יוסטון: "אתה מפיק מהמשחק את מה שאתה משקיע בו"

ונתחיל בחדשות: אלן יוסטון חוזר לשחק. סופית. לא, הוא עוד לא מצא קבוצה, ואפילו לא עדכן את כלי התקשורת המקומיים (כולל את ערוץ ESPN שבו שימש פרשן לאחר פרישתו בתום עונת 2005), אבל כוכב העבר שב לפרקט.

"אני רוצה מקום עם סיכוי ממשי לאליפות. ניסיון הקאמבק שלי לא הסתדר עם הניקס וכרגע אני מתאמן בניו ג'רזי (לא בנטס - א"ק) ומתכנן את העונה הבאה. הברך שלי מעולם לא היתה במצב טוב יותר ואני מרגיש צעיר בארבע שנים".

אלן ווייד יוסטון (1.98 מ'), ילד טוב קנטקי, יחגוג החודש 37 אביבים. שלוש שנים לאחר שנבחר ע"י הפיסטונס במקום ה־11 בדראפט 1993 (שכלל גם את כריס וובר, פני הארדווי וסם קאסל) עבר הגארד בעל הקליעה הרכה לניו יורק ניקס, כשחקן חופשי. ממוצע של 17 נק' למשחק ואהבת הקהל הביאו את קברניטי המועדון להציע ליוסטון חוזה מדהים (בזמנו, השני בגודלו ב־NBA) בסכום של מאה מיליון דולר לשש עונות.

יוסטון חתם, שיחק היטב ואפילו זכה במדליה אולימפית בסידני, אבל אז החלה סדרת פציעות טורדנית שהפכה את הנשק ההתקפי העיקרי של הניקס לחסר תועלת. האוהדים החלו להפנות לו גב, וגם ראשי המועדון לא היו מרוצים מהחוזה המפלצתי שתוקע להם את תקרת השכר. לבסוף תלה יוסטון את גופייה מספר 20 ופרש מהמשחק.

רוצה טבעת אליפות

אתה מרוצה מהקריירה שלך?

"אני פשוט מבורך. כשהייתי ילד, ואפילו בימי התיכון, לא חלמתי לשחק ברמות האלו. לא הייתי הכי חזק או הכי מהיר, אבל עבדתי על עצמי הרבה כדי להפיק את המקסימום מהמתנה שאלוהים נתן לי ולשמש מודל חיובי לילדים. עכשיו, אחרי מנוחה ארוכה, אני אסיר תודה אפילו יותר", מברך יוסטון.  

יוסטון מתאר את שיא הקריירה ואומר כי "היו לי כמה רגעי שיא, וזה לא שיש לי ארבע טבעות אליפות, אבל סדרת הגמר שבה הפסדנו היא כמובן הפסגה. גם סל הניצחון בסדרה נגד מיאמי היה נהדר. אני זוכר אותו בעיקר בגלל שכמה שעות אחריו נולדה בתי הבכורה. הייתי בסערת רגשות והכל קרה בבת אחת. אני זוכר שהלכתי לשירותים, ישבתי, ופשוט בכיתי ללא הפסקה. יש עליות ומורדות בחיים של אתלט, ואנשים לא תמיד מבינים את זה".

מבאס לפרוש בלי טבעת?

"מאוד רציתי לזכות, אבל לא סיפקנו את הסחורה. אני לא בטוח למה, אולי היינו צריכים יותר ממשהו מסוים. לפחות היה לי מזל לשחק עם חברים כמו גרנט היל ולינדזי האנטר, ועם כוכבים כמו ג'ו דומארס וג'ון סטארקס שלימדו אותי המון - שזה דבר חשוב לשחקן צעיר. כולם בליגה כל כך צעירים, והם מתמודדים עם הרבה, כך שעצות כאלו חייבים להפנים".

האוהדים היו מאוכזבים ממך. הם רצו יותר, לא רק לנצח את בוסטון.

"אני מבין אותם, אבל זה היה המצב. ובכלל, תמיד חשבתי שהיריבות הגדולה שלנו היתה דווקא עם מיאמי ואינדיאנה. עכשיו, כשאני כבר מגיע לגארדן, וזה לא קורה הרבה, האוהדים אומרים לי שהם רוצים אותי בחזרה ושאני חייב להציל את הקבוצה. זה מחמיא, אבל זה הבלים וגאווה. הקאמבק שלי לא יהיה שם".

מה באמת קרה בניסיון שלך לחזור?

"עד אוקטובר פשוט הייתי חייב מנוחה. ציירו את זה כאילו הברך שלי מרוסקת, אבל זה לא היה כך אלא פשוט עייפות מצטברת. אם יש לך גלד שאתה מחטט בו, ברור שהוא לא יחלים. אבל עכשיו אני כבר בכושר מצוין וחולם על המשחק. יש קבוצות שהייתי רוצה להיות בהן, בין אם זה דאלאס, פיניקס, סן אנטוניו או יוסטון. אפילו הלייקרס".

האגו שלך ירשה לך להיות כינור שני לקובי בראיינט?

"כל מי שמשחק איתו צריך להסכים לזה (הוא צוחק). אבל בשלב הזה, אני לא אתן לגאווה להפריע לי".

אתה בכלל עוקב אחרי הנעשה?

"לא באדיקות. אני רוצה לראות כדורסל טוב, וזה לא תמיד המקרה, אך מהעונה הזו אני דווקא מרוצה. אני אוהב לראות את כריס פול, לברון ג'יימס, דווייט הווארד, כרמלו אנת'וני ואת פיניקס כמכלול".

כמובן, לא הזכרת את הניקס...

"זו קבוצה בלי זהות. מי שם יודע מה זה לנצח? רק מאליק רוז, והוא בכלל לא משחק! הם במצב קשה וייקח לא מעט זמן לתקן אותו. בינתיים, הם חייבים לחכות עד שיתפנה להם מקום מתחת לתקרת השכר כי אין לניקס שחקן מוביל ואין להם כזה.

כדי להיות כוכב, אתה חייב תשוקה. אתה לא חייב לאהוב את המשחק, אלא רצון להיות הכי טוב שאתה יכול. מייקל ג'ורדן תמיד אומר שאתה קוצר את מה שאתה זורע, ואתה מפיק מהמשחק את מה שאתה משקיע בו: רגשית, פיזית ורוחנית".

אתה בקשר קבוע עם השחקנים שם?

"אני לא חייב להיות בקשר איתם כדי לדעת מה קורה בקבוצה, כולם מבינים את זה לבד. יש סביבם אווירה של לוזרים ולמרות שאני נזהר בדבריי, המציאות ברורה וידועה. המצב שלהם רע וקשה לי לשבת ביציע ולשמוע את האכזבה של הקהל".

גבריות מוכיחים בכסף

יוסטון, נוצרי אדוק, מזמין סלט, פסטה ודג בס בלי רוטב, גבינה או תבלינים ("אני שומר על עצמי, וגם נזהר מאורז ומלחם") ודואג לברך את האוכל ואותי (על מסעותיי בעולם). הדת תופסת מקום מרכזי בחיי משפחתו, והוא גאה בכך מאוד.

"בגיל 16 החלטתי לקבל את ישו ואת אלוהים. לא קרה משהו ספציפי אבל הבנתי שאני יכול להכיר את אלוהים אישית, ושהוא יכול להדריך אותי בדרכי. הרגשתי שיש לי מטרה ומהות בחיים, בניגוד להרבה אנשים בעולם שמסתובבים בחלל בלי כיוון, מבולבלים. מה שנקרא, ניצלתי. גם לפני כן הייתי אדם מאמין אבל לא יישמתי את מה שאלוהים ביקש ממני. כאילו ריחפתי באוויר ללא מטרה. אתה שם, אתה קיים, אבל לא ממש, אתה מבין?"

הוא מתאר את היחשפותו לתנ"ך: "אני זוכר שבניו יורק צ'ארלי וורד לקח אותי הצדה והתחיל ללמד אותי על התנ"ך. אז נפקחו עיניי ואמרתי: 'וואו! זה מתאים לי!'. הרגשתי מחובר להוויה הקיומית. עכשיו אני יודע למה אני על כדור הארץ, אני יודע שאני אהוב ללא תנאים ויש בי שלווה פנימית. בגלל זה ידעתי שכישלון הקאמבק האחרון לא היה סופי. זה דבר שרק קשר עם אלוהים יכול להעניק. לא אשתי ולא אף אחד אחר. אין מקריות, לכל דבר יש סיבה".

בגלל זה הקמת את ארגון הצדקה הנושא את שמך?

