שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
מוסף נדל"ן ינואר 2012

דורי סגל: "לא איבדתי את הפחד"

קצת אחרי ההנפקה בניו יורק, דורי סגל, סגן יו"ר גזית גלוב ושותפו של חיים כצמן, בראיון עסקי אך גם אישי במיוחד. "הרבה יותר קל להיות מספר שתיים. אתה כל הזמן מסתכל על מי שעומד לידך, זה בהרבה מובנים כאילו קורה בעיקר לו"

נעמה סיקולר 10:4325.01.12

מחוץ לחדר הישן של דורי סגל במשרדי גזית גלוב בתל אביב תלויה תמונה של חברי מועצת העם הזמנית, חותמי מגילת העצמאות. הדיו התיישן, הרקע הצהיב, אבל עיניו של צבי סגל, סבו של דורי, נציג התנועה הרביזיוניסטית במועצת העם ואחד מ־37 החותמים, עדיין מלאות משמעות. מי שיחפש את הקשר בין הסב לנכדו לא יתקשה למצוא אותו: סגל הסב, אחת הדמויות הדומיננטיות במפעל ההעפלה לארץ ישראל, הפך בשנותיו המאוחרות ליזם נדל"ן והיה ממקימי העיר אשקלון. סגל הנכד הוא כבר נדל"ניסט גלובלי, מבעלי השליטה בגזית גלוב וסגן היו"ר, המתגורר בימים כתיקונם בטורונטו שבקנדה.

 

"סבא שלי היה ציוני גדול, איש אצ"ל וגם נדל"ניסט. הוא נפטר כשהייתי בן 3. הוא כנראה לא היה אוהב את זה שאני גר בחו"ל", אומר סגל, שהגיע לארץ כדי לשחזר, יחד עם נכדים נוספים לחברי מועצת העם המקורית, את החתימה על מגילת העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד.

 

ואיך זה גורם לך להרגיש?

"תראי, הוא חי בתקופה אחרת, דברים השתנו, העולם היום הרבה יותר גלובלי. אם גזית גלוב, שהיא ישראלית, תהיה חברת הנדל"ן הכי גדולה בעולם, נראה לי שזו תהיה התרומה שלי למפעל הציוני".

 

החלום של סגל לא מופרך. גזית גלוב היא הבעלים של יותר מ־660 נכסים בקנדה, ארצות הברית, אירופה, ישראל וברזיל, רובם מרכזים מסחריים. עם השוכרים שלה נמנים החברות הגדולות בעולם, כמו וולמארט, מקדונלד'ס, זארה, קרפור ומרקס אנד ספנסר. היא משלשלת לכיסה דמי שכירות שנתיים של יותר מ־6 מיליארד שקל, שהם בממוצע 17 מיליון שקל ביום, ובחודש שעבר היא הפכה לחברה הישראלית ה־14 שנסחרת בבורסה של ניו יורק. בסך הכל היא והחברות הבנות שלה נסחרות כיום ב־6 בורסות ברחבי העולם, כולל תל אביב. סגל וחיים כצמן, בעלי החברה, הם מנהלים פעילים ודומיננטיים מאוד, והם כבר מזמן מיליונרים כבדים.

 

הכסף שינה אותך?

"לא חיים ולא אני ירשנו את העסק, בנינו אותו כמעט מאפס ושנינו זוכרים את זה היטב. אני חושב שכדי להצליח אתה חייב לשמר את הפחד הזה, לזכור את התחושה שאתה הולך לישון בלילה ואתה לא יודע אם יהיה לך כסף להחזיר. גם אחרי כל כך הרבה שנים לא איבדנו את הפחד, ולכן אני לא חושב שהכסף שינה אותנו.

