שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
עסקי ספורט

באר כישרון הטניס באמריקה נראית יבשה מאי פעם

הסיכוי שאמריקאי יזכה באליפות ארצות הברית הפתוחה שתתקיים בחודש הבא קטן ביותר. הבעיה הגדולה היא שהסיכוי שאמריקאי יזכה בגראנד סלאם בעשור הקרוב קלוש עוד יותר. לאן נעלמו כל הטניסאים האמריקאים?

אסף רותם 09:3426.07.09

בעוד הטניס העולמי מתבסס כאחד מענפי הספורט המצליחים והמושכים ביותר, גם בתקופת מיתון, צריך לזכור שיסודות ההצלחה כאן לא ישרדו לעד. אמנם פרסים של כמיליון דולר בטורנירים היוקרתיים נהפכו לעניין של קבע, אבל כאשר מדברים על ספורט מצליח, מדברים בדרך כלל על חוויה אדירה, כזו שמספקת קרב ענקים.

 

הטניס נהנה היום מהתנגשות בין שני כוכבים שנמצאים בשיאם - רפאל נדאל הספרדי ורוג'ר פדרר השוויצרי. אולם מלבד הצמד חמד זה, אין הרבה שחקנים מלהיבים בסביבה. נסו לחשוב על שחקנים עולים או על מדינות בולטות, ותיזכרו ככל הנראה שוודאי קראתם פה ושם על מבול של רוסיות ומזרח אירופים. ובתוך כל האפרוריות ומגוון השמות והלאומים שאיש אינו יכול - או אינו רוצה - לזכור, בולטת האפרוריות של הטניס האמריקאי.

רודיק. מחכים לדבר האמיתי רודיק. מחכים לדבר האמיתי צילום: אי פי אי

 

"באר כישרון הטניס הצעיר באמריקה נראית יבשה יותר מאי פעם", כתב מונטי ברק בבלומברג רק לפני חודש. ולא לשווא: בדירוג השחקנים שהם בני פחות מ־18 שנעשה בשנת 2008 לא תמצאו אמריקאי אחד ב־15 המקומות הראשונים בקרב הנערים. אצל הנערות לא תמצאו אמריקאית עד מקום 12.

 

ואילו מאז, ניצוץ של תקווה נצפה בשמי אמריקה: קוראים לו מלאני אודין, והיא סיימה את 2008 במקום 14 בסבב הצעיר. אודין, שהיא בת 17 בלבד ומתנשאת לגובה של 1.66 מ' - גובה ננסי במונחי הטניס המודרני - היא התקווה החדשה של הטניס האמריקאי.

 

ספורט אמריקאי

 

טניס הוא ספורט מצוין עבור אמריקה, בעיקר אמריקה הישנה, זו של מעמדות ברורים ושל כסף תעשייתי ושל אצולות ממון ותיקות ומיוחסות. בראש ובראשונה, כי טניס הוא משחק אינדיבידואלי, שתואם לערכי היסוד של התרבות האמריקאית. נוסף על כך, הספורט הזה מקדש את הנעורים, ומציע דו־קרב שבו הניצחון חד וחלק ואינו דורש כל פרשנות, וגם מאפיין זה תואם את תפיסת העולם המניכאית שבה רבים מאמינים באמריקה.

 

לכן אין להתפלא שאמריקאים הצטיינו מאז ומעולם בטניס, ואגדות רבות מפארות את הזיכרון הקולקטיבי - מביל טילדן, דרך ג'ון מקנרו עד פיט סמפראס, ובנשים - מבילי ג'ין קינג עד מוניקה סלש, שהטניס האיכותי שלה עזר לה להתקבל בארצות הברית כבת אמיתית, ולא כמהגרת מזרח אירופית. יש גם לזכור שאחד מטורנירי הגראנד סלאם, אליפות ארצות הברית הפתוחה, מתקיים בניו יורק מדי שנה, ויחלק בתחילת ספטמבר כמעט 1.5 מיליון דולר לזוכה מכל מין, ולכן הספורט נשאר תמיד קרוב לאור הזרקורים.

