$
ספורט ישראלי

ספורט זה לא ריאליטי

יותר מדי אנשים משווים בין הז'אנר הטלוויזיוני לספורט. חבל שרשויות הספורט בישראל לא מצליחות להילחם בתופעה זו

אוריאל דסקל 16:5413.05.13

אני לא מחובבי ז'אנר הריאליטי. לא הריאליטי שמבוסס על כישורי המשתתפים – כמו "מאסטר-שף", "כוכב נולד" או אפילו "הישרדות" – ולא על הריאליטי שמבוסס לחלוטין על יצר המציצנות והחטטנות כמו "האח הגדול", בו אין ממש מקום לביטוי הכישורים של המשתתפים – אלא אם כן אתם מכנים ישיבה על הספה כ"כישור".

 

בחשבון הטוויטר שלי אני ממש לא מרחם על הצופים בריאליטי וזה מעלה כעסים רבים מעוקבים ולא עוקבים, שטוענים שאני מתנשא ו"שספורט זה בדיוק כמו ריאליטי".

 

אז זהו, שלא. ספורט אינו תוכנית ריאלטי אלא בדיוק ההפך. נסביר את ההבדלים.

 

 

 

 

אוהדי ווטפורד חוגגים בזמן ששחקני לסטר על הדשא. הדרמה אינה מלאכותית אוהדי ווטפורד חוגגים בזמן ששחקני לסטר על הדשא. הדרמה אינה מלאכותית צילום: אימג'בנק, gettyimages

 

1. התערבות הפקה

 

הריאליטי "פורחת" בעיקר בזכות כישורי עריכה של עורכים מקצוענים ולא בגלל שהאנשים על המסך באמת מעניינים. בזכות יכולות עריכה בלבד ניתן להפוך צמד חברים לזוג אוהבים או אפילו לזוג אויבים - רק אם ההפקה רוצה. אפשר לשפוך שמן על המדורה כדי לייצר יותר עניין וכל זה מבלי שהמשתתפים בכלל יודעים שיש מדורה. ככה מייצרים דרמה. הישרדות היא תוכנית קלאסית שמאפשרת התערבות כזו של עריכה והפקה. מבט פגוע מסצנה א' הופך ככה לפתע פתאום למבט פגוע בסצנה שונה לחלוטין ויוצר דרמה איפה שאין. ההפקה בונה תסריט ומתערבת ביום-יום ועושה מניפולציה ועל המשתתפים. אין דבר יותר רחוק מהמציאות מאשר "ריאליטי". אפשר לראות בוידאו כאן את צ'רלי ברוקר מסביר את זה טוב יותר מכל אחד אחר – אי פעם.

 

בספורט אין ההתערבות הזאת של "ההפקה". הכל אמיתי. מכניסים את המתחרים לתוך זירה והכל יכול לקרות. בגלל הדינמיקה של הרצון לנצח נוצרות הדרמות בתוך הספורט והן גם משליכות על דברים מחוץ לאותה זירה. 

 

אמש באנגליה, למשל, לסטר התמודדה נגד ווטפורד בחצי גמר פלייאוף הליגה השנייה אחרי שבמשחק הראשון ניצחה 1-0. במשחק השני לסטר היתה בפיגור 2-1 - כלומר שני הצדדים הולכים להארכה שתקבע מי תעלה למשחק הגמר בו יתחרו על מקום בפרמיירליג (משחק ששווה ערך לכ-100 מיליון ליש"ט עבור הקבוצה).ואז, בדקה ה-94, שחקן לסטר רימה, צלל ברחבה ונשרק לטובתו פנדל לא מוצדק. אם הוא היה כובש את הפנדל לסטר היתה עולה לגמר, ואם לא - הארכה.  בשער של ווטפורד עמד מנואל אלמוניה, שוער ארסנל שלאורך הקריירה הושמץ בגלל כישורי שוערות לקויה. אבל אמש דווקא הוא עצר את הפנדל המכריע וגם את הניסיון השני של הבועט. תוך שנייה ווטפורד יצאה להתקפה מתפרצת וכבשה בבעיטה האחרונה של המשחק - וכך הבטיחה את מקומה בגמר הפלייאוף ללא הארכה. הכל קרה בחצי דקה. דרמה משוגעת – אלפים בווטפורד ירדו לחגוג על הדשא. השדר כמעט ואיבד את קולו.

 

זה קרה יום אחרי שוויגאן, קבוצה קטנה וענייה, הצליחה לנצח בדקה ה-90 את אחת מהקבוצות החזקות והעשירות בעולם – מנצ'סטר סיטי – בגמר הגביע האנגלי. תואר ראשון בהיסטוריה שלה וניצחון שידברו עליו עוד 60-70 שנה בעיר שהיא בעצם פרבר של מנצ'סטר. צריך רק להביט אוהד וויגאן הזה, שלאורך חייו קבוצתו לא זכתה בדבר, חוגג את ההישג הנדיר הזה - כדי להבין את גודל הדרמה. מספר שעות אחרי שוויגאן ניצחו את מנצ'סטר סיטי פורטו ניצחה את בנפיקה בדקה ה-90 כדי כמעט ולהבטיח את אליפות פורטוגל. התגובה של מאמן בנפיקה שוברת לב ממש. הוא קורס על הברכיים ומתחיל לבכות.

