שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
עסקים קטנים ובינוניים ישן

תלויים באוויר - פרק ו': העובדים שלנו

אחד העובדים מואשם בהצצה לשירותים, ואני מגלה רגשות אמהיים

תאיר שכנר רוכמן 09:0130.11.08

המחויבות חולה בסרטן. לא סרטן הערמונית או סרטן השד שאפשר איכשהו להמשיך לחיות איתם. המחויבות חולה בסרטן המעי מהסוג התוקפני. המחויבות לא נזהרה, היא אכלה יותר מדי קפיטליזם, עישנה שוק חופשי בתדירות של שתי קופסאות הפרטה ליום, נתנה לעשירים לשחק "צנחנים ומפקדה" עם העניים אבל חילקה ציוד ראיית לילה רק לעשירים. מחויבותיל'ה גוססת.

 

אהבה זאת מילה שנשדדה על ידי פרסומאים, ואלה, כמו טרוריסטים שמצאו נפל של פצצת מימן, סיפרו על כך בחדשות והצטלמו כשהם משחקים מסירות עם הפצצה. אבל היחידה המובחרת שיצאה לחפש איפה מתחבאים הטרוריסטים עם הפצצה לא מבינה שמאחורי המילה אהבה הם ימצאו את מחויבותיל'ה שוכבת על אלונקה, לא מחוברת לכלום, לא מטופלת. ועד שהם יגיעו אליה, יש להניח שהיא כבר תמות.

 

"תאיר!", התקשר אלי יום אחד בעלי ודחיפות בקולו, "תגשי מהר לבניין שבו אנחנו עובדים באזור התעשייה של הרצליה ותעשי שם סדר".

 

"מה קרה?" שאלתי בחרדה.

 

"אחראית משאבי אנוש של חברת ההייטק שנמצאת בקומה העליונה לא מוכנה שזיו ורוני ימשיכו לגלוש על החזית. היא טוענת שזיו נכנס לשירותים של הבנות והציץ לאחת מעובדות החברה. העובדת בהיסטריה. אני יודע שזיו בכלל לא ירד מהחבל, אני גם יודע שהוא בחיים לא יעשה דבר כזה".

 

"ואיך הבחורה יודעת שזה דווקא זיו?" שאלתי.

 

"היא טוענת שלמציץ היתה חולצה ירוקה, כמו לזיו. היא חזרה מהשירותים, ראתה אותו מהחלון גולש והחליטה שזה האיש. היא לא מוכנה לדבר איתו, לא מוכנה שהוא ייכנס למשרד כדי להסביר שהוא לא ירד מהחבל. יש להם מצלמות אבטחה בכניסה לשירותים והן טוענות שהסתכלו ושזה זיו. הן פנו לאיש הביטחון של הבניין שהפסיק לנו את העבודה והן מאיימות שיגישו תלונה במשטרה".

 

בתוך עשר דקות הייתי בבניין. זיו עבד אצלנו יותר מחמש שנים, הכרנו אותו טוב. הוא בחור מדהים, נראה טוב, אבל לא מסתובב באופן מוחצן עם בנות. סגור, מופנם, אולי קצת שרוט. במלחמת לבנון השנייה, חצי שנה לפני הסיפור הזה, הוא נכנס פנימה עם היחידה שלו ושהה שם שבועות רצופים. אמו פנתה לבעלי שיברר מה קורה איתו כי הוא לא מתקשר הביתה. שלושה שבועות הוא לא יצר איתם קשר והם לא ישנו בלילות. בעלי בירר שהכל בסדר: "לא רציתי שאמא תדאג", זיו אמר אחרי שחזר, "אני מכיר אותה, שיחה ממני היתה גורמת לה להרבה יותר מתח". עם כל הקושי, זה מסוג הגברים שהייתי מאחלת לבנות שלי.

 

צילום: י.ר מורד
העובדים שלנו צילום: י.ר מורד
 
עליתי לקומה העליונה ומצאתי את זיו ורוני עומדים מחוץ לדלת המשרדים המצועצעת. זיו היה עצבני מאוד, "אני לא יודע איפה לשים את עצמי, אני דורש התנצלות, הן לא נותנות לי לדבר והכל מצוץ מהאצבע!", אמר בכעס עצור והסביר בפירוט את השתלשלות העניין. "תירגע," אמרתי לו, "אני נכנסת לסדר הכל, קצת סבלנות".

