מיליארד דולר לא טועים

התקשורת העולמית חגגה את ביקור מנהיג סין הו ג'ינטאו בבית הלבן, בביתו של הנשיא אובמה, כאשר לכולם ברור מי החזק יותר, ומי עומד בראש אימפריה מתפוררת. שמתם לב שלמדינות אסייתיות ואפריקאיות יש מנהיגים, ולמדינות מערביות ראשים? האם זה מפני שבתפיסה המערבית באסיה ובאפריקה גרים ילידים שצריך להנהיג, בעוד במערב המדינה מפותחת מספיק שיש לה ראש?

הסחף הסיני

בכל מקרה, לא רק ביקורו של מנהיג סין הו ממחיש את העוצמה הסינית. בעולם הכדורסל קיים סחף יציב וקבוע של סופרסטארים מזדקנים שחותמים עסקאות נעליים עם חברות סיניות כמו "פיק" ו"לי נינג". בין השאר תמצאו בסחף הזה את קווין גארנט מבוסטון, בארון דיוויס מהקליפרס ורון ארטסט מהלייקרס. ברור כי החברות הסיניות מחפשות דריסת רגל בשוק האמריקאי דרך הספורטאים אך הן עוד רחוקות מהשגת כוח משיכה כמו של חברות מערביות/מבוססות כמו נייקי ואדידס, שמצדן מתרכזות בעיקר בספורטאי־העל כמו לברון ג'יימס ודווייט האווארד. הסינים מאפשרים בינתיים לכוכבים מזדקנים לקבל עוד כמה שנים להיות רלבנטיים בשוק החסויות. אבל זה לא נגמר כאן - החודש גם סטיב נאש מפניקס חתם עם המותג הסיני לויו, כי הוא רואה בזה "הזדמנות כלכלית לפתח ולעצב מוצר". נאש חושב צעד קדימה, על סוף הקריירה. ועוד לפניו עשה זאת סטפון מרבורי, אחד השחקנים השנואים ביותר ב־NBA, כאשר לקח את הכישרון שלו, כלשון לברון ג'יימס, לסין.

אלו לא רק נעליים סיניות - שחקנים אמריקאים רבים מגיעים גם לשחק בסין. חלקם עושים זאת כתחליף לפולחן סיום הקריירה באירופה. אבל בגיל 33, מרבורי כאן כדי לדאוג לעתידו הכלכלי. בניגוד לחייו במהלך קריירת ה־NBA, שם היה ידוע בהיותו מוקף באנטרז' - משפחה וחברים, בסין הוא לבד. וגם על הפרקט הוא אדם שונה: כבר לא הכוכב שמרוכז בעצמו. עם 16 נקודות ו־6 אסיסטים למשחק הוא כוח בליגה, אבל כוח שבעיקר עוזר לפתח אחרים.

אלן אייברסון. היה יכול לצאת גדול בסין אבל בחר בטורקיה צילום: איי פי

הלם תרבותי

העובדה שמרבורי שורד על משכורת רעב מבחינתו - 25 אלף דולר לחודש - מראה את נחישותו להסתגל לסין. אל תשכחו שזה שחקן שעוד לפני שנתיים הרוויח 22 מיליון דולר לעונה בשכר בלבד, שזה 60 אלף דולר ליום, גם אם עבד עבורם וגם אם לא. ומרבורי יודע ששחקנים רבים אחרים ששיחקו היטב באמריקה לא הצליחו להסתגל לסין, לא לתרבות ולא לאוכל, וגם לא להיות אדם שחור בסין. לכן עזבו את קבוצותיהם או הועזבו בדצמבר לא פחות מארבעה שחקנים טובים, שהגיעו מאמריקה ואבדו בתרגום לסינית: סטיב פרנסיס, אולסטאר לשעבר ביוסטון וחבר לימי הניקס של מרבורי; ג'וואריס קריטרטון, החלק הפחות מוכר בקרב האקדחים שלגילברט ארינאס בוושינגטון; וכמוהם ריקי דיוויס ומייק ג'יימס.

אבל מרבורי כעת רואה בעצמו יזם שמקדם את לייבל הנעליים סטארבורי (כינויו עוד מימי התיכון המאושרים). איפשהו בשיא הקריירה שלו, לפני שש שנים, הוא החל בפרויקט הזה עם חברת נעליים בשם סטיב אנד בארי, מתוך מחשבה לפנות לחובבי הספורט שלא מעוניינים לשלם 150 דולר עבור נעל, כפי שעולות נעלי נייקי ואנדר ארמור. אבל סטיב אנד בארי פשטו את הרגל, ומרבורי מחפש הזדמנויות חדשות. ואיפה לחפש אם לא בשוק שבו 300 מיליון אנשים מתעניינים בכדורסל, ובו עסקי נעלי הכדורסל מוערכים ב־6 מיליארד דולר?

מרבורי, שתמיד ידע לדאוג לעצמו על המגרש ובחוזים, רוצה נתח מזה. הוא מחפש כעת שותפים שיחברו אליו לפתח את המותג מחדש בסין, וזה עוזר לו להישאר קשוח מול הנסיבות ומול הבדידות, והכל מתוך כוונה להיות במקום שבו יש עתיד גם מחר. ותחשבו על זה בפעם הבאה שתלעגו לו. אחרי הכל, האופציה האירופית אולי מוכרת לנו יותר, אך האומנם היא טובה יותר לאדם שנמצא בשלהי הקריירה שלו וחייב לעבור לעולם העסקים?

מקרה אלן אייברסון

קחו את אלן אייברסון. גם הוא, כמו מרבורי, היה לאולסטאר בשנות האלפיים, ולרגע או שניים גם השחקן הכי טוב בליגה. לא פחות.

כמו מרבורי, וכמו גארדים נמוכים רבים, גם אייברסון מצא עצמו בשנייה אחת הופך מאולסטאר לפרסונה נון גרטה בליגה שבה משל עד לפני רגע. אלא שאייברסון בחר בדרך המוכרת יותר, והלך לשחק בטורקיה. פציעה נוספת, כנראה אחרונה, גמרה לו את הקריירה לפני שבועיים, בגיל 35.

אנחנו נוטים להאמין שספורטאי ששיחק עד גיל 35, ועוד סופרסטאר ב־NBA, הרוויח הרבה מאוד כסף בחייו וכי ניני ניניו יחיו במאיון העליון ויוזמנו למושבים על האמצע במשחק השביעי בפלייאוף.אלא שזה לא בדיוק ככה. 78% משחקני הפוטבול יכריזו על פשיטת רגל בתוך שנתיים מפרישתם. 60% משחקני הכדורסל יעשו את אותו הדבר בתוך חמש שנים מפרישתם. ולעובדות המצערות הללו יש סיבות יותר מעדר הטפילים שמלווה את השחקנים ונעלם ברגע שהכסף נעלם. יש כאן עניין של אופק תעסוקתי: לשחקנים מקצועניים אין בדיוק מקצוע מוגדר ברגע שהרגליים שלהם מתעייפות. חלקם משתלבים בארגונים שעבורם שיחקו. חלקם עוברים לטלוויזיה. אבל מי שלא דאג לעתידו לא מקבל הזדמנות שנייה, שכן בסוף הקריירה אין עוד ארוחות חינם. ולכן אוכל סיני, מגעיל ככל שיהיה לחיך של יליד קוני איילנד, הוא אופציה לא רעה.