 

תוכניות הריאלטי לא יכולות לייצר כאלו דרמות אמיתיות, בכזה קצב, גם עם עריכה אלוהית.

 

שחקני וויגאן חוגגים את הגביע. הישג שידברו עליו 60-70 שנה שחקני וויגאן חוגגים את הגביע. הישג שידברו עליו 60-70 שנה צילום: איי אף פי

 

2. כישורים

 

על פי המחקרים, ספורטאי מקצועי התאמן לפחות 10,000 שעות בחייו כדי להגיע לרמת הכישורים שמאפשרת לו להיות מקצוען. מה שאנחנו רואים מהספורטאי, היכולות שלו, השיאים שהוא מגיע אליהם - זה רק קצה הקרחון. הקרחון הוא שנים של אימונים, כאבים, פציעות, הליך למידה קשה, חברים שזנחו את הדרך, ריבים עם מאמנים, הקרבה אישית, השחזת הכישורים, דם, יזע ודמעות. את הדברים הללו אנחנו לא רואים באירוע הספורט עצמו – אלא רק את התוצר המוגמר.

 

ספורטאי מקצוען רחוק שנות אור ממשתתף ריאליטי מבחינת ההקרבה והעבודה הקשה שהוא עבר כדי להגיע לאן שהגיע. ייתכן שאחת מהסיבות שכל משתתף ריאליטי בישראל מאמץ סיפור עצוב או קורע לב נובעת מהעובדה שההפקה צריכה את "הסיפור האנושי" שיחבר אנשים אל המשתתף, שחבר שלו מכיתה א' נעלם בצ'ילה, הוא עצמו הפסיד את כל כספו והיה מכור לתרופה נגד שיעול ובעצם כל חייו רצה להיות טבח אבל בגלל שהיה צריך לטפל בחתול החולה שלו – וויתר על החלום.

 

בספורט מקצועני הסיפור האנושי לא מלאכותי. לכל ספורטאי, שעבד לפחות 10,000 שעות קשות כדי להגיע לאן שהוא נמצא, יש סיפור אנושי מרתק של הצלחה כנגד הסיכויים והצטיינות למרות הקשיים.

 

3. גאווה ודעה קדומה

 

ספורטאי מצוין מעורר אצלנו הערכה אדירה. וזה כי הוא הוכיח שהוא יותר מהיר, חזק, חכם או זריז יותר מיריביו. הוא הוכיח שהוא התמודד מול קשיים פיזיים ומנטאליים ויריבים ראויים. אנשים נמשכים לספורט בגלל שהוא מציג לראווה פסגות פיזיולוגיות ומנטאליות של בני אנוש.

 

זה שונה בהרבה מתוכניות הריאליטי האהובות של ישראלים, בהן היריבים צריכים להיות נכלוליים, אפלים, תחמנים ואף לרמות ממש כדי להתקדם. במקרה הטוב הם צריכים להיות "אהובים" על ידי כולם ולפנות לבסיס המשותף הנמוך ביותר. אין אפילו שאיפה להיות טוב יותר מהיריב או להגיע לאיזשהו אידיאל אנושי - גופני או מנטאלי. צופים נמשכים לזה כי הם רוצים לראות אנשים "רעים" בפעולה. בגלל זה בעבר תוכניות כמו "שושלת" היו פופולאריות. זה מעניין לראות איך מישהו עושה על מישהו אחר מניפולציות.

 

תוכניות הריאליטי שעוסקות ב"כשרונות" של אנשים אינן אלא גם מניפולציות על אותם כישרונות מאוד מוגבלים שיש למשתתפים. מעטים המתחרים בריאליטי שבאמת שרים כמו מלאכים או מבשלים כמו מקצוענים. אם הם באמת היו טובים לא היינו שוכחים מהם דקה אחרי שהודחו או אפילו זכו. נו, איך קראו לזה שזכה בכוכב נולד 3 או 4?   

 

אודי הירש ממעריב הגדיר זאת יפה כשכתב שספורט גורם לנו להתגאות ביכולות האנושיות ובגלל זה הוא פופולארי בעוד שתוכניות ריאליטי גורמת לנו להתבייש ביכולות האנושיות ובגלל זה הן פופולארית.

 

4. מוצר טלוויזיוני מול מוצר אנושי

 

ריאליטי וספורט דומים בזה ששניהם מוצרים טלוויזיוניים. אבל בעולם בלי טלוויזיה הריאליטי יעלם לחלוטין והספורט לא. הספורט דווקא יפרח. וזה כי ספורט מתחבר לשורשי האנושות – ובכלל כל יצור חי.