 

בפנים מצאתי שתי ילדות בנות עשרים וחמש, אחת עם תואר מפוצץ של משהו במשאבי אנוש והשנייה סתם דקיקה והיסטרית. הן סיפרו את גרסתן. אני אמרתי שאני מכירה את זיו הרבה שנים ואין מצב שזה הוא. אבל חבל על ההתרגשות המיותרת, בואו ניגש למצלמות ונסתכל, אולי אתן באמת צודקות ואני לא מכירה את העובדים שלנו, אמרתי. זה לקח כמה דקות אבל המצלמות באמת הראו שמישהו נכנס לשירותים של הבנות וניסה להציץ. הדקיקה רעדה בצדק. אלא שזה לא היה זיו, גם את זה התמונות הראו בבירור.

 

"אני מבקשת שתצאו איתי עכשיו ותבקשו סליחה מזיו", אמרתי לשתיים, "הוא מאוד נפגע". וכך עמדנו שם, במסדרון לפני הכניסה למשרדים של החברה שעוסקת בטכנולוגיה גבוהה וניסינו ליישר את מה שהתעקם. גם בשלב הזה לא הציעו לעובדים שלנו כוס מים. מכל מקום, הבנות ביקשו סליחה, זיו התרצה. כולנו חזרנו לעבודה.

 

בערב ניסחתי מכתב חריף לגברת ממשאבי אנוש ולמנכ"ל שלה. ואיפה אתה היית, שאלתי, לא לכבודך ההתעסקות בקטנות שכאלה? לא נראה לך שהכל היה יכול להימנע אילו רק היית מרגיע את הרוחות ומציץ בווידיאו לפני הטחת ההאשמות? תשובה לשאלה הזאת כמובן לא קיבלתי, אנחנו הרי רק חברה שעושה עבודות שמעיפות אבק. לואו־טק אמיתי. את המציץ האמיתי, בחור שעבד באתר צמוד לבניין הזה, תפסו יום אחר כך ופיטרו אותו.

 

קשרים רופפים

 

המעסיק מחויב לעובדיו בהמון דרכים ובכל מיני רמות. יש לו אחריות כלפי עובדיו ולהם צריכה להיות אחריות כלפיו. אבל הקשרים האלה רופפים מאוד היום. כולנו רוצים לנהל, גם העובדים בתוך החברה, אבל לא רבים מבינים שפירוש הדבר ממש להיות הורה. זאת מחויבות שאי אפשר להתיר, היא מכבידה ומעיקה. והיא הדדית.

 

זיו סיים לעבוד בחברה שלנו. הוא עשה זאת בדרך יפה יותר מהרבה עובדים אחרים. גם אנחנו עשינו את שיכולנו, הזמנו את הוותיקים יותר למסעדה ואמרנו כמה מילים. הייתי שמחה אילו ניתן היה לעשות יותר, מקום עבודה צריך להיות סוג של בית, ולו רק בגלל מספר השעות שאנשים מבלים בו. אל תגידו לי שאני תמימה, כזכור, אני אמרתי את זה קודם. אילו היתה החברה שלנו חזקה יותר, היא היתה יכולה להיות הבית הזה שאני מדברת עליו. אבל גם לה אין הורים. אמא מדינה בגדה, יותר חשוב לה היום להשתתף במסיבות עם החברים מכל העולם ולדבר על ה"צמיחה" של ילדיה, מאשר להיות בבית ולהשכיב אותם לישון. את המחיר היא תשלם כשהבנים יגדלו, על זה אני חותמת בצער גדול.

 

לקריאת הפרקים הקודמים:

תלויים באוויר - פרק א'  

תלויים באוויר - פרק ב'

תלויים באוויר - פרק ג'

תלויים באוויר - פרק ד'

תלויים באוויר - פרק ה'

בטל שלח
    לכל התגובות
    x