 

איפה "הדבר האמיתי"?

 

כפי שאמר הנשיא אובמה, "הכי טוב הוא האויב של הטוב", ואף שלא התכוון לטניס, הדוגמה שלו תקפה. שכן גם היום, למרות הנוף האמריקאי האפרורי, אין זה אומר שהמצב של הענף במדינה באמת רע. סמפראס, אחד מגדולי שחקני הטניס של העידן המודרני, שלט בדורו ופרש לפני חמש שנים בלבד. הדור הבא מציג טניס לא רע, בעזרת אנדי רודיק, שכבר זכה בתואר גראנד סלאם, וג'יימס בלייק.

 

אבל הם לא הדבר האמיתי, ואינם נחשבים מועמדים לזכייה בטורנירי גראנד סלאם, פשוט כי בדרך עליהם לעבור יריבים דוגמת נובאק דיוקוביץ', נדאל ופדרר. וזה, איך לומר בעדינות, מעט מעבר ליכולותיהם. גם בטניס הנשי, האחיות וויליאמס עדיין נחשבות בטופ, וחולקות ביניהן 17 תוארי גראנד סלאם. נראה שבכל פעם שתוקף אותן חשק, הן זוכות בעוד טורניר, למרות מספרן הגדול של הרוסיות שמתנפלות על כל טורניר יוקרתי.

 

המצב, אם כן, לא רע כל כך. אבל להיות במצב לא רע פשוט נוגד את פילוסופיית הספורט האמריקאי, שמקדשת את ה"הכי טוב" באופן אובססיבי, ומחפשת נעורים כסימן לעתיד בהיר, וגבורה כאות הוקרה משחקנים בסוף דרכם. הדרישות בספורט האמריקאי נוגעות הרבה יותר לאתוסים ולמיתוסים שמזינים את הסיפור התקשורתי מאשר לספורט עצמו. ומכיוון שבטניס ראינו לא מעט אמריקאים פורצי דרך - בילי ג'ין קינג, ארתור אש, האחיות וויליאמס, סמפראס - ברור לכל שכעת אין ברירה אלא לרתום את סיפורה של אולין לעצם קיומה של האומה השוקעת שמעבר לאטלנטי.

 

20 מיליון דולר ב־15 שנה

וברמה האישית - אם רק נתעלם מהעובדה שאודין טרם זכתה בשום טורניר חשוב, הצלחה עתידית שלה תתורגם לכסף רב, וזאת בזכות נעוריה.

 

מבחינתה להתחיל להתחרות בגיל צעיר חשוב במיוחד, מכיוון שאין לה נתונים פיזיים הנדרשים לסבב הנשים היום - אחרי הכל, היא איננה בת משפחת וויליאמס. ולכן קשה להאמין שתוכל לשלוט בספורט הנשי, שממילא שוויוני הרבה יותר מהגברי בשנים האחרונות. ולכן אם עלינו לנחש כבר עכשיו, כמתבקש מכל עיתונאי, מה יקרה בעתיד, אזי נראה שאודין הצעירה תזכה לכל היותר לקריירה ארוכה ואיכותית, אך לא דומיננטית. קריירה, במילים אחרות, כמו זו של בת ארצה לינדסי דאוונפורט, שזכתה בשלושה טורנירי גראנד סלאם במשך 15 שנה. ואם כך תעשה, היא יכולה ללטוש עיניה לעבר אותו סכום שגרפה דאוונפורט, כ־20 מיליון דולר. לפחות היא ועמיתיה למקצוע הגברים יכולים ליהנות מהעובדה שהיא באמת שייכת לענף שחסין מפני המיתון העולמי. אבל בשורה התחתונה - לא להיות הכי טוב זה ממש לא אמריקאי.

בטל שלח
    לכל התגובות
    x