 

"אנחנו לא גרים בבתים מפוארים מדי, אין לנו גינונים מיוחדים. אנחנו חולקים את אותו החדר כאן במשרד בתל אביב וכבר 20 שנה הולכים לאותן מסעדות. לא השתננו כי אנחנו זוכרים מה היינו לפני, וזה משהו שהייתי רוצה שגם הילדים שלי יחוו. הם כבר גדלו בסביבה הרבה יותר מרופדת, אבל חינכנו אותם בצורה מסוימת, עם ערך לכסף ולעבודה".

 

אתה חושב להכניס אותם לעסק?

"בתרבות שבה פועלת גזית גלוב, בעיקר בצפון אמריקה, לא מקובל להכניס ילדים לעסק. זה פשוט לא עובד ככה. אני בכלל הייתי רוצה שיגדלו לעשות את מה שטוב להם. הבן שלי בן 23, הוא עבד בבניין ועכשיו הוא מנסה לפתוח עסק קטן עם חבר. הבת שלי בת 19 ורוצה להיות מורה. אני רוצה שילכו בדרך שלהם, לא בשלי. אם אחד מהם היה רוצה לעבוד בגזית גלוב, הוא היה צריך ללכת למנהל של אחד הנכסים שלנו ולבקש עבודה. היו לוקחים אותו רק אם הוא היה מספיק טוב".

 

דורי סגל. "מריבות לא, ויכוחים יש" דורי סגל. "מריבות לא, ויכוחים יש" צילום: עמית שעל

 

למכור דירה, לקנות מניות

 

בתל אביב של שנות השבעים הנער דורי סגל, בקרוב בן 50, היה עשוי להיחשב לפרא אדם. "למדתי בגימנסיה הרצליה באותה כיתה עם רונן אשכנזי, מנכ"ל גזית גלוב ישראל", הוא מספר, "רונן כבר אז היה גאון ואחרי זה הוא באמת הלך ללמוד הנדסה. אותי הלימודים לא ממש עניינו, עברתי מהגימנסיה לבית ספר משלב והייתי היחיד בכיתה שלי שסיים בגרות - וגם את זה עשיתי בציונים לא משהו. אחרי הצבא התחלתי להתעסק ביהלומים, עבדתי בארצות הברית כמה שנים. לימים חיפשתי שינוי והתחלתי להשקיע בבנק כרמל, וכך הכרתי את חיים כצמן, שהיה אחד המשקיעים הגדולים בבנק".

 

ההיכרות של סגל עם כצמן, כשהיה בן 30, היא נקודה ששווה להתעכב עליה, מאחר שהיא תשנה את חייו מקצה לקצה. מאז ועד היום מערכת היחסים ביניהם נדירה בהרמוניה שלה, אבל גם ברור מי בכיר בה יותר.

 

"זו היתה תקופה שהסתובבתי לא מעט בשוק ההון, דיברתי עם הרבה אנשים", מספר סגל, "שמעתי שחיים מתחיל לפעול בתחום הנדל"ן המניב ורציתי להשקיע יחד איתו. חיים אמר שהוא ייקח אותי לשנה, לניסיון. מאז אנחנו יחד"

.

כלומר, אתה היית זה שחיזר אחרי כצמן.

"אני לא בטוח שחיזור זו המילה המתאימה, אבל אני בהחלט הייתי זה שיצר את הקשר. נפגשתי איתו במיאמי ובתל אביב ומשם התחלנו. ידעתי שאני רוצה להשקיע איתו, אבל לא היה לי כסף אז מכרתי את הדירה שלי ושל אשתי. זה היה צעד מאוד לא שגרתי, כל החברות שלה אמרו לה 'איך את נותנת לו לעשות את זה'. אני לא אשכח שהפקידה בבנק קראה לי לשיחה ואמרה לי 'מה אתה עושה, לא מוכרים דירה בשביל להיכנס לבורסה'. מבחינתה זה היה להיכנס לבורסה, מבחינתי זה היה להשקיע בעסק שלי. עד היום זה העסק שלי, פשוט נוספו עוד כמה אפסים", הוא אומר בחיוך.

