מאייזנהאואר, דרך פלה ועד אוחנה

ההחתמה המפתיעה של חלון העברות היא של הבית היהודי, שהעבירה אליה את אלי אוחנה, אחד מגדולי השחקנים בכל הזמנים, למקום ריאלי ברשימתה לכנסת.

אלי אוחנה. גימיק? צילום: טוויטר / טל שלו

האם לאוחנה יש את מה שצריך להיות לנבחר ציבור?

ובכן, הוא כריזמטי ומוכר, אבל תפקודו כמאמן, כלומר מנהל, סביר מינוס בליגת העל (שתי ירידות ליגה עם הפועל כפר סבא ובני יהודה, תקופה גרועה במכבי פתח תקווה ותקופה לא יותר מבסדר בבית"ר ירושלים). הוא גם התגלה כמאמן סביר בנבחרת הנוער (הישג אחד ב-7 שנותיו) וכבר שנים רבות נחשב לפרשן שלא אומר דבר מעניין. שנים בעין הציבורית הפכו אותו מכוכב אדיר, אפוף תהילה לעוד דמות בכדורגל הישראלי, רווי האינטרסים.

הכניסה שלו לעשירייה הראשונה בבית היהודי מחזירה מחדש את ימיו כספורטאי דגול וכדורגלן מפוצץ כרימזה. 

עם זאת, מבט על הספורטאים המוצלחים ביותר בפוליטיקה מלמד שדווקא השחקנים נטולי התהילה, אלו שהיו ספורטאים אפורים, התגלו כפוליטיקאים מוכשרים. הם אלו שהיו יכולים להעביר את המסרים של עבודה קשה וכישרון ופחות השתמשו בקורות החיים שלהם כספורטאים בשביל להשיג קולות. ניקולס קובורן פאלו מאוניברסיטת בראון האמריקנית, חקר את תופעת הספורטאים שנהפכים לפוליטיקאים. הוא גילה שקל להם יותר "לתפוס את הקהל" עם אותנטיות שמגיעה באופן טבעי לאחר שנים של חשיפה לציבור. הם יכולים להשתמש בדמות הגיבור שהם יצרו לעצמם כדי לקדם את האינטרסים שלהם ולסחוף המונים. עם זאת, על פי פאלו, רק אלו שמצליחים לקחת את מה שלמדו בספורט - כמו עבודת צוות - יכולים להצליח. "אחרי שנבחרים כבר לא שומעים את הקהל בכל יום בעבודה ובפוליטיקה, בניגוד לספורט, יש הרבה יותר אנשים עם חבילת אינטרסים איתם. היותך ספורטאי מסייעת אבל צריך לעבוד ולהשתנות כדי להצליח בפוליטיקה".

ג'ראלד פורד ודווייט אייזנהאואר, נשיאי ארה"ב לשעבר, התגאו בעברם כשחקני פוטבול בקולג'ים. ג'ורג' בוש האב התגאה בעבר כקפטן נבחרת הבייסבול של ייל ובנו ג'ורג' הבן היה שחקן בייסבול בייל גם והבעלים של טקסס ריינג'רס לפני שנבחר להיות נשיא.

הכדורגלן הגדול בכל הזמנים, פלה, היה שר הספורט של ברזיל מ-1995 עד 2001 ולא הותיר חותם אמיתי. הוא העביר את "חוק פלה" שמטרתו היתה להוריד את רמת השחיתות בכדורגל הברזילאי (זה לא עבד) ונאלץ בסופו של דבר לעזוב ב-2001 את התפקיד בחשד שהיה מעורב ב... נכון! פרשת שחיתות. הוא תמיד העדיף את כורסת הפרשן, שם לא היו לו יריבים פוליטיים שחיכו למעידות שלו והוא יכול היה ליהנות מהגנת הילת העבר שלו. רומריו, אלוף העולם עם ברזיל ב-1994, נחשב לפוליטיקאי מוצלח יותר בברזיל. הוא נבחר ברוב קולות לתפקידו בסנאט, ונחשב לאחד מהפוליטיקאים האהובים והמעניינים בברזיל.

