שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
עסקים קטנים ובינוניים ישן

תלויים באוויר - פרק ג': כל הדרך לבנק

הפקידה דורשת הון עצמי, אבל העץ של הכסף כבר בשלכת. יומן התרסקות בשמונה פרקים

תאיר שכנר רוכמן 10:0325.11.08

"עד שלוש אחר הצהריים אני רוצה שתפקידו שלושים אלף שקל בחשבון", אמרה דמי בקשיחות לבעלי שישב מולה, "או שאחזיר את הוראת הקבע וגם את הצ'ק שנמשך היום".

 

"מיד, חכי שנייה, אני רק יוצא רגע החוצה", השיב לה בעלי ברצינות המתאימה. לדמי יש בן ביחידה מובחרת, אבל נראה שהבