איפה כוכב נולד?

"יש רק מקום אחד שאני רוצה להיות בו יותר מאשר אני רוצה להיות כאן", אמר לארי בירד ב־1981, למאות אלפי אוהדי בוסטון סלטיקס שבאו לחגוג איתו את האליפות הראשונה שלו ככוכב הקבוצה, "ולמקום הזה קוראים פרנץ' ליק".

לארי בירד, אחד משחקני הכדורסל הגדולים בכל הזמנים, הזכיר את העיירה הקטנה באינדיאנה (כיום 1,800 תושבים - ירידה מ־2,200 בשנות השמונים), כיוון שזו היתה ה"סמול טאון" שבה הוא גדל.

זה לא נדיר שספורטאי גדל בעיירה קטנה. כריסטיאנו רונלדו, כוכב ריאל מדריד שזכה השנה בכדור הזהב, נולד וגדל בסנטו אנטוניו בפורטוגל, שבה יש כ־20 אלף תושבים ביום טוב. וויין רוני, כוכב נבחרת אנגליה, גדל בקרוקסטת' (Croxteth), פרבר קטן של ליברפול בן 16 אלף תושבים. אנדרס אינייסטה, אלוף העולם עם ספרד, גדל בעיירה פואנטלביה (Fuentealbilla) באלבסטה, שבה גרים כ־2,000 תושבים.

בארה"ב רק אחד מתוך ארבעה אמריקאים גדל בעיר של פחות מ־50 אלף איש, אבל חצי משחקני ה־NFL הגיעו מעיר קטנה ורק 0.1% הגיעו מערים הגדולות מ־5 מיליון תושבים. ב־NBA כ־28% הגיעו מערים קטנות ורק 3.9% הגיעו מערים של יותר מ־5 מיליון תושבים. גם אצלנו, ביברס נאתכו, כוכב נבחרת ישראל ופאוק סלוניקי, גדל בכפר כמא (3,000 תושבים), איתי שכטר שמשחק בנאנט גדל ברמת ישי (7,000 תושבים), ליאור רפאלוב שמשחק בקלאב ברוז' נולד וגדל באור עקיבא (15 אלף תושבים), וכו'. האם העובדה שגדלו בעיירות קטנות עזרה להם להגיע לטופ העולמי?

גודל העיר משפיע על הפיכת הילד לכוכב

התפתחותו של ספורטאי צעיר מילד לספורטאי מקצועי היא הליך ארוך ומורכב. סיכויי ההצלחה של הספורטאי תלויים במספר רב של גורמים - חלקם גנטיים כגון גובה ומבנה, וחלקם קשורים לסביבה שבה הוא מתאמן: שעות ואיכות האימונים שהוא מקבל.

אחד הגורמים היותר מפתיעים והלא מוכרים המשמעותיים בהפיכת הילד לכוכב היא עיר הולדתו, או יותר נכון, הגודל של עיר הולדתו.

אוהדי נבחרת ברזיל צילום: איי פי

ההנחה המקובלת היא שסיכויי הצלחה של הספורטאי הצעיר גדלים יותר ככל שיצטרף מוקדם יותר למסגרת של אימונים מסודרים ברמה מקצועית גבוהה ומוכרת. בגלל תפיסה זו הורים רבים מעדיפים שהילדים שלהם יצטרפו למסגרת אימונים של מחלקת נוער באגודה גדולה מעיר גדולה, מאשר יצטרפו לאגודה קטנה מעיר קטנה שנחשבת לפחות מקצועית.

זו תופעה מוכרת ברחבי הספורט העולמי וגם הישראלי. הורים רבים מעדיפים להסיע את ילדיהם יום יום מהפריפריה לעיר הגדולה כדי שיתאמנו באחת האגודות המוכרות והגדולות כגון מכבי תל אביב, הפועל תל אביב, מכבי חיפה או בית"ר ירושלים. ואולם, נראה שדווקא הספורטאים שנולדו וגדלו במקומות קטנים התפתחו בצורה יותר נכונה.

יותר שטחים פתוחים בעיר קטנה

קבוצת חוקרים בראשות פרופ' ג'ין קוט (Jean Côté) מאוניברסיטת אונטריו בקנדה פרסמו בירחון Sport Science מחקר השוואתי מרתק בנושא זה. החוקרים אספו את הנתונים לגבי עיר הולדתם של כל הספורטאים המקצועיים בארה"ב (מליגת הפוטבול, ליגת הבייסבול, ליגת ההוקי קרח וליגת הכדורסל). בניגוד למצופה, החוקרים גילו כי יותר שחקנים מקצועניים בליגות בארה"ב הגיעו מיישובים קטנים יחסית.