 

אתה מאמין שהצלחת כל כך?

"היו כמה רגעים לאורך הדרך שאמרתי לעצמי 'וואו'. זה קרה, למשל, כשעשינו את עסקת אטריום יחד עם CPI, קרן ההשקעות בנדל"ן של סיטיבנק (עסקה משנת 2008 שבמסגרתה רכשו השתיים את חברת אטריום האירופית, שלה פורטפוליו של מאות נכסים במזרח ומרכז אירופה - נ"ס). היתה תקופה של שלושה חודשים, עד להשלמת העסקה, שבה אנחנו וסיטיבנק היינו צריכים לתת ערבות של חצי מיליארד דולר. היינו אמורים להתחלק בסכום הזה חצי־חצי, אבל סיטי פתאום הודיעה שהיא לא מוכנה. שאלנו אותם אם המוסדיים הזרימו להם ביקושים ואם הם עומדים מאחורי העסקה, הם אמרו שכן, אז החלטנו לתת לבדנו את הערבות, גם בשמם.

 

"מועד הסגירה היה רגע מדהים. אתה רועד ברגע כזה. תביני, פתאום אתה רואה גופים כמו ליהמן ברדרס ובר סטרנס קורסים, גופים שרק כמה שנים קודם לכן, לפני שהגעת אליהם לפגישה, רצת לקנות חליפה חדשה כי אפילו חליפה ראויה לא היתה לך. והנה, פתאום אתה עומד מנגד, הם בבעיות ולך דווקא הולך לא רע.

 

"מצד שני, במובנים רבים ההתפתחות של החברה היתה די טבעית ומדורגת, האמנתי שאנחנו יכולים לצמוח ככה וגם קיוויתי שזה מה שיקרה. אני חושב שבגדול היינו ונשארנו אותה חברה, אלא שככל שאתה גדל מחירי הטעויות גדלים. אם פעם היו מהלכים שהיינו עושים בקלות כדי לגדול, היום נחשוב עליהם פעמיים. פעם יכולנו להרשות לעצמנו שבפורטפוליו של 50 נכסים יהיו שני נכסים בעייתיים, היום אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שב־600 נכסים יהיו 30 בעייתיים. חוץ מזה, הרבה יותר קל להיות מספר שתיים. אתה כל הזמן מסתכל על מי שעומד לידך, זה בהרבה מובנים כאילו קורה בעיקר לו".

 

"מריבות לא, ויכוחים יש"

 

אתה מקפיד כל הזמן להגיד קודם כל חיים ואז אני, להזכיר שחיים הוא השותף הבכיר.

"כן, כי זה תמיד היה ככה. מהיום הראשון שהתחלנו להשקיע יחד חיים השקיע כפול ממני, ולכן יש לו פי שניים מניות. הוא השותף הבכיר, תמיד היה ותמיד יהיה. חיים הוא אדם מאוד מפוכח, הוא רואה את המציאות כפי שהיא. מה שבאמת מיוחד בראייה שלו זה שהוא יכול לתת לך ניתוח של מה הולך לקרות גם עשר שנים קדימה. לפעמים אתה יושב איתו ולא מבין על מה הוא מדבר, ואחרי שנתיים פתאום נופל לך האסימון עד כמה הוא צדק. תראי איזה אדם הוא: חיים היה זה שהוביל אותנו לפני שלוש שנים לעסקת אטריום. איזה חזון היה לו! הוא הנדל"ניסט היחיד שאני מכיר שהצליח להרוויח במזרח אירופה".

 

אבל איך תיראה 2012? בכל זאת, גוש היורו עשוי להתפרק ויש לכם פורטפוליו משמעותי באירופה.

