האם באיירן מינכן היא השלב הבא באבולוציית הכדורגל?

קצת קשה להגיד שמדובר ב"סוף עידן". עידנים נמדדים בשנים ואנחנו עדיין לא שנים לתוך דעיכת הטיקי-טאקה או ברצלונה. קשה עדיין לקבוע אם מדובר בדעיכה של ברצלונה כי ייתכן שאם ליאו מסי היה מתפקד ב-100%, ברצלונה היתה יוצאת ממינכן במצב הרבה יותר טוב מאשר תבוסה 0-4. מה שכן אפשר לומר זה שבאיירן מינכן נראית כעוד שלב באבולוציה של הכדורגל.

באיירן מינכן הודחה מליגת האלופות או הפסידה לקבוצות טובות יותר מאז 2001. בדרך כלל לקבוצות שתקפו טוב יותר ממנה.

מאמן באיירן מינכן יופ היינקס עם שחקני הקבוצה צילום: אימג'בנק, Gettyimages

ברמת הנבחרות, נבחרת גרמניה אולי שיחקה את הכדורגל המלהיב ביותר בעולם, בזכות מערכת טיפוח נוער שייצרה את השחקנים השלמים ביותר על המגרש, אבל הודחה על ידי נבחרת ספרד, שהצליחה לשמור על הכדור טוב יותר ממנה או נבחרות מתוחכמות יותר כמו איטליה.

מה שראינו אמש מבאיירן זו הסקת מסקנות גרמנית מההפסדים הללו לנבחרת ספרד וקבוצות ספרדיות, איטלקיות ואנגלית. בנוסף יש מקום נכבד בהתפתחות הזו של באיירן להתמודדות שלה עם קבוצת הרצים שאינם מתעייפים - בורוסיה דורטמונד.

Schöne heile Welt – איזה עולם נפלא – נכתב בשלט שנמצא מאחוריי השערים באליאנץ ארנה. ואין ספק שבאיירן נמצאת כיום בעולם נפלא. בבוקר המשחק הודיעו בדורטמונד שבאיירן רכשה את מריו גצה הסופר מוכשר ב-37 מיליון יורו ובערב באיירן הפכה את ברצלונה לקבוצה היחידה שהפסידה 4-0 בחצי גמר ליגת האלופות. בסוף הערב לבאיירן מינכן היה הפרש שערים של 108 העונה. היא כבשה 134 שערים וספגה רק 26. מספרים מדהימים שמראים כי התבוסות התכופות שבאיירן מנחילה ליריבות שלה בבונדסליגה אינן נובעות מחולשה של הליגה הגרמנית אלא בגלל שבאיירן משחקת כדורגל שמעולם לא נראה בעבר. קבוצה עם התקפה קטלנית, אבל גם הגנה שאפשרה לברצלונה הגדולה רק 10 נגיעות בכדור בתוך הרחבה הגרמנית.

צריך להדגיש זאת כי בשידור אמש של ערוץ הספורט הכל סבב סביב החולשה של ברצלונה ומסי. אמנם ההופעה של מסי קצת הזכירה את ההופעה של רונלדו הברזילאי בגמר מונדיאל 1998 - כאילו הכריחו אותו לשחק כשהוא לא כשיר ב-100% – אבל גם מסי עצמו פשוט היה נפעם מההופעה של היריבה הגרמנית: "הם פשוט היו טובים מאיתנו בהרבה. הם חזקים יותר, כבשו פעמיים ממצבים נייחים ולכל כדור הם הגיעו ראשונים".

גיוון בהתקפה

במשך החצי העשור האחרון "הטיקי-טאקה" הספרדי השתלט על הכדורגל. היכולת לנצח על ידי שליטה בכדור – בזכות כישורי חשיבה, מסירה וטכניקה עילאיים הוציא את העוקץ מהמשחק הפיזי והמהיר שהוכתב, בשנים שלפני, על ידי הקבוצות האנגליות. ברצלונה ונבחרת ספרד היתה מלאה בשחקנים שאינם מרשימים מבחינה פיזיולוגית אבל שיחקו עם הרבה מאוד שכל. הם היו סוג של פקידים מאוד יעילים, שעבדו יחדיו בצורה מושלמת ובשיאם המשחק שלהם הרגיש כמו לשחק נגד נחיל דבורים עם מוח אחד שנע בצורה אחידה וקולקטיבית.

במקביל להתפתחות הטיקי-טאקה - וריאציה של הטוטאל פוטבול ההולנדי - התפתח הכדורגל הגרמני, שעל פניו נראה מגוון הרבה יותר.