אלי אוחנה. הוא גילה שקל להם יותר "לתפוס את הקהל" עם אותנטיות שמגיעה באופן טבעי לאחר שנים של חשיפה לציבור. הם יכולים להשתמש בדמות הגיבור שהם יצרו לעצמם כדי לקדם את האינטרסים שלהם ולסחוף המונים צילום: ראובן שוורץ

ג'ורג' וואה, גם כן כדורגלן עבר גדול, נכשל בניסיון שלו להיבחר לנשיאות ליבריה למרות שנחשב לגדול האזרחים של ליבריה בכל הזמנים. החלוץ האגדי של מילאן, שחקן השנה בעולם לשעבר, עדיין חבר הסנאט הליברי אך לא ברור אם אי פעם יוכל להתקדם מעבר לפוזיציה הזאת מאחר שחוסר החינוך שלו, הוא בעייתי עבור קהל הבוחרים. גם העובדה שאמר כי יש לו תואר בניהול ספורט, שהוא קיבל בגלל עברו כשחקן ולא בגלל עבודה קשה, היתה בעייתית. מני פאקיאו , המתאגרף הדגול והספורטאי המוכר ביותר מהפיליפינים, הוא חבר קונגרס כבר בשתי קדנציות ומתגלה כפוליטיקאי מפתיע לטובה שנלחם נגד עבדות מינית והעלאת שכר המינימום. זאת למרות שכמעט ולא מופיע במליאה (ועל זה ספג לא מעט ביקורות).

האקן שוקור, כדורגלן נבחרת טורקיה לשעבר, היה חבר פרלמנט לתקופה קצרה וכוכב נבחרת רוסיה לשעבר, רומן פאבלצ'נקו חבר במפלגה של ולדימיר פוטין ברוסיה.

ספורטאים נוספים שנהיו פוליטיקאים? יש המון.

סופיה סקוראפה היוונית, היתה מטילת כידון מצטיינת ושברה את שיא העולם ב-1982 ולאחר מכן נבחרה להיות פוליטיקאית בפרלמנט שלוש פעמים. היא גם "נהפכה" לפלשתינאית כדי להתחרות עבור המשלחת הפלשתינאית באולימפיאדת 2004 ביוון אבל המהלך ההפגנתי לא צלח לה. דאון פרייז'ר, השחיינית האוסטרלית האייקונית, גם כן נכנסה לפוליטיקה אבל תזכר יותר כספורטאית שזכתה בשמונה מדליות אולימפיות מאשר חברת פרלמנט של ניו סאות' וויילס במשך שלוש שנים. נובה פריס, ספורטאית אגדית אחרת. היא זכתה במדליית זהב בהוקי דשא והפכה לאבורג'ינית הראשונה שזכתה במדליית זהב ולאחר מכן השתתפה באולימפיאדה כאצנית. לאחר הקריירה שלה נבחרה לסנאט האוסטרלי וגם שם היא מצטיינת עד היום.

סבסטאין קו, הכוכב האולימפי הבריטי, היה חבר פרלמנט ב-1992 אבל עבר לניהול ספורט די במהרה וכיום נחשב לאחד מעסקני הספורט המצוינים.

מני פאקיאו. הפתיע צילום: איי אף פי

ויטאלי קליצ'קו ואנדריי שבצ'נקו, ספורטאי ענק מאוקראינה, גם כן מעורבים פוליטית שהמתאגרף קליצ'קו נחשב למוצלח הרבה יותר. הוא נלחם על זכויות אדם ואזרח ובמאי נבחר לראשות העיר של קייב. אימרן קאהן, אחד מגדולי שחקני הקריקט של פקיסטן, נחשב גם לפוליטיקאי חרוץ ופופולארי במיוחד.

בארה"ב הספורט מהווה קרש קפיצה ברור לפוליטיקה - אבל שוב, דווקא הספורטאים הגדולים באמת לא נכנסו לפוליטיקה. ביל בראדלי, סנטור אמריקני בין 1979 ל-1997, היה שחקן חשוב בניו יורק ניקס שזכתה באליפות, והוא אולי הספורטאי הבולט ביותר שהגיע הכי גבוה. זה לא סייע לו במירוץ לנשיאות והפסיד לאל גור את המועמדות הדמוקרטית. ג'ק קאמפ, שחקן בואפלו בילס, היה חבר קונגרס מ-1971 עד 1989, ג'ים באנינג, פיצ'ר בבייסבול במשך שנים, היה חבר סנטור מ-1999 עד 2011.

ברמה המקומית בארה"ב, פוליטיקאים רבים מתגאים בעבר ספורטיבי. דייב בינג, שחקן NBA בהיכל התהילה, היה ראש העיר של דטרויט ובתקופתו במשרד העיר נהפכה לעיר הגדולה בכל הזמנים שהכריזה על פשיטת רגל. קווין ג'ונסון, כוכב NBA בשנות התשעים, נבחר להיות ראש העיר של סקרמנטו, בירת קליפורניה, ונחשב לחרוץ ופופולארי.

בכל מקרה, בכל העולם הפוליטיקאים הספורטאים מגלים עד מהרה שהתהילה שלהם כספורטאים לא מספיקה כדי להיבחר מחדש או כדי לזכות בפופלאריות כפוליטיקאים. הם צריכים להוכיח את עצמם בפרלמנט ונבחרי ציבור.