"בשנתיים האחרונות הרגשתי מעט אבוד. שאלתי את עצמי האם הקריירה שלי נגמרה, ומה אני הולך לעשות בשארית חיי. אבל עמוק בפנים היה בי משהו שנתן לי את הרצון להמשיך. את הארגון (www.allanhouston.com) אשתי ואני התחלנו כקרן צדקה באזור ניו יורק ובעיר הולדתי לואיסוויל. התשוקה שלנו היתה לשלב בין ילדים, חינוך, משפחה ואמונה. הקמנו מעין מחנות נופש שבהם אנחנו מעודדים את הקשר בין אב לבנו, ואם אין לילד אב, מתלווה אליו דמות סמכותית אחרת".

"השניים משחקים ביחד, מתגבשים, אוכלים ומבלים, כי אב נותן משמעות לחיי בנו. זה ממש כמו דוד ושלמה. אבי ז'ל השפיע על חיי באופן מכריע, ואפילו אימן אותי בזמן הקולג'. לצערי, החברה שלנו אומרת לצעירים שהם ייהפכו לגברים רק כשיהיה להם המון נשים, כסף, מכוניות, תכשיטים ושאר סמלי סטטוס, שהם חייבים לתת אגרוף לבן אדם הראשון שמתווכח איתם. אבל אני יודע שאלו שטויות ומנסה לחנך אותם אחרת".

יוסטון מוסיף כי "מנגד, לאחרונה הקמנו מעין תחרות של רעיונות עסקיים לצעירים, ושני הזוכים במקומות הראשונים מקבלים כסף לפתוח עסק משלהם. וככה אנחנו תומכים במעצבים, באנשי מחשבים ותוכנה, במחנכים וכדומה. בנוסף לכך, יש לנו אנשי מקצוע בעלי ניסיון שעוזרים להם בדברים הקטנים. גם בישראל יש דברים כאלו".

השקעה ישראלית

הבנתי שאתה רוצה לבוא לבקר.

"אני לא יכול לחכות להגיע לישראל, פשוט לא יכול. רק אשתי, אתה יודע איך זה, קצת מפחדת בגלל מה שמראים בטלוויזיה. אבל אני יודע שזה לא באמת כך. יש לי שני שותפים ישראלים: אייל הוד, ואודי אבשלום, שמוכר סניקרס בכל אמריקה. בעתיד, אולי אפילו בקרוב, אני רוצה לפתח את עסקיי ולהתרחב, אז כמובן שאני חושב על ישראל, אבל עדיין לא הבשיל שום דבר. אני רק יכול להגיד שאני אוהב אופנה, וזה כנראה יהיה הכיוון".

יוסטון, שמתגאה בקשרים עסקיים עם בכירים בסמית' אנד ברני ולנובו, בעל חוש אופנה מפותח. אביו הנחיל לו אותו. אביו ניהל עסק קטן ותמיד אמר לו "להתלבש כיאות" ולנהל עסק "בצורה מכובדת".

אני בטוח שהרבה אנשים בישראל ישמחו לעשות איתך עסקים.

"אני מקווה. אתה יודע שניסיתי ללמוד עברית? ניסיתי להרחיב את אופקיי, לקחתי קצת שיעורים, אבל זה היה קשה. אבל אל תדאג, אני עוד אשקיע בזה את הזמן הראוי".

יוסטון מהלל את היהדות: "התרבות ודרך החינוך של המשפחה הם דברים שאני מאוד מעריך ביהדות ומנסה ליישם בקהילה שלי. המסורות האלו, של שבת והכל, זה נהדר, וזה נותן זהות וכוח. עכשיו עשיתי סדר פסח אצל אייל, ואולי גם נקיים מחנות קיץ בישראל, של משחקי כדורסל וחינוך. הבנתי שבישראל ה־NBA מאוד פופולרי, ואני אשמח לבוא לירושלים".

ועד אז?

"אני רוצה להשפיע על המשחק, אבל גם מהצד הניהולי. אולי אהיה ג'נרל מנג'ר. זו עוד שאיפה שלי ואני חושב על זה ברצינות".

כנראה לא בניקס...

(צוחק) "לא יודע. אני גר פה באזור (גריניץ', קונטיקט, שלושת רבעי שעה ממנהטן - א"ק) אבל גם בוסטון לא כל כך רחוקה. המשרה הזו קורצת לי. בסך הכל, אני פשוט רוצה להיות אדם שעוזר לקדם דברים חיוביים וחינוכיים. החינוך פה חייב להשתפר".