$
ספורט ישראלי

אין מנהלים בירושלים

קרייג סמית' פוטר מהפועל ירושלים בגלל שהעביר ביקורת מתוך כוונה לשנות לטובה. אבל בספורט הישראלי - חוסר רצון להקשיב לדברי ביקורת והוקעה קיצונית של המבקר הם התגובה האוטומטית לכל דרישה לשינוי

אלעד פרננדס 20:3911.03.13

לפני כמה ימים יצא קרייג סמית בביקורת נוקבת כנגד מאמן הפועל ירושלים שרון דרוקר. משם הדברים התגלגלו בדרך המוכרת בספורט הישראלי: השעייה, קנס כספי, ועדת משמעת ויאללה הביתה (כנראה). בין לבין הפתיע המאמן דרוקר כאשר שיחרר את חרצובות לשונו והשיב באופן בוטה וחסר תקדים לדבריו של סמית.

 

 

 

 

שרון דרוקר. דבריו היו בגדר הסתה שרון דרוקר. דבריו היו בגדר הסתה צילום: ראובן שוורץ

 

אם נבחן רגע את השתלשלות העניינים בצורה שקולה, ונשווה את המקרה הנ"ל לאירועים דומים בספורט העולמי נבין מהר מאוד שהמועדון פעל בצורה נמהרת ושגויה.

 

ראשית, יש לציין כי סמית' צריך לשלם מחיר על דבריו. מועדון לא יכול להבליג ולהחליק על דברי ביקורת כה חריפים ששחקן מוציא לתקשורת. אך השאלה מה המחיר? בספורט האמריקאי שחקנים, מצייצים, מעלים סטטוסים וכו' נגד המאמנים והמועדנים בהם הם משחקים לא פעם ולא פעמיים. אך המועדונים בארה"ב מבינים כי זה חלק מהעידן החדש בספורט ועליהם לדעת להכיל את דברי הביקורת או במקרה הקיצוני להטיל קנס כלשהו על השחקן הסורר. אבל אף קבוצה לא מגיבה בצורה כ"כ קיצונית ופזיזה עי" פיטורי השחקן.

 

שנית, אם נבחן את אישיותו של קרייג סמית', כפי שהיא משתקפת מראיונות שנתן לעיתונות המקומית, מהבלוג שכתב לערוץ הספורט ומהתנהגותו על המגרש, נגלה שמדובר בשחקן לוחם, שאיכפת לו מהקבוצה, עם אופי מאוד נח, אשר יצר חיבור רגשי למועדון ולקהילה. כלומר לא מדובר פה בשחקן בעייתי, אדיש או מסתגר שהדחתו מהסגל עוד הייתה מתקבלת בהבנה. לכן מדוע למהר ולחתוך את השחקן מבלי לשקול את התכונות החיוביות שלו?

 

הרי בשורה תחתונה דבריו של סמית' באו ממקום של איכפתיות ודאגה כנה לקבוצה. עכשיו תגידו לי אתם, איזה שחקן הייתם מעדיפים: שחצן, אנטיפת, ואדיש לקבוצה ולאוהדים או שחקן לוחם, חברותי, ואיכפתי ? לפעמיים האופי של השחקן חשוב יותר מעוד איזשהו נתון סטטיסטי .

 

ולוגפו של עניין: דברי הביקורת של סמית' הם ברמה המקצועית נטו. אפשר להסכים עימם ואפשר לא. אך אין פה השמצות אישיות ודברי הסתה נגד המאמן. מה שאי אפשר לומר על תגובתו של דרוקר כלפי סמית'.

 

בראיון שנתן דרוקר ביום שישי ברדיו ירושלים כינה דרוקר את השחקן מוג לב, פחדן, בוגד, חייל שבמהלך הקרב יורה בחבריו לנשק. הרי אם פוליטיקאי היה מכנה כך עמית למקצוע, הארץ היתה גועשת ותלונה נגד הסתה מזמן כבר היתה מוגשת. אך כאשר מדובר בספורט הישראלי, הדברים מתקבלים בהבנה על גבול האדישות.

 

נוסף על כך, דברי הביקורת שהשמיע דרוקר נגד השחקן הם זריית חול בעייני האוהדים: המאמן מתלונן על כך שסמית' לא חוסם ולא לוקח מספיק ריבאונדים. אך עיון קצר בסטטיסטיקה של השחקן לאורך הקריירה מוכיחה שחוסם גדול הוא אף פעם לא היה, וכנראה שגם לא יהיה. ולגבי הריבאונדים - הוא שומר על קו יציב בהתאם לנתונים שלו מה-NBA. כנראה שספינים הם אחת ממעלותיו הבולטות של המאמן הישראלי.

 

בסופו של דבר תגובתם של דרוקר וההנהלה מתאימה לתרבות הניהול בארץ - חוסר רצון להקשיב לדברי ביקורת, והוקעה קיצונית של המבקר. מזכיר קצת את הפוליטיקה הישראלית בה כל מי שסוטה מהתלם מוכרז כבוגד, גיס חמישי ועוד. ואולי אין הרבה על מה להתלונן, כי הספורט הישראלי הוא בסך הכל בבואה של התרבות הפוליטית בישראל.

 

אם בכל זאת, הנהלת המועדון הייתה בוחרת לפעול באורך רוח, ובמתינות, ייתכן שסדר הדברים היה נראה כך: התנצלות של סמית' בכל אמצעי תקשורת אפשרי, קנס כספי,השעייה, ממשחק, עונש חינוכי. לאחר מכן, פגישה בין המאמן וההנהלה לשחקן בו הם מחזירים את הכדור לסמית' ודורשים ממנו הצעה קונקרטית לשיפור הפן המקצועי של הקבוצה.

 

ניהול ענייני ושקול יותר של הפרשה היה יכול להוציא את כל הצדדים מרוצים או לפחות עם נזק מינימלי. נראה שבספורט הישראלי פועלים בדיוק להיפך - בגישה בה כולם יוצאים עם נזק והפסד מקסימלי.

 

הכותב הוא חבר בארגון היציע ומגיש תוכנית הספורט "יציע הכבוד" ברדיו כל השלום 107.2fm

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x