• תפריט
עסקי ספורט

כמה ספורטאי־על הם הומואים?

האם החברה מתנגדת לספורטאים הומואים אבל מעודדת ספורטאיות לסביות? האם ספונסרים מתנגדים לכדורגלנים לא סטרייטים? מה מונע מההומואים שכן בספורט לצאת מהארון?

ד"ר אילן תמיר 10:2521.02.11

ניסיונות לאמוד את שיעורם של הומואים ולסביות בחברה מתקשים להניב תוצאות חד־משמעיות, בעיקר בשל קשיים מתודולוגיים (למשל, האם הגדרת הנטייה המינית מתבטאת רק במחשבה? במשיכה? במגע? וכו'), אך גם בשל מעצורים, הולכים ופוחתים, של אנשים להיחשף - בין השאר בפני עצמם - ולהצהיר על העדפותיהם המיניות.

 

הממצאים הקיימים נפרסים בטווח רחב יחסית, שנע בין 2% של הומואים מכלל החברה, ועד לסברה המוכרת והשגורה של 10%. מכל מקום, ישנה הסכמה שיחסם של ההומואים באוכלוסייה גדול מזה של הלסביות.

 

כאשר מביטים על עולם הספורט, קשה שלא להבחין בתופעה של היפוך והקצנת הנתונים משני צדי הרף. מהצד האחד, קשה עד בלתי אפשרי, למצוא ספורטאים הומואים שמצהירים על נטייתם המינית, בטח שלא בענפי ספורט קבוצתיים. מהצד השני, כמעט כל ספורטאית שלוקחת חלק בספורט מקצועני, "נחשדת" מיד בהיותה לסבית

 

 

גארי נוויל מנשק את פול סקולס. הסביבה הגברית המאפיינת את ענפי הספורט הקבוצתיים - שכוללת קרבה, מגע פיזי, ולעתים אף חדרי הלבשה ומקלחות משותפות - מייצרת אינטימיות אפלטונית גארי נוויל מנשק את פול סקולס. הסביבה הגברית המאפיינת את ענפי הספורט הקבוצתיים - שכוללת קרבה, מגע פיזי, ולעתים אף חדרי הלבשה ומקלחות משותפות - מייצרת אינטימיות אפלטונית צילום: אי פי אי

 

סביבה לא אפלטונית

 

על רקע הפתיחות החברתית והתקשורתית ולאור הנתונים הכמותיים, מפתיע אולי שעד היום רק שישה ספורטאים מכל ארבע הליגות המקצועניות הגדולות בארה"ב גם יחד יצאו מהארון, וגם עשו זאת רק כאשר סיימו את הקריירה המקצועית שלהם.

 

מתוך חצי מיליון כדורגלנים מקצוענים ברחבי העולם, אין ולו הומו מוצהר אחד. היחיד שעשה זאת במהלך הקריירה הפעילה שלו היה ג'סטין פאשנאו, ששיחק בכמה קבוצות מוכרות באנגליה, ולאחר שסבל מהטרדות ומהעלבות (והסתבך בזירות אחרות) החליט לשים קץ לחייו בגיל 37. בניסיון להבין מדוע הנתונים בעולם הספורט חורגים כל כך, לכאורה, מהעולם האמיתי, יש לתת את הדעת לשני תהליכים. מחד, ההימנעות של ההומואים להגיע לספורט המקצועני; ומאידך, ההימנעות של ההומואים הפעילים בעולם הספורט לצאת מהארון ולהצהיר על נטייתם.

 

הספורט, בשל אופיו השוביניסטי, מעניק מספיק סיבות להאמין שהומואים מלכתחילה יתרחקו משעריו. הסביבה הגברית המאפיינת את ענפי הספורט הקבוצתיים - שכוללת קרבה, מגע פיזי, ולעתים אף חדרי הלבשה ומקלחות משותפות - מייצרת אינטימיות אפלטונית.

 

החשש המוצהר של ספורטאים, מאמנים והורים ששולחים את ילדיהם לפעילויות ספורטיביות הוא שנוכחות של הומו בקבוצה תשבור את המסגרת ותפגע במרקם החברתי, שכאמור גם כך נמצא על הגבול שבין הקירבה והאינטימיות.