"אני לא מומחה גדול למאקרו, ואני חייב לומר שבישיבות ההנהלה שלנו אנחנו מתייחסים הרבה פחות ממה שאפשר לחשוב למצב השווקים. אנחנו מדברים על זה ברמת הרכילות, אבל ההשפעה של זה על העסקים שלנו היא קטנה יחסית. גם אם גוש היורו יתפרק, זה הרי לא באמת משנה באיזה מטבע יקנו אצל השוכרים שלנו. הביזנס שלנו בנוי על מרכזים מסחריים שכונתיים, וכל עוד אנשים ימשיכו לאכול הם גם ימשיכו לקנות בהם".

 

אתה גר בטורונטו, חיים במיאמי. באיזה קשר אתם? הוא גם חבר שלך?

"אם את שואלת אותי אם אני ארים לו טלפון בעת צרה התשובה היא כן, הוא יהיה האדם הראשון שאתקשר אליו. אנחנו בקשר הדוק וזה חרג לאורך השנים מעסקים נטו. כשהילדים היו יותר צעירים הם היו מבלים יחד, הייתי לוקח אותם למיאמי לחגוג עם המשפחה של חיים את ליל הסדר. הילדים גדלו והפעילות גדלה, אז אני כבר לא מדבר איתו כמה פעמים ביום כמו פעם, אבל יש לנו שיחות דו־שבועיות עם רוני סופר (מנכ"ל גזית גלוב), שעה וחצי־שעתיים בכל פעם, ואנחנו כמובן נפגשים ככל האפשר".

 

ולאורך כל השנים האלו לא היו חיכוכים ומריבות?

"מריבות לא, ויכוחים יש, אז מה. היום יש לנו דרג מנהלים שכולל 50 איש ויותר, וגם הם לא תמיד מסכימים איתנו. לא מעט פעמים אנחנו משנים את דעתנו בעקבות הוויכוחים האלה, ולא כי מישהו דחף מישהו לפינה. חיים ואני דומים בהרבה דברים, אבל בדבר אחד אנחנו שונים: הוא רוצה לעבוד שמונה ימים בשבוע, אני רוצה שישה. בממוצע אנחנו בסדר", הוא צוחק.

 

אתה מתאר זוגיות עסקית נדירה למדי בעולם של ימינו.

"לא חשבתי על זה אף פעם ככה, זה מאוד טבעי מבחינתי. אני חושב שזה לא קשור רק אל חיים ואליי, זו הדרך שלנו בחברה, אנחנו לא נפרדים בקלות מאנשים. יש הרבה מאוד עובדים שהולכים איתנו כבר 17 ו־20 שנה. אם משהו טוב והכל עובד כמו שצריך, אין סיבה להפסיק אותו".

 

רוצים להיות טבע של הנדל"ן

 

כבר עשר שנים שסגל מודד את גזית גלוב לפי אמות המידה של חברת טבע, "ומכיוון שטבע כל הזמן מתחדשת וגדלה - זה מציב לנו כל הזמן רף גבוה יותר ויותר". סגל חולם שגזית גלוב תעשה בשוק הנדל"ן המניב את מה שאלי הורביץ וטבע עשו בשוק התרופות הגנריות העולמי. לפני כמה שבועות הם עשו עוד צעד בכיוון כאשר הנפיקו את גזית גלוב בבורסה של ניו יורק, בהנפקה שהיתה קצת מאכזבת מבחינתם: במקום לגייס 100 מיליון דולר, הם הצליחו לגייס 93 מיליון דולר "בלבד".

 

"ההנפקה בארצות הברית היא נקודת ציון חשובה, אבל זו לא היתה מטרה בפני עצמה", אומר סגל. "המטרה היא להיות גלובליים ואמריקאים יותר, לאמץ את אמות המידה של חברה שנסחרת בניו יורק. זה לא שלא פעלנו גם קודם לכן בשקיפות גדולה, אבל להנפקה כזו יש משמעות כשאתה חברה בינלאומית.

