• תפריט
עסקי ספורט

לא שחקן. צמית

דן רומן, שחקן כדורגל ישראלי, חושף במונולוג נדיר בכנותו איך עובדת השיטה שהופכת שחקני כדורגל לעבדים של אדוני הקבוצות

דן רומן 10:0506.01.11

בינואר 2009 החלטתי לעבור קבוצה בחלון ההעברות החורפי. קיבלתי מעט מדי דקות משחק במכבי תל אביב והגעתי למסקנה שכדי להתקדם בקריירה, אני צריך לעזוב. סיכמתי את תנאיי בהפועל פתח תקווה, שגם הגיעה להסדר עם מכבי תל אביב. כחלק מהפרוצדורה הבירוקרטית, היה עליי להחתים את מועדון הפועל ירושלים על טופס "השאלת משנה", שכן עדיין הייתי שייך להפועל ירושלים, שהשאילה אותי למכבי תל אביב לשנתיים.

 

לכאורה מדובר היה בהליך בירוקרטי לפרוטוקול בלבד. אבל אז גיליתי שוויקטור יונה ויוסי סאסי, בעלי הפועל ירושלים בזמנו, דורשים נתח מהעסקה, אף שהפועל ירושלים כבר קיבלה 70 אלף דולר בעבור השאלתי לשנתיים מלאות במכבי תל אביב. פתח תקווה סירבה בתוקף לדרישה, שכן היא כבר הגיעה להסדר תשלום מול מכבי תל אביב.

 

לאחר ניסיונות עקרים מצד הפועל פתח תקווה לשכנע את יונה וסאסי לוותר על דרישתם החריגה (גם מנכ"ל פתח תקווה וגם סוכני דאז טענו שמעולם לא נתקלו בדבר כזה) החלטתי לנסות ולהידבר עם האדונים הירושלמים בעצמי (אדונים תרתי משמע הם אדונים לגורלי). פניתי להיגיון שלהם וטענתי: "אם אני משחק, ערכי עולה והדבר טוב לכם...". לא הלך. פניתי לרגש וביקשתי: "אל תדפקו אותי, אני רוצה לשחק...". כלום. להטוטיי הרטוריים נפלו על אוזניים ערלות. מהצד השני של הקו כל מה שנאמר, או נכון יותר נצעק, היה: "ויקטור יונה/יוסי סאסי לא פראייר של אף אחד!".

 

השיחה האחרונה, לאחר ארבע שיחות לשני האישים, הסתיימה במחווה יפה של יוסי סאסי. הוא ניתק לי את הטלפון בפנים באמצע עוד ניסיון נואש שלי לרכך את לבו. זה קרה כשעה לפני תום מועד ההעברות.

 

נותרתי במכבי תל אביב עד סוף העונה.

 

 

דן רומן עם מאור בוזגלו. בארבע וחצי השנים האחרונות הרוויחה בזכותי הפועל ירושלים קרוב לחצי מיליון שקל, סכום שהבעלים קיבלו מהשאלותיי הרבות. הכסף הזה, או לפחות חלקו, היה צריך להיות שלי אילולא היתה קיימת כלכלה פיאודלית בכדורגל הישראלי" דן רומן עם מאור בוזגלו. בארבע וחצי השנים האחרונות הרוויחה בזכותי הפועל ירושלים קרוב לחצי מיליון שקל, סכום שהבעלים קיבלו מהשאלותיי הרבות. הכסף הזה, או לפחות חלקו, היה צריך להיות שלי אילולא היתה קיימת כלכלה פיאודלית בכדורגל הישראלי" צילום: ראובן שוורץ

 

השיטה הפיאודלית נשמרת

 

בשיטה הפיאודלית שהיתה פופולרית בימי הביניים - האיכר, לא בלבד שהיה צריך לשלם רנטה מתפוקתו החקלאית לאדון, אלא שאסור היה לו לעזוב את הקרקע ללא רשותו. כך שלא מדובר בחידוש גדול. מעבר לעובדה שאין ביכולתי לעבור קבוצה ללא רשות האדון (איפה עקרון חופש העיסוק בעסק הזה?), הרי שאני, כיאה לאיכר טוב וממושמע, קיימתי בעקביות גם את עקרון הרנטה לאורך הקריירה שלי (האדון צריך לאכול הרי).

