק של שברולט (מנצ'סטר יונייטד), היורש של אימפריית וול מארט (ארסנל) ובכלל הדמויות החזקות והמקושרות שמבלות בתאי ה־VIP של קבוצות הפרמיירליג, שווים המון, אפילו יותר מהרווחים המיידיים.

 

מינגלינג וצ'י־צ'ינג

 

הכסף הגדול של זכויות השידור, סטטיסטיקות מתקדמות, רגולציות מתקדמות כגון תקרת שכר (שאינה מאפשרת לקבוצות להשתמש בכל העלייה בהכנסות מזכויות שידור לרכישת שחקנים ולשדרוג חוזים) וחוסר התחרותיות היחסי של הליגות האחרות, כל אלו הפכו את הפרמיירליג לעסק מניב. אמנם לא עסק גדול כמו סנדוויצ'ים מוכנים, אבל בהחלט רווחי ומושך משקיעים שבאים למינגלינג ולקצור רווחים נאים.

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x