 

כמעט כל יצור חי משחק. הסיבה לכך היא שמשחקים עוזרים לנו להתכונן לחיים – מחדדים ומשפרים יכולות חברתיות והישרדתויות. תחרויות ומשחקים עזרו לנו לקבוע בקהילות שלנו מי הכי מהיר, מי הכי חזק, מי הכי חכם, מי הכי זריז וכו'. זה סייע לנו להתייעל ולקבוע איך כל אחד יכול לעזור בקיום הקהילה בצורה הטובה ביותר. עם השנים גילינו שספורט יכול לעזור לנו גם לקבוע מי הכי חכם, מי הכי זריז וכו' בין קהילות ואיזו קהילה "הכי טובה" במשהו. האולימפיאדה, באיזשהו מקום, משקפת את הצורך הזה לדעת מי הכי הכי בעולם - או איזו קהילה מייצרת את "הכי טובים בעולם". כל תעשיית הספורט בנויה על הצורך הזה של בדיקת "מי הכי". זהו צורך אנושי שהיה קיים הרבה לפני הטלוויזיה.

 

ולכן ילד ילך לשחק כדורגל עם חברים שלו גם אם לא יהיה כדורגל בטלוויזיה.

 

5. קהילה אמיתית נגד ניכור אנושי

 

ספורט מייצר קהילות מקומיות וגלובליות. קהילות שלמות בעולם חיות מסביב הפגישה השבועית או הדו-שבועית שלהן באצטדיון או באולם הספורט כדי לחזות בקבוצה "שלהן" מתחרה נגד קבוצה אחרת. קשרים חברתיים נוצרים בזכות האהדה לקבוצה מסוימת ועל פי מחקרים, אוהדי ספורט הם אנשים בריאים ושמחים יותר מאחר שהם תמיד מוקפים באנשים, אותם פגשו בזכות הספורט. זה נכון ברמה המקומית, בה מנוי של קבוצה יודע בדיוק מי יושב לידו כל משחק וכל עונה וזה נכון גם ברמה הגלובלית. אני בתור אוהד ארסנל  יכול לדבר עם אוהדי ארסנל אחרים מכל העולם ובכלל לא לשים לב להבדלים התרבותיים האדירים בינינו. הספורט מעודד את האהדה ואת הקהילה שנוצרת סביב הקבוצה. ספורט מעודד ראייה לטווח הארוך ובניית קהילה סביב הקבוצה. ככל שהקהילה חזקה יותר ככה הקבוצה חזקה יותר וככה הפרטים בתוך הקהילה מאושרים יותר.

 

בריאליטי בכלל אין האספקט הסוציאלי הזה. היא שם כדי לספק בידור בלבד. העניין שלכם במתחרים הוא לטווח הקצר בלבד. הרי לאף אחד לא ממש איכפת מה קורה לזמר המוכשר ההוא או לטבחית המצוינת ההיא אחרי שהיא עפה מהתוכנית. ריאליטי מעודד סוג של ניכור מודרני. פרידות בלתי נגמרות מאנשים שפעם היו "חלק מהחיים שלנו".

 

כמה חבל שרשויות הספורט בישראל לא מצליחות להילחם בתופעה הזו שנקראת תוכנית ריאליטי. בעולם כולו זכויות השידור בעלייה בגלל שרשויות הספורט הבינו את כוחו של הספורט בעידן המודרני. דרמה חיה ואמיתית שמתרחשת על מסכי הטלוויזיה בזמן אמת היא נכס לכל ערוץ טלוויזיה בכל העולם, במיוחד בעידן של מקלטים דיגיטליים שמאפשרים לראות את התוכנית האהובה עלינו בזמן החופשי שלנו (וכך גם להימנע מפרסומות). בישראל שווי זכויות השידור רק יורד מדי שנה.  

 

יש לציין שהפריחה בשוק זכויות השידור אינה קשורה לגודל המדינה. הליגה הנורבגית, למשל, מכרה את זכויות השידור שלה ביותר מ-210 מיליון דולר – הרבה יותר מכל הסכם אחר שהיה לה בעבר. הליגה השוויצרית חתמה על הסכם בשווי 115 מיליון יורו – 60% גדול יותר מההסכם הקודם. בכל העולם מבינים שספורט הוא נכס טלוויזיוני מעולה. כך שזכויות השידור בפריחה כלל עולמית אבל לא בישראל.

 

רשויות הספורט בישראל לא מצליחות להעביר את המסר הזה לחברות הטלוויזיה הישראליות. התאחדויות הספורט לא מצליחות לעשות זאת בגלל שהן לא מבינות את העומקים והרבדים של הספורט. הן לא מצליחות לייצר עניין בגלל שמי שמנהל את הליגות אינם אנשי מקצוע שמבינים  את הספורט אלא עסקנים או פוליטיקאים שהגיעו למעמדם בזכות אותם יכולות שגורמות למשתתף ריאליטי לזכות במיליון שקל – תככנות, תחמנות, מניפולציות ואף רמאות. פלא שהם לא מצליחים למכור את הספורט כמוצר בידורי ערכי ואיכותי בהרבה מריאליטי?

בטל שלח
    לכל התגובות
    x