בין "השורה התחתונה" ל"מבחן התוצאה"
תרבות הכדורגל בארץ גוררת את האוהדים להסתכל אך ורק על השורה התחתונה או מבחן התוצאה. פלא שהם עצבניים?
עם השנים הופך הדיון הספורטיבי בישראל לצר ומצומם, כשהכל מתחיל, מוביל ונגמר באחד משני ביטויים. הראשון, "בשורה התחתונה", מגיע לקראת סופן של שיחות לא פורמאליות בין אנשים, בסיומם של טורים של פרשני ספורט או בסיכומם של דברים הנאמרים על ידי פרשן הרוצה להדגיש עד כמה הוא צודק ואין טעם להמשיך את הדיון. למשל – "איציק זוהר הוא פרשן רדוד וחסר ידע, אבל, בשורה התחתונה, לא משנה מה יקרה ומה הוא יעשה - הוא יישאר בתפקידו כפרשן ערוץ הספורט".
הביטוי השני כבר חלחל לכל שכבות הדיון והוא נמצא בשימוש בעיקר בפיהם של אנשי מקצוע המחפשים להצדיק את מה שקרה או את מה שיקרה. מדובר בביטוי הנדוש "מבחן התוצאה". ביטוי ישראלי זה הגיע על מנת לאפשר לכולם להתעלם מכל הדברים הבזויים האלה שנקראים "תהליך" או "נסיבות" ולהתמקד אך ורק בארוע מקרי יחיד. חשוב לציין גם שהשימוש בביטוי הזה הוא סובייקטיבי לחלוטין ונעשה על סמך האינטרס הצר והברור של הדובר. למשל – "נכון ששיחקנו נורא במשך 90 דקות והשופט פסל לראשון לציון שני שערים ולא נתן להם פנדל ברור, אבל במבחן התוצאה – ניצחנו וזה מה שחשוב".
הרשו לי להתעלם כרגע מהעובדה שמדובר באם כל חטאת וברעה חולה המתפשטת בחברה, אני משאיר את זה בצד כי הדבר הבאמת מיוחד ב"מבחן התוצאה" הוא שאחרי תקופה של שימוש יתר – מתברר לאלה שהשתמשו בו שיש לו גם מחיר.
אוהדי כדורגל ישראלי. מי מתייחס אליהם? צילום: טל שחר
מה המחיר?
המחיר עליו אני מדבר ניכר בכל כותרות עיתוני הספורט לאחרונה: אוהדי בית"ר ירושלים מבצעים קומזיץ שבועי באצטדיוני ארצנו; אוהדי מכבי חיפה עובדים במקביל על השלכת ברזלים כבדים וכתיבת שלטים פוגעניים; אוהדי מכבי תל אביב מחדדים את יכולתם לשרוק ולשאוג בוז לעבר קבוצתם וכן הלאה בהמיות, אלימות וגועל נפש.
המשותף לכל המקרים האלה הוא שהאוהדים הממושמעים של פעם, שרוצצו גולגולות רק של אוהדי היריבות, מפנים את מלוא תחמושתם אל עבר הקבוצה אותה הם, כביכול, אוהדים.
מדוע "כביכול"? משום שאוהד כדורגל אמור להיות יותר מזה שקונה כרטיס ובא לראות את קבוצתו מנצחת. אוהד כדורגל צרך להבין את העוצמה שלו, את היכולת שלו לעזור לקבוצה לא רק בכסף היוצא מכיסו, אלא גם בדחיפתה ועידודה דווקא שקשה. דווקא כשלא הולך. אבל זה נכון לאוהדי כדורגל אמיתיים. לא לאוהדי הכביכול שמתעניינים בדבר אחד בלבד. מה? ניחשתם נכון – מבחן התוצאה.
לקחנו שתי אליפויות בשלוש שנים והיינו לוקחים שלישית אם לא היה קיזוז? מה זה משנה? השנה אנחנו לא טובים ולכן נקלל, נעליב ונתנהג באלימות כלפי אותם אלה שנשקנו את שולי ישבנם אך חודשיים קודם לכן. הרי אנחנו אוהדים מסורים שמוכנים לקבל הכל, למעט תיקו או הפסד.
חשוב לציין גם שאותם אוהדים לעולם לא יסבירו את התנהגותם המגעילה באותה תוצאה לא טובה, אלא יעדיפו לתלות את זה בגורם העלום "לא אכפת לי מהתוצאה, אכפת לי רק מזה שהשחקנים לא נלחמו". ואיך ילחמו אם אתה מקלל אותם מהדקה הראשונה, לץ?
מי באמת אשם במבחן התוצאה?
אבל אין מה להאשים רק את אותם אוהדי כביכול. הם רק התוצר הסופי משום שמי שאחראי לזה הם אותם אלה שמתייחסים אליהם רק בבואם לקופה לרכוש כרטיס או מנוי. לפני הרגע הזה או לאחריו – הם אינם מהווים פקטור ומשום כך - ניתן לשקר להם, לספר להם סיפורים, להעליב אותם ובעיקר – לספר להם איך הניצחון במזל שכרגע השיגה הקבוצה העלים את המשחק המשעמם והירוד משום ב"מבחן התוצאה".
יש בעיות בקבוצה? מה זה משנה, הרי מבחן התוצאה הוא הדבר החשוב ביותר, לא? ובכן... לא! כי מה קורה כששבוע אחרי אותו נצחון מזליקי מגיע לו ההפסד? מה עושים כשלא עומדים במבחן התוצאה הקדוש כל כך? או! זה כבר פטנט ישראלי גאוני – משליכים אותו הצידה ומלינים על הנזקים שהקהל גורם לקבוצה וחוסר הביטחון והרגליים הרועדות והשיניים הנוקשות והכל בגלל הברברים הרדודים האלה ביציע שכל מה שמעניין אותם זה רק מבחן התוצאה.
למרות ששמענו כבר קריאות לערב את המשטרה, את השב"כ ואת רשות ההגבלים – מנהלי הקבוצות (וראשי ההתאחדות) צריכים להבין שהכדור מוטל לפתחם. באלימות יש לטפל בכל הכוח, כמובן, אבל את תופעות אוהדי הכביכול, את שריקות הבוז כשלא הולך, את הרטינות כשהמסירות לא מגיעות – את זה יכולים בעלי הבית לפתור – עליהם, בסך הכל, להרפות קצת מהאחיזה ולתת לקהל דריסת רגל בקבוצה.
אוהדים שיודעים שיש יותר מאשר "מבחן התוצאה"
הם אוהדים קשובים יותר. אוהדים שפוגשים את השחקנים בצורה מסודרת, כמו בני אדם, יחשבו פעמיים לפני שישלחו יריקה עסיסית בכיוונם. אנשים שהם לא רק אוהדי הקבוצה, אלא גם בעלי הקבוצה – יהיו אוהדים טובים יותר, מסורים יותר, סבלניים יותר.
בשורה התחתונה: אין סיכוי שזה יקרה אצלנו.