 

בארבע וחצי השנים האחרונות הרוויחה בזכותי הפועל ירושלים קרוב לחצי מיליון שקל, סכום שהבעלים קיבלו מהשאלותיי הרבות. הכסף הזה, או לפחות חלקו, היה צריך להיות שלי אילולא היתה קיימת כלכלה פיאודלית בכדורגל הישראלי.

 

כרוניקה של שעבוד

 

כך הופך אדם לסחורה בעולם הכדורגל. ברגע שילד מצטרף לקבוצה, מונפק בעבורו כרטיס שחקן שמשייך אותו, או נכון יותר משעבד אותו, לקבוצה. על מנת שכרטיס השחקן יהיה בבעלות השחקן עצמו, עליו לצאת ל"שנת הסגר", שמשמעותה לא לשחק כדורגל שנה (מה שמאוד מומלץ להתפתחותו כשחקן). עד גיל 15 ישנה אפשרות לעבור קבוצה ללא שנת הסגר.

 

בכל אופן, כבר מהיותו ילד או נער, ומבלי לכאורה שהוא חותם על אף מסמך, השחקן משועבד. האבסורד בשעבוד חורג מעבר לעובדה שהילד משתעבד כמעט ללא אפשרות אחרת, שכן הוריו גם משלמים על זה. הרי בדרך כלל מחלקות הנוער בישראל חיות על תשלומי ההורים למועדון.

 

אם הילד כישרוני ומתמיד באימוניו, הוא מגיע לבוגרים. השלב הבא הוא חתימה על חוזה בגיל 18, שכן צריך להעביר את השחקן ברשות לבקרת תקציבים כדי שיוכל לשחק. אספר כיצד הוחתמתי ותלמדו איך זה קרה ועדיין קורה לכדורגלנים צעירים רבים בישראל.

 

בעת שהותנו במחנה אימון בהולנד הוכנסתי לחדר ואולצתי לחתום על "חוזה אפס" - חוזה ריק ללא סכומים (באותה שנה "הרווחתי" 500 שקל לחודש). רחוק מההורים, רחוק מישראל וכילד שנמצא על סף הגשמת חלומך להיות שחקן כדורגל, מוגש לך החוזה הראשון שלך. כילד בן 18 שלא רוצה צרות ולא רוצה לפספס הזדמנות, אתה חותם על החוזה שלפניך. אם לא, אתה זוכה לשפע איומים כגון "נהרוס לך את הקריירה", "לא תשחק כדורגל יותר" וכדומה.

 

דפוס החתמת השחקן הצעיר במחנה האימון, תוך לחצים ואיומים, הוא דפוס שכיח בכדורגל הישראלי. מעבר לכך, גם אם לא חתמת על החוזה, אתה עדיין שייך למועדון ואין באפשרותך לעבור למועדון אחר ללא הסכמתו.

 

השלב הבא הוא השתכרות בתנאי רעב ודרישה לא פרופורציונית עבור "כרטיס השחקן שלך" במקרה של שחרור לקבוצה אחרת. בגיל 18 הרווחתי 500 שקל לחודש (שכר מקסימלי לחייל עמד אז על 3,600 שקל בחודש); שנה אחרי זה 1,000 שקל לחודש; שנה לאחר מכן 2,000 שקל; ובגיל 21 כבר 3,000 שקל (חוזים לעשרה חודשים, לא לשנה מלאה).

 

בגיל 19 ביקשתי לעבור להפועל רמת גן. הירושלמים דרשו 10,000 דולר תמורת השאלה לעונה אחת, פי כמה ממה שהרווחתי באותה עונה. רמת גן סירבה לשלם את הסכום והעסקה נפלה.