באיירן מינכן יכולה לשחק "כדורגל ספרדי" – היא מחזיקה בכדור בממוצע כ-65% מזמן המשחק בזכות היכולת למסור ולשמור על הכדור. אבל היא גם בעלת ארסנל מגוון הרבה יותר של שחקנים. שחקנים גדולים וחזקים כמו מריו גומז, טוני קרוס ובאסטיין שוויינשטייגר יכולים לשחק משחק מסירות קצרות, אבל גם כדורגל ישיר הרבה יותר עם דחיפה מתמדת קדימה ובעיטות מרחוק. נבחרת גרמניה, למשל, יכולה לשחק גם כן כדורגל של אחזקת כדור אבל זה יהיה מנוגד לנטייה הטבעית של הכדורגל הגרמני – שחי על אדרנלין, מהירות ועל הריגוש שבמרדף. מסוט אוזיל, מרקו רויס, מריו גצה, תומאס מולר –יכולים לשחק כדורגל בצורה שחמטאית כמו צ'אבי, אנדרס אינייסטה ודויד סילבה, אבל הם רוצים ללחוץ, לרוץ ולרדוף ויש להם את היכולות לעשות זאת. "אני לא יכול לעבור ארבעה שחקנים לבדי אבל יש לי כישרונות אחרים כמו לרוץ 13 ק"מ ב-90 דקות", אמר אתמול מולר, גיבור המשחק.

המימד הנוסף הזה במשחק הזה של הגרמנים אפשר להם להשמיד את תוכנית המשחק של ברצלונה. לללחוץ, לחטוף את הכדור, לשמור עליו כשצריך, לצאת להתקפות חכמות, לצאת להתקפות מתפרצות, להשתמש בכל סוגי הנשק שיש להם: בעיטות מרחוק, כדרור, דאבל-פאסים, מצבים נייחים. התחושה היתה שפתאום משחק המסירות של ברצלונה הוא קצת חד-מימדי. ובלי מסי שיכול "לעבור 4 שחקנים" קצת אימפוטנטי.

שחקני ברצלונה. בדעיכה? צילום: אימג'בנק, Gettyimages

כמו הקבוצות הגדולות בהיסטוריה

הדבר המרשים ביותר בבאיירן מינכן העונה זו היכולת שלהם לשחק בצורה כל כך קבוצתית. 11 שחקנים שעובדים בצורה הוליסטית. כל מהלך של שחקן בודד זוכה לתגובה של שחקן בצד השני של המגרש. מדובר על התנהלות שנראית כמו של שהקבוצות הגדולות בהיסטוריה: אייאקס של שנות השישים והשבעים, ליברפול בשנות השבעים והשמונים, מילאן של שנות השמונים והתשעים וברצלונה של שנות ה-2000 המאוחרות.

המאמץ של באיירן הוא שיתופי. הוא מתחיל בחוד ההתקפה, כאשר מריו גומז או מריו מאנדזוקיץ' יוצרים לחץ על הבלמים של היריבה, ממשיך בריצה מאחורי שחקן הכנף שעושה פיליפ לאהם כשהקבוצה בהתקפה ומגיע גם לג'רום בואטנג שיודע לצאת מלחץ על ידי מסירת עומק. "הכוח של באיירן הוא ביכולת של כל השחקנים שלה לפרשן את המשחק בזמן המשחק", אמר אריגו סאקי, המאמן האיטלקי האגדי ל"גזטה דלו ספורט". "שחקני ההתקפה של באיירן יודעים בדיוק היכן הם צריכים להיות לפי התנועה של שחקני ההגנה – וההפך. ובהתקפה אין הברקות של אחד או שניים אלה מהלכים שמערבים בהם 11 אתלטים".

כלומר, באיירן יוצאת מתוך נקודת הנחה שבהתקפה שלה הריצה באגף של המגן השמאלי משפיעה על התנועה של שחקן הכנף הימני - מה שמייצר שטח באמצע. אין תנודה בלי תגובה, אין תגובה בלי תגובה נגדית. זה נראה כמו שלם. בהגנה, שחקנים מחפים אחד על השני ומגנים על השטחים יחדיו. לכן הקשרים המרכזיים יכולים לעשות הגנה כפולה על שחקן כמו מסי או צ'אבי ולהיות בטוחים שמישהו מהכנף מגן על השטח הריק שנוצר מאחוריהם. העובדה שזה נעשה בצורה יעילה קשורה ליכולות הפיזיות של השחקנים הגרמנים.

זו תפיסה פשוטה מאוד. לצמצם את השטחים של הקבוצה התוקפת על ידי קומפקטיות בהגנה וכן להרחיב את השטחים של ההגנה על ידי הרחבת שטח ההתקפה. אבל כדי לבצע זאת בצורה אופטימלית כמו שבאיירן עושה – זו כבר אומנות שמתפתחת עם השנים והגיעה לשיא, כך נראה, אמש. "ארגון וקומפקטיות הם הפירות של עבודה ומאמץ קשים אבל גם של הבנת כדורגל מלאה.", אמר סאקי. "הקבוצות שפירשו את המשחק בצורה הטובה ביותר ב-30-40 שנים האחרונות הן אייאקס, ליברפול, מילאן וברצלונה.": באיירן יכולה להיות אחת מהן – עוד חוליה בשרשרת האבולוציונית של הכדורגל.