 

העובדות אכן מצביעות על כך שהורים לא מרשים לילדיהם להתאמן אצל מאמן הומוסקסואל למשל. מאותן הסיבות בדיוק, מועדון בצרפת סירב לא מכבר להחתים שחקן צעיר שהצהיר על נטיותיו; כמו כן, שחקני כדורגל באנגליה, על אותו המשקל, סירבו להופיע בסרטוני פרסומת נגד הומופוביה.

 

מעבר להתרחשויות בתוך הקבוצה, ההומואים יודעים כי יצטרכו להתמודד גם עם הקהל. הסטריאוטיפ של ההומו הנרפה אינו עומד בקנה אחד עם ערכים בסיסיים, כמו הלוחמנות וההקרבה, המצופים מספורטאי מקצוען. בהתאם, ההומו הפך בעיני אוהדי הספורט לאנטי־תזה של הספורטאי הקלאסי, ושירי הגנאי הכוללים את המילה "הומו" הפכו פופולריים במיוחד עבוד קבוצות אוהדים.

 

לא יוצאים מהארון

 

ואף על פי כן, ברור כי גם למרות המכשולים הקיימים, ישנם לא מעט הומואים המשחקים בענפי ספורט מגוונים בליגות בכירות בכל רחבי העולם. במחקר שנעשה לאחרונה נמצא כי יותר מרבע מהשחקנים, המאמנים והשופטים בכדורגל האנגלי מכירים באופן אישי שחקנים הומואים פעילים בליגות. אך כפי שהעובדות מלמדות אותנו, לא הם ולא הספורטאים עצמם יבצעו אקט של יציאה מהארון. הלחצים מתוך הקבוצה ומכיוונו של הקהל ודאי רלבנטיים גם במקרה הזה, אולם אליהם נוספים גם משתנים נוספים.

 

כך למשל, נטען כי סוכנים ממליצים לשחקניהם שלא לצאת מהארון כדי לא לפגוע בסיכוייהם לחתום על חוזים עתידיים - בדיוק כפי שהמפרסמים חוששים לפגיעה בשמם אם ייוודע שאחד משחקני הקבוצה שמפרסמת אותם הוא הומו.

 

 

ציפי אובזילר. עבור ספורטאיות, היציאה מהארון נתפסת כטבעית יותר ציפי אובזילר. עבור ספורטאיות, היציאה מהארון נתפסת כטבעית יותר צילום: ראובן שוורץ

 

זה לא נוח

 

החוקרת הפמיניסטית ג'ודית באטלר טענה כי החיים החברתיים נשענים על ציפייה להתאמה בין שלוש צלעות המשולש: מין, מגדר ותשוקה. הציפייה החברתית המקובלת היא כי זכר יתנהג כמו גבר (קשוח ובין השאר ספורטיבי) ויימשך לנשים, או לחלופין שנקבה תתנהג כאשה (רכה ובין השאר תתנער מספורט) ותימשך לגברים. כשאחת הצלעות לא נמצאת במקומה, החברה תתקשה להמשיך להתנהל כסדרה. לכן, ההתאמה המשתמעת מכך היא שהחברה לא יכולה לקבל את חוסר האיזון שנוצר כאשר ספורטאי, שנחשב לסמל הגבריות, לא נמשך לאשה. זו ממש שבירה של כל מערכת הציפיות והאיזונים. לכן היא לא תקבל בשלווה יציאה מהארון של ספורטאים. מהצד השני, כאשר אשה תחדור למעוז הגבריות ותעסוק בספורט באופן מקצועי, הפתרון החברתי יהיה לשנות את הצלע השלישית (תשוקה).

 

אם היא כבר מתנהגת כמו גבר, לכאורה, אז למה שלא נייחס לה משיכה לנשים. כך מאזנת החברה את הציפיות כל פעם מחדש, ובעצם לא מאפשרת למציאות לבלבל אותה עם עובדות ונתונים.

 

מעניין שדווקא הספורט שנשען על סטטיסטיקות ומדידות מדויקות מתעלם מהנתונים כשהם פחות נוחים.

 

ד"ר אילן תמיר, מרצה לתקשורת ומומחה לתקשורת ספורט במרכז האוניברסיטאי אריאל בשומרון ובאוניברסיטת בר־אילן

בטל שלח
    לכל התגובות
    x