 

האבסורד בדמי ההשבחה

 

למה אי אפשר פשוט לעזוב? החוק אומר ששחקן שנגמר לו החוזה והוא בגיל 24 או יותר, יכול לעבור לקבוצה אחרת מבלי ש"קבוצת האם" יכולה להתנגד, אך על הקבוצה הקולטת לשלם "דמי השבחה" לקבוצה המשבחת.

 

הטענה שמצדיקה את "דמי ההשבחה" היא שהקבוצה שגידלה את השחקן והשקיעה בו לאורך שנות ילדותו ונעוריו צריכה לקבל פיצוי על השקעתה. טענה צדדית ומשלימה לזו היא הטענה שקבוצות לא ישקיעו בשחקנים צעירים אם הן יידעו שלא יוכלו למכור אותם. זהו שיח שבא להצדיק את השעבוד.

 

העניין הוא שה"פיצוי" האמיתי שהקבוצה מקבלת על השקעתה ארוכת השנים בשחקן היא שהוא משחק עבורה כאשר הוא עולה לבוגרים. זה אינטרס מספיק טוב כדי שתייצר את השחקנים שלך בעצמך. יתרה מזאת, חוק "דמי ההשבחה" הוא אבסורדי: על איזו השבחה מדברים כאן? 95% מהילדים בארץ, ואני ביניהם, מתאמנים בתת־תנאים ותת־מגרשים, בהדרכתאנשים שלרובם המכריע יהיה זה עלבון לאבן־שושן לכנות אותם מאמנים (אחד ממאמניי בילדותי אמר לנו פעם: "תתחלקו לזוגות של שלשות"). "השבחה" גדולה בטוח אין שם.

 

אני, לדוגמה, בשבע שנותיי במחלקת הנוער של הפועל ירושלים, זכיתי אולי לארבעה אימונים אישיים. כך שאם שחקן עולה לבוגרים הרי שזה בזכות כישרונו (הפיזי או המנטלי) ולא בזכות השקעה מיוחדת בו מצד המועדון. מה שאומר שלמעשה אותם "דמי השבחה" משולמים עבור הכישרון של השחקן ולא עבור השבחה. הדבר אבסורדי עד כדי גיחוך (או בכי).

 

מעבר לכך, הרי שהשחקן משביח את המועדון בדיוק כפי שהמועדון משביח אותו. המועדון לא נותן לשחקניו הצעירים לשחק כי הוא עושה להם טובה, אלא כי הם טובים מספיק כדי לשחק והדבר רצוי לו. זהו בדיוק עקרון החוזה: המועדון משלם ובתמורה השחקן משחק. מה, השחקן לא מבקיע גולים עבור המועדון? לא יורד לגליצ'ים עבור המועדון? לא מנצח משחקים או זוכה בתארים עבור המועדון? אם ישנה השבחה, הרי שהיא הדדית.

 

 

דן רומן במדי מכבי פתח תקווה. "בהפועל ירושלים, לדוגמה, שחקנים היו מוחתמים מדי שנה על חוזה לשנה עם אופציה לקבוצה להאריך אותו בשנה נוספת. אבל כאשר עוברת שנה הקבוצה ברוב המקרים לא מממשת את האופציה, אלא חותמת על חוזה חדש באותה מתכונת. כך החוזה לא מסתיים לעולם" דן רומן במדי מכבי פתח תקווה. "בהפועל ירושלים, לדוגמה, שחקנים היו מוחתמים מדי שנה על חוזה לשנה עם אופציה לקבוצה להאריך אותו בשנה נוספת. אבל כאשר עוברת שנה הקבוצה ברוב המקרים לא מממשת את האופציה, אלא חותמת על חוזה חדש באותה מתכונת. כך החוזה לא מסתיים לעולם" צילום: טל שחר

 

חייב לוותר על כספים

 

בפועל, המועדונים מפעילים לחץ גדול כדי ששחקנים לא יצליחו להשתחרר בגיל 24. בהפועל ירושלים, לדוגמה, שחקנים היו מוחתמים מדי שנה על חוזה לשנה עם אופציה לקבוצה להאריך אותו בשנה נוספת. אבל כאשר עוברת שנה הקבוצה ברוב המקרים לא מממשת את האופציה, אלא חותמת על חוזה חדש באותה מתכונת. כך החוזה לא מסתיים לעולם.

