ספורט ישראלי

"הכדורגלן הישראלי הורג את המקצוע"

ממקום מושבו באזרבייג'ן, לבלם עידן ויצמן יש פרספקטיבה חדשה על הכדורגל הישראלי: "יש שחקנים בני 25 ו־26 בליגת־העל, שמרוויחים משכורת חייל. או מקסימום 6,000 בחודש. לעזאזל. למה? אתה עובד כל כך קשה, מרוויח כל כך מעט, רק כדי שיהיה קלף שלך בסופרגול?"

אורי לוי 10:1225.06.15

"אם תשאל עכשיו את כל מי שמתעסק בספורט בארץ, מי הליגיונר הכי אידיוט, זה שהלך לשחק במקום הכי מיותר, זה אני. זה רק בגלל שאזרבייג'ן היא מדינה שאף אחד לא מכיר את הכדורגל שלה. עם זאת, אפילו שאני משחק במועדון קטן, זה כמה רמות מעל כל מה שחוויתי בישראל. מכל בחינה", אומר עידן ויצמן (30), בלם סימורג זאקאטאלה האזרית בשנתיים האחרונות.

 

 

 

ויצמן, שגדל בנווה יוסף בחיפה, תמיד הרגיש חלק מ"החוליה החלשה" בשרשרת המזון של הכדורגל הישראלי. כדורגלנים זרים בטופ, אחרי זה שחקני נבחרת, ובסוף אלו שמשחקים בקבוצות קטנות. במהלך הקריירה שיחק בהפועל עכו, נצרת עילית, הכח רמת גן, אשדוד, הפועל חיפה ובני סכנין, וזכה לטעום מצדדיו הפחות זוהרים של הכדורגל הישראלי. עד שלפני שנתיים יצא לשחק באזרבייג'ן. "הכדורגלן הישראלי טוב ממקבילו האזרי" אומר ויצמן, "אבל השחקנים הזרים שמגיעים לפה הם כמה רמות מעל הליגה בישראל". העונה האחרונה היתה הטובה בקריירה של הבלם־קשר אחורי. הוא סיים עם שלושה שערים וארבעה בישולים, והיה אחד משחקני המפתח של הקבוצה לכל אורך העונה.

 

 

ויצמן: "שחקן כדורגל חייב את החוויה לשחק מחוץ למדינה שלו. להיות בחיים אחרים, בתרבות אחרת, בכדורגל אחר. זה פוקח עיניים, מלמד ומשפר, כשחקן וכבן אדם" ויצמן: "שחקן כדורגל חייב את החוויה לשחק מחוץ למדינה שלו. להיות בחיים אחרים, בתרבות אחרת, בכדורגל אחר. זה פוקח עיניים, מלמד ומשפר, כשחקן וכבן אדם" צילום: גיל נחושתן

 

נחמד כאן בסופר

 

אזרבייג'ן היא רפובליקה נשיאותית במרכז אסיה, שבירתה באקו היא קוסמופוליטן מתפתח של 2.13 מיליון תושבים. האסלאם השיעי הוא הזרם הדתי הנפוץ במדינה, אך המשטר חילוני ויש הפרדה בין דת ומדינה. בשנים האחרונות צפים דיווחים רבים על הגבלות חופש הביטוי והעיתונות במדינה לצד אלמנטים טוטליטריים נוספים של הממשל, שהנשיא אילהם אלייב עומד בראשו. אבל ויצמן מרגיש שם טוב. "בכל עיר יש לך כמה רחובות על שם היידר אלייב (הנשיא הקודם ואביו של הנוכחי), פארקים ציבוריים על שמו ואינספור פסלים בדמותו. מה שטוב פה אלו האנשים, שהם מאוד מסבירי פנים. זאקאטאלה זה מקום קטן וכולם אדיבים ורגועים. בסופר אפשר להשאיר את הטלפון על העגלה, לעשות סיבוב ולחזור, והוא עדיין יהיה שם".