26.4% מהאמריקאים גדלים בערים שבהן פחות מ־50 אלף תושבים. ערים אלו פיתחו 49.8% משחקני ה־NFL, כ־45.5% משחקני הגולף המקצועיים ב־PGA, כ־39% משחקני ה־NHL, כ־37% משחקני ה־MLB וכ־28% משחקני ה־NBA. כ־9% מאוכלוסיית ארה"ב חיה בערים שבהן יותר מ־5 מיליון תושבים. הערים הגדולות סיפקו 0.1% משחקני ה־NFL, פחות מ־0.5% משחקהי הגולף ב־PGA, פחות מ־0.7% משחקני ה־NHL, פחות מ־1.8% משחקני ה־MLB ו־3.9% בלבד משחקני ה־NBA.

בעקבות מחקר זה בוצעו כמה מחקרים שאיששו את התוצאות שלו. נראה שכשספורטאי נולד ביישובים קטנים, הסיכויים שלו להגיע לרמה מקצועית גבוהים יותר.

מדוע דווקא מגורים במקומות קטנים מגדילים את הסיכוי של הילד להפוך לספורטאי מקצוען? התשובה תלויה גם באופי היישוב וגם באופי האימונים שאליהם נחשף הילד.

מקומות קטנים יותר מאופיינים ביותר שטחים פתוחים, מגרשי ספורט ופארקים, שמעודדים את הילד לבצע פעילות ספורטיבית מגיל צעיר. במקומות קטנים יותר הילד גם יכול ללכת בצורה בטוחה למקומות ציבוריים ולהשתתף בפעיליות ספורט גם ללא מסגרת מאורגנת. זאת בניגוד למקומות עירוניים שבהם מגרשי הספורט עמוסים יותר והחופש שניתן לילדים להתסובב בהם הוא מוגבל. לא הרבה ילדים עירוניים יכולים לצאת מהבית וללכת למגרש הקרוב ביותר אליו - שבכלל נמצא במרחק כמה רחובות סואנים משם.

מגוון פעילויות ספורט בגיל צעיר

סיבה נוספת היא אופי האימונים: ביישובים קטנים הילד מבצע את הפעילות באופן חופשי יותר ועוסק בכמה ענפי ספורט במהלך הילדות שלו. זאת בניגוד לערים גדולות שבהן הוא מצטרף לאגודה מקצועית בגיל צעיר יותר והאימונים הם ממוקדים יותר ומובנים יותר.

יש גם הבדל באימונים עצמם: בעיירה הקטנה הילד נכנס לקבוצת ספורט שבה אין ילדים רבים והוא יכול לגעת יותר בכדור ולהביע את עצמו בצורה שלמה. הוא גם יכול לבלוט ביתר קלות, ואז מאמנים מקדישים לו זמן רב יותר ומתקנים אותו כשצריך. הילד מקבל חיזוקים חיוביים יותר מהסביבה והביטחון העצמי, כמו גם הדימוי העצמי, משתפר. זה לבטח תורם להצלחתו בעתיד. אגב, באגודות קטנות יותר שחקנים מוכשרים באמת עוברים להתאמן עם שכבות גיל בוגרות יותר, מה שמסייע עוד יותר להתפתחות שלהם.

ילדים מערים גדולות מתאמנים בקבוצות גדולות, וייתכן שלמרות כישרונם הם מתקשים לבלוט. זה פוגע במספר הפעמים שהם נוגעים בכדור וגם בביטחון העצמי שלהם. באגודות קטנות יותר הילד משחק לרוב בקבוצות גיל מעורבות ולא רק עם בני גילו, מה שתורם להתפתחות המקצועית שלו.

ג'ין קוט מוסיפה הסברים תרבותיים לתופעה: "בערים קטנות ישנה חשיבות תרבותית רבה לספורט מסוים. תחשבו על הסרט "ימים של תהילה" ("Hoosiers") על העיירה הקטנה שסבבה סביב תוצאות הכדורסל של נבחרת התיכונים שלהם". לפי קוט, התרבות שדוחפת להצטיינות בתחום ספיציפי מסייעת לגדל את הילדים כספורטאים שחיים ונושמים את הענף שעליו הם גדלו. לפי קוט, גם אפקט "הדג הגדול באקווריום הקטן" הוא חיובי מאוד עבור אתלטים צעירים, שמקבלים ביטחון רב וכלים הנהגתיים כמובילים. כמו כן, עניין השעמום בערים קטנות מאפשרות לספורטאים הצעירים להתמקד יותר בענף האהוב עליהם ולהגיע יותר מהר ל־10,000 שעות אימון יעיל. ג'ייסון קמבל, הקוורטרבק של אוקלנד ריידרס מה־NFL שגדל בטיילורסוויל, עיירה של 1,341 תושבים, הסביר זאת היטב: "בטיילורסוויל אין הרבה מה לעשות חוץ מלזרוק את כדור הפוטבול על עצים".

הכותב הוא פיזיולוג ופיזיותרפיסט במכון פיזיולייף בהרצליה