 

במקרה שבו סירבתי לחתום על חוזה חדש ודרשתי שהקבוצה תממש את האופציה - כדי שהחוזה יסתיים - נאסר עליי להתאמן, והמאמן אילץ אותי לרוץ מסביב למגרש כל האימון, או לעשות מתיחות במשך כל האימון (תוך זניחת "עקרון ההשבחה"). לאחר זמן מה ויתרתי וחתמתי. לא רציתי להיפגע מקצועית מאימוני העונש הללו. לראשי המועדון זה כנראה היה חשוב פחות.

 

האבסורד נמשך, שכן גם אם אתה מושאל לקבוצה אחרת, אתה נשאר משועבד לאדוניך. בעונת 2006/07, כאשר הפועל ירושלים היתה בליגה הלאומית, הכח רמת גן מליגת העל הביעה בי עניין. בתמורה לשחרורי - בהשאלה ותמורת תשלום לקבוצה - חתמתי על חוזה בהפועל ירושלים לשנת 2007/08, וכן ויתרתי על חובות כספיים של ירושלים כלפיי. "לא תחתום, לא תלך", נאמר לי. אותו הסיפור חזר על עצמו כאשר מכבי תל אביב רצתה בי. אז למה חתמתי? מה, אני לא אעזוב לקבוצת ליגת־על? מה, אני לא אלך למכבי תל אביב? ברור שאחתום כדי לקדם את עצמי. בירושלים ידעו את זה, ולכן גרמו לי לחתום בכזאת קלות.

 

ככה משאירים אותך צמית לאורך כל הקריירה.

 

ללא קלפי מיקוח

 

חשוב להתעכב על נקודה חשובה, שממחישה יותר מכל את היות השחקן צמית. במצב שבו שחקן לא יכול לעבור קבוצה ללא רשות אדוניו, הוא לעולם לא ירוויח בהתאם לערכו האובייקטיבי בשוק. כאשר אתה יושב למשא ומתן מול אדונך, אין לך שום קלף מולו. בשוק העבודה החופשי, כאשר מעסיק לא מציע לך סכום שנראה לך הוגן, אתה יכול פשוט לקום וללכת למקום אחר. זה הכוח שלך במשא ומתן. כאשר אתה שייך לבנאדם שמשלם לך, למה שישלם את מה שמגיע לך? הוא יכול לשלם הרבה פחות ולך לא יהיה מה לעשות בנידון. אם אתה מתעקש לעבור והוא מחליט שזה בסדר מבחינתו, הוא ידרוש דמי השאלה, אשר בחשבון הסופי ינגסו בסכום שאותו יכולת להרוויח.

 

זה מנגנון שבמסגרתו אתה אף פעם לא מרוויח כמה שאתה שווה. אם אתה נשאר, אתה מרוויח הרבה פחות מכפי שהיה ראוי. אם אתה עובר, קבוצת האם נוגסת בשכר שלך בכך שהיא דורשת דמי השאלה. בכל הקבוצות שבהן שיחקתי תמיד הרווחתי פחות ממה שיכולתי להרוויח אילו לא היה צורך בדמי השאלה. כל מה שהיו אמורים להיות חסכונותיי הלכו למישהו אחר. איך הגענו למצב ההזוי הזה? התשובה פשוטה - החוק מגן על בעלי הקבוצות ובכך מסייע להפיכת השחקן לחפץ.