 

"אני לא ממש מתרגש מזה שהיו כאלה שהתאכזבו מהיקף הגיוס. אומרים שהטיימינג לא היה טוב, שהמחיר לא היה גבוה - אבל בטווח הארוך המציאות משתנה. ברור שהיינו שמחים למחיר גבוה יותר, אבל אנחנו לא מתרגשים, זה באמת רק עוד צעד בדרך ורצינו לסיים עם זה כדי שבשבוע הראשון של ינואר כולם כבר יחזרו לעבודה רגילה. גם זה היה שווה לנו כסף".

 

אתה אומר שאתה רוצה שגזית גלוב תהיה טבע דווקא בתקופה שבה מניית טבע סובלת מחולשה מתמשכת.

"אני לא מאלה שאומרים שמחיר המניה לא חשוב, הוא חשוב מאוד כי אם לאורך זמן המניה מדשדשת זה סימן שמשהו בחברה לא בסדר. מחיר המניה הוא גם מחיר ההון שלך, מחיר הגיוס. אני אישית עוקב בדריכות אחר מחיר המניה שלנו, מסתכל 50 פעם ביום על המסכים, כפול שש בורסות", הוא צוחק. "צריך להבין ששוק ההון עובד לטווחים קצרים, לפעמים קשה לו לעכל תהליכים ארוכי טווח ויש בו גם אופנות.

 

"בשנת 2006, למשל, אמרו עלינו שאנחנו משעממים, היום אומרים עלינו שאנחנו אחראים. בכלל, 2006–2007 היו שנים מאוד קשות. כל הסימנים הראו שהעולם הולך למשבר, אבל בחוץ היתה בועה. בשנים האלו היתה לנו הכי פחות פעילות והיינו הכי פחות ממונפים, ובגלל זה אמרו שמגע הקסם שלנו אבד. זה נורא קשה לפתוח כל יום את העיתון ולקרוא שאתה טועה בזמן שאתה יודע שאתה צודק, אבל המשכנו בשלנו.

 

"הגענו חזקים למשבר, כך שיכולנו לנצל הזדמנויות. השנתיים שלאחר מכן כבר היו הרבה יותר מהנות מבחינתי. כשהכל טוב אני כל הזמן שואל את עצמי מאיפה תבוא המכה, ואז אני לא נהנה. כשהסביבה היתה בעייתית יכולנו ליהנות, כי היה לנו נורא ברור איך ולאן אנחנו מתקדמים". 

 

דורי סגל. "סבא שלי היה ציוני גדול, איש אצ"ל וגם נדל"ניסט. אם גזית גלוב תהיה חברת הנדל"ן הכי גדולה בעולם, זו תהיה התרומה שלי למפעל הציוני" דורי סגל. "סבא שלי היה ציוני גדול, איש אצ"ל וגם נדל"ניסט. אם גזית גלוב תהיה חברת הנדל"ן הכי גדולה בעולם, זו תהיה התרומה שלי למפעל הציוני" צילום: תומי הרפז

 

 

אלי הורביץ, שאתה אוהב את ההשוואה לטבע שלו, השקיע לאורך השנים בהמון סטארט־אפים, הוא כל הזמן חיפש את הדבר הבא. חיים ואתה ניסיתם לסטות קצת הצידה כשהשקעתם באורמת, אבל מאז לא ראינו מהלכים דומים.

"אנחנו מתמקדים בנדל"ן, תחום הפעילות העיקרי שלנו, ואני יכול להעריך שבחמש השנים הקרובות לפחות תראו אותנו רק שם, בטריטוריות הקיימות בעולם ואולי גם בטריטוריות חדשות. גם אלי הורביץ עשה את ההשקעות הנוספות שלו באיזה גיל? 70? אז יש לי עוד כמה שנים. 90% מהכסף האישי שלי מושקע בחברה, אין לי או לחיים עסק אחר. יש שתי גישות לחיות את החיים: האחת אומרת לפזר את הביצים שלך בין כמה סלים, השנייה לשים את כולן בסל אחד ולשמור עליו היטב. אני בחרתי בגישה השנייה, והסל שלי הוא נורסטאר".