 

הפרמיירה ליגאסי, הליגה הראשונה באזרבייג'ן, היא אחד הערוצים שדרכם המדינה מנסה לשפר את תדמיתה דרך השקעותיה השונות בספורט. האזרים מארחים את המשחקים האירופיים השנה ויארחו את הפורמולה 1 ב־2016 כמו גם את רבע גמר היורו ב־2020. הם גם הגישו הצעות לאירוח האולימפיאדה של 2024. אלייב החליט לא לפסוח ולהשקיע גם בכדורגל המקומי. למרות זאת חלק מהקבוצות סובלות מאי־יציבות כלכלית, והעלייה מהליגה השנייה נקבעת באופן סופי על ידי עמידה של המועדונים בקריטריונים כלכליים, בלי קשר לטבלה. בעונה הבאה כל קבוצה בליגה הראשונה תקבל מהמדינה כ־3 מיליון דולר, מה שאמור לשפר את איכות הליגה. הקבוצה של ויצמן, סימורג, בדומה לקבוצותיו בישראל, איננה מאריות הליגה. זאקאטאלה היא עיירה בצפון־מערב המדינה, על גבול גיאורגיה. "לפעמים בדרך משדה התעופה נתקעים בפקקים כי עדרי כבשים עצומים חוסמים את הכביש", הוא צוחק. השחקנים ומשפחותיהם גרים בקומפלקס משותף בבעלות המועדון, אוכלים יחדיו, מתאמנים יחדיו ומבלים יחדיו כשחדר הכושר ומגרש האימונים במרחק שתי דקות הליכה. "זה מאוד מגבש", אומר ויצמן. "אני קורא לזה מחנה אימון של שנה".

 

 

מציוצי ויצמן מציוצי ויצמן

 

התחיל טוב ואז...

 

פתיחת העונה היתה מצוינת, התבססות במקום רביעי ומקום בחצי גמר גביע המדינה עד שיום אחד הכל התהפך. השחקנים הגיעו למשרדי המועדון כדי לקבל את המשכורות בדרך לחופשה קצרה. הם המתינו כשעה עד שהמנהל הספורטיבי הנבוך הודיע שהכסף לא יגיע. השחקנים התעצבנו מעט אבל לכולם היו טיסות לתפוס ועזבו. למחרת נודע שהספונסר של המועדון עזב ולא ברור מי ידאג לשחקנים, לצוות ולעובדי המועדון. בחזרה מהחופשה לקבוצה היה משחק גורלי נגד אזאל, שיכול היה לבסס את המועדון במקום הרביעי. השחקנים החליטו לשים את כל הבעיות הכלכליות בצד, וניצחו 0-1. "זה היה מושלם, פתחנו פער של ארבע נקודות מהמקום חמישי. כולנו שרנו 'איפה הכסף?' בחדר ההלבשה, אבל האווירה הייתה מצוינת". בדיעבד, הם עדיין לא הפנימו לגמרי את המצב. עברו כמה ימים והידיעות התחילו להגיע: יקצצו לכולם חצי מהשכר, יגיע ספונסר חדש אבל הוא הולך להחליף חצי מהסגל וכו'. קבוצות וואטסאפ ברוסית ובאנגלית, השחקנים המקומיים תרגמו לזרים ידיעות מהעיתון, והמאמן ניסה להעביר רק את החדשות האמינות ביותר. ואז הגיע עוד משחק חשוב — על המקום השלישי, נגד נפטצ'י באקו, אחד ממועדוני הפאר במדינה. "פתחנו חזק והחמצנו בלי סוף. הפסדנו 1-0. המורל התחיל להידרדר, ובמשחק הבא הפסדנו גם, ונוצר כדור שלג של חוסר ודאות כלכלית יחד עם הפסדים", מספר ויצמן.

 

אז הגיע חצי גמר הגביע מול קאראבאח האלופה שניצחה אותם 0-1 בשני משחקים, שהצטרפו לרצף של שבעה משחקים ללא ניצחון. "אחרי חצי הגמר היתה אסיפה והודיעו לנו שאין כרגע אף אחד במועדון שיכול לדאוג למצב, ושהכסף לא יגיע עד סוף השנה", מספר ויצמן. "המועדון הציע לשחקנים הזרים כרטיסי טיסה, ואישר לשחקנים לפנות לפיפ"א ולתבוע. אמרו לנו שיהיו איתנו בקשר. ישר אחרי השיחה שניים מהזרים ביקשו כרטיס טיסה לאותו לילה. לאחר מכן כל יום עזב מישהו נוסף". ויצמן נשאר עם סימורג כמעט עד המחזור האחרון. "רציתי לשחק את משחק הבית האחרון מול הקהל של סימורג. אמנם מדובר רק ב־2,500–3,000 צופים, אבל באזרבייג'ן הוא מהקהלים הטובים והתומכים שיש". סימורג ניצחה עם שאריות ההרכב הראשון, ויצמן כבש, בישל, ונפרד מהקהל הביתי בטעם טוב. כל זאת בלי לדעת מה הצעד הבא.