 

עבדות מעוגנת בחוק

 

אלה פניה העגומים של כלכלת הכדורגל בישראל. רוב השחקנים משועבדים באופן כזה או אחר לאדונים כאלו או אחרים. יש אדונים נחמדים יותר, ויש אדונים נחמדים פחות. כך או כך, שחקני הכדורגל בארץ מנוצלים, מרומים ומקבלים יחס של סחורה. הלנת שכר היא דבר כה שכיח עד שהפכה מובנת מאליה ברוב הקבוצות. ויתור על חובות כספיים הוא דבר שבשגרה. פעם כתנאי לחידוש חוזה, פעם כתנאי למעבר לקבוצה אחרת, ולפעמים סתם בתואנה כזו או אחרת.

 

רוב בעלי הקבוצות מנצלים עד תום את העובדה שהחוק בארץ (שנקרא תקנון הרישום) הוא חוק אלים כלפי שחקני הכדורגל. למה הוא אלים? מכיוון שההתאחדות לכדורגל כתבה אותו. ומי יושב בדירקטוריונים השונים בהתאחדות לכדורגל? ניחשתם נכון. בעלי הקבוצות. כך העבדות מעוגנת בדין. ואם זה חוקי, זה לגיטימי, לא? הרי ככה לימדו אותי בשיעור אזרחות.

 

איך אבי נוהג להגיד: "יש שני תחומים כלכליים בארץ שעובדים במתכונת של שעבוד - כדורגלנים וזונות לא חוקיות". אני מסתכל דווקא על הצד החיובי של העניין. הרי אנחנו תמיד מאוד רוצים להיות כמו באירופה. אז הנה, במובן הזה אנחנו כמו באירופה. של המאה ה־11.

 

דן רומן הוא שחקן כדורגל בן 28. הוא שיחק בהפועל ירושלים, מכבי תל אביב, הכח רמת גן ולאחרונה חתם בהפועל רמת גן. הוא עדיין שייך להפועל ירושלים ורק חתימה בקבוצה מחו"ל תשחרר אותו מהחוזה עמה

 

 

 

אוהדי הפועל קטמון. עזבו את הפועל ירושלים בגלל ויקטור יונה ויוסי סאסי אוהדי הפועל קטמון. עזבו את הפועל ירושלים בגלל ויקטור יונה ויוסי סאסי צילום: מיכל פתאל

 

 

תגובות: "שיגיד תודה שבכלל השאלנו אותו"

 

ויקטור יונה: "קודם כל, אני אוהב את דן ומאחל לו הרבה הצלחה. שנית, אני לא זוכר את הסכום המדובר על ההשאלות או את מועד ההחתמה שלו בחוזה הראשון, אבל דן יודע בדרך כלל על מה הוא מדבר וכנראה שהוא מבין. אני רק רוצה להבהיר שאם לא הפועל ירושלים, דן רומן לא היה שחקן כדורגל מצליח, חד־משמעית. אני רוצה שיצליח ומאחל לו את הכי טוב שאפשר".

 

יוסי סאסי: "דן רומן הוא שחקן יקר מאוד להפועל ירושלים, והדלת של הקבוצה פתוחה בפניו תמיד. אבל הייתי מציע לו ללמוד משחקן כמו אלי אוחנה, שהגיע לליגה הארצית כדי להעלות את בית"ר ירושלים ליגה. זו לא בושה. מה, ליגה א' היא לא לרמה שלו, ובגלל זה הוא לא בא? בכל מקרה, הסכום שעליו הוא מדבר בקשר להשאלות רחוק מן המציאות. אני רק אתן דוגמה ואספר לך שהוא הושאל להפועל ר"ג בליגת ־העל בשביל 30 אלף שקל, בושה וחרפה. אגב, שיגיד תודה שבכלל השאלנו אותו, יכולנו גם לא לעשות את זה ורק להציע אותו למכירה. אם זה הפריע לו, למה הוא לא הלך לוועדה למעמד השחקן והוציא את דמי ההשבחה שלו? בכל מקרה, הגיע הזמן שיחזור לקבוצה כמו שעשו אחרים, כי שחקן שיוצא ומצליח, אני יכול להבין למה הוא לא חוזר. שחקן שיוצא החוצה ולא מצליח, אני לא מבין למה הוא לא חוזר". 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x