 

"חבל שלא משתמשים בנו יותר"

 

נורסטאר הוא השם החדש שהעניקו כצמן וסגל לקראת ההנפקה בניו יורק לחברת האחזקות שלהם, שבאמצעותה הם שולטים בקבוצת גזית גלוב. שמה הקודם היה גזית אינק.

 

התרגלת לשם החדש?

"בשנייה. אל תשכחי שאני גר בצפון אמריקה".

 

שיניתם את השם, הנפקתם בניו יורק, ככל שהחברה גדלה החלק היחסי של הפעילות הישראלית נעשה קטן יותר. הזהות הישראלית של גזית גלוב הולכת ומתמוססת.

"לא, כי אנחנו חברה ישראלית שההנהלה שלה ישראלית ויושבת בתל אביב, כך זה יישאר. בכל מקום בעולם יודעים שגזית גלוב היא חברה ישראלית, אבל בעסק שלנו יש ערך למקומיות כי הצרכנים גרים ברדיוס של 2 ק"מ מהנכס. לכן בקנדה מנהלי הנכסים הם קנדים ובפולין פולנים. זה לא סותר.

 

"גם חיים וגם אני לא מעורבים בישראל פוליטית, אבל בארצות הברית ובקנדה אנחנו מאוד מעורבים בקהילה היהודית ומאוד אוהבים את זה. אני רואה לפעמים את הפוליטיקאים שלנו מדברים בטלוויזיה בחו"ל ואני מצטער שלא משתמשים יותר באנשים כמונו בתור מסבירים, לא נותנים לנו להיות בפרונט ולהעביר מסרים".

 

ולא קורה לך שאתה תופס את הראש ואומר "את הפעילות הזו של ישראל לא הייתי יכול להסביר"?

"בגדול, ברור לי שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, ואני חייב לומר שזו גם התפיסה הרווחת בצפון אמריקה".

 

אומרים שאזרחות של אדם נמדדת בשפה שבה הוא חולם. אחרי 20 ומשהו שנה בחו"ל, אתה עדיין ישראלי? אתה חולם בעברית?

"אני ישן מעט מאוד שעות בלילה ואף פעם לא חולם, אבל ספר טוב אני עדיין אעדיף לקרוא בעברית. מסמכי עבודה כבר יותר קל לי לקרוא באנגלית. אני מאוד אוהב את ישראל ומאוד אוהב לבוא לכאן, פעם הייתי מגיע כל חודש והיום אני מגיע כל חודשיים־שלושה. המשפחה שלי כאן והחברים, הרי חברי ילדות זה משהו שאתה רוכש רק פעם אחת. אני גם מצטער לפעמים בשביל הילדים שלי על זה שהם לא גדלו כאן כשמסביבם משפחה גדולה. אשתי לשעבר שבדית, כך שלאף אחד מאיתנו אין משפחה בטורונטו. מצד שני, כדי לאפשר לגזית גלוב לצמוח באופן שבו היינו רוצים שתצמח, במיוחד לאחר ההנפקה בניו יורק, אני חייב להיות בצפון אמריקה".

 

"כן, אנחנו רוצים לעשות כסף"

 

אחד הדברים שובי הלב בסגל הוא הפתיחות והישירות שבה הוא מתייחס לכל נושא. התכונה הזו בולטת במיוחד כאשר אנחנו מדברים על מה שמניע אותו. לדבריו, המניע שלו הוא "לעשות כסף. כן, אנחנו רוצים לעשות כסף אבל אנחנו רוצים לעשות אותו יחד עם בעלי המניות שלנו, מחזיקי החוב שלנו, השוכרים שלנו והלקוחות של השוכרים שלנו. ומובן שאנחנו גם רוצים שהמנהלים הטובים שלנו ירוויחו כסף".