 

 

. .

 

טלטלות וחיוכים

 

טלטלות ואי־ודאות אינן דבר חדש לוויצמן. בגיל 20 הגיע למבחנים בעכו עם עוד 70 שחקנים, נשאר עם שניים לאחר הסינון, ושכנע את המאמן ירון הוכנבוים להשאיר אותו בסגל כבלם רביעי. המאמן הבהיר שהוא לא אמור לשחק יותר מדי. "אני הכי אוהב שמאמנים אומרים לי שהם לא בונים עליי. זה בדיוק הסטטוס שאני אוהב להתחיל בו, ולהיכנס למשבצת שלי בקבוצה". כך בדיוק קרה באימון שבו היה חסר שחקן למשחק מלא של 22 שחקנים. ויצמן הוסב לעמדת הקשר אחורי עם מטרה אחת: לנטרל את חיים סילבס. "באותו יום אלוהים חיבק אותי, כאילו שיחק במקומי", הוא מספר. "סילבס לא נגע בכדור, וגם אני פתאום עשיתי מהלכים התקפיים טובים, כשירון בעצמו לא הבין מה קורה. זה היה יום שבו הכל הלך חלק". משם הדרך להרכב של עכו ולפריצה לתודעה בליגה הלאומית היתה קצרה.

 

תקופה קשה בליגת־על באשדוד, שבה כמעט ולא קיבל הזדמנויות להוכיח את עצמו, גרמה לו להסתכל על הכדורגל הישראלי באור אחר. "תמיד הייתי 'ילד טוב' בכדורגל, אבל אז הבנתי שאני לא צריך להיות ילד טוב, ואם משהו מפריע לי, אני צריך לדבר, ולומר אותו".

 

אחרי אשדוד הגיעו שנתיים וחצי מצוינות בסכנין, שלא הביאו להצעות מקבוצות גדולות בליגת־העל. "פרסום לא עושה לי את זה, ולא מעניין אותי, ואני לא רואה צורך להתחבר עם כתבים כאלה ואחרים. יש כאלו שאומרים שבגלל זה אני לא מגיע רחוק. זה לא מפריע לי. הקריירה שלי אולי לא הגיעה למקומות הכי גבוהים שיש, אבל אני מאחל לכל השחקנים מהדרג שלי, הבינוניים שמתחת לרדאר, לעשות קריירה כמו שלי מבחינת דקות משחק והישגים" הוא אומר בחיוך.

 

השנתיים האחרונות באזרבייג'ן נתנו לוויצמן פרספקטיבה שונה על הכדורגל הישראלי: "השחקן הישראלי הורג את המקצוע. שחקנים מוכנים להיות בליגת־העל בכל מחיר, ומוכנים למכור עצמם בגרושים. אני לא מדבר על ילדים בגיל נוער או חיילים, יש שחקנים בני 25 ו־26 בליגת־העל שמרוויחים משכורת חייל, או מקסימום 6,000 שקל בחודש. לעזאזל. למה? אתה עובד כל כך קשה, מרוויח כל כך מעט, רק כדי שיהיה קלף שלך בסופרגול? הקבוצות הן שמרוויחות וחוסכות והשחקנים הם אלו שמפסידים. זו תופעה שהולכת ומתגברת בשנים האחרונות".

 

בין שנלמד להעריך את הכדורגל האזרי ובין שלא, השחקן הישראלי יכול ללמוד הרבה מההחלטה של ויצמן לנסוע לשחק באזרבייג'ן. "שחקן כדורגל חייב את החוויה לשחק מחוץ למדינה שלו. להיות בחיים אחרים, בתרבות אחרת, בכדורגל אחר. פתאום אתה מבין את הזרים שהיו איתך בחדר ההלבשה בישראל. זה פוקח עיניים, מלמד ומשפר, כשחקן וכבן אדם".

 

הכותב הוא עורך ומנהל BabaGol, בלוג־מגזין על כדורגל מאסיה, אפריקה, המזרח התיכון, אמריקה הלטינית ועוד

 

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x