 

לדבר על לעשות כסף עשוי להיות לא פופולרי בימים של מחאה חברתית. יש גם לא מעט ביקורת על המשכורות הגבוהות שמושכים מנהלים בחברות ציבוריות. שלי יחימוביץ' היתה אומרת שזה מאוד קפיטליסטי מצדך.

"בסוף גם שלי יחימוביץ' היתה רוצה שכספי הפנסיה שלנו יהיו במקום טוב. מי שמחזיק מניית גזית גלוב על פני תקופה ארוכה יכול היה לעשות תשואה של 18% בשנה על פני עשור, וזה יפה מאוד, במיוחד לעסק כמו שלנו. אנחנו שמרנים שלוקחים סיכונים מחושבים, חברה שקופה שמחלקת דיבידנד סדיר לבעלי המניות.

 

"אני לא חושב שהשאלה כמה המנהלים שלנו מרוויחים צריכה לעניין מישהו מלבד בעלי העניין בחברה שלנו. אני גם לא חושב שלציבור יש בעיה עם חברות מצליחות ומנהלים טובים שמרוויחים יפה, כל עוד הם באמת משרתים את החברה ובעלי מניותיה.

 

"למדינה יש דרך אחת להתמודד עם פערים חברתיים - מיסוי, וזו עובדה שחוצה שיטות כלכליות. אני לא חושב שיש מנהל שלא היה מתנדב לשלם מס גבוה יותר על שכרו כל עוד הוא היה יודע שהמס שהוא משלם באמת הולך לשכבות החלשות ולצמצום פערים. אני חושב שהפערים החברתיים בצפון אמריקה מוגזמים, והמחאה בקיץ האחרון בישראל נולדה מאותם חוליים ומאותם מכאובים של רבים מהאזרחים בעולם המערבי. אפשר לטפל בנושאים האלו באמצעות מיסוי מתאים.

 

חיים כצמן חיים כצמן צילום: שאול גולן

 

"אני מאוד אוהב את המודל הכלכלי בשבדיה, שם ממסים אזרחים על צריכת מותרות. אם אדם הולך למסעדה ומשלם 200 דולר על בקבוק יין צריך למסות אותו לדעתי, אבל אם זוג צעיר הולך וקונה בקבוק יין ב־10 דולר כדי לחגוג את יום הנישואים שלו, הוא לא צריך לשלם מס. מע"מ דיפרנציאלי יכול להיות כלי לא רע בכלל לצמצום פערים".

 

ומה אתה חושב על אופנת תספורות החוב?

"אצלנו לא להחזיר כסף מעולם לא היה אופציה. אני בטוח שאין איש עסקים הגון אחד שלא היה מעדיף להחזיר את חובותיו ולא להיקלע לסיטואציה הזו".

 

המדינה צריכה להתערב לדעתך במצב כזה?

"אני חושב שצריך להמתין ולראות מה יקרה, בגדול השוק יידע לתמחר את זה. אני לא חושב שרגולציית יתר היא בהכרח הפתרון, וישראל היא גם מדינה שיש בה רגולציה חזקה יחסית. אולי צריך אכיפה גדולה יותר. יש כל מיני דרכים לתת כוח לבעלי מניות מיעוט, למשל בהגברת היכולת לתבוע ייצוגית. בסוף דמוקרטיה היא שיטת הממשל הטובה ביותר, לרוב צריך להיות כוח מסוים - בתנאי שיש לך דרכים לתת לו בראש אם וכאשר הוא עושק את המיעוט".

 

מכל העיסוקים שלך, מה אתה הכי אוהב לעשות ביומיום?

"אני אתן לך דוגמה מקומית. אני נוסע בראשון לציון ורואה מה גזית ישראל עשתה שם באזור הסינמה סיטי, עם רצף המרכזים שלנו, נזכר איך זה נראה קודם וזה פשוט מדהים בעיניי. אם הייתי יכול לבחור דבר אחד להתעסק בו כל היום זה מה שהייתי רוצה לעשות - לפתח נכסים".

בטל שלח
    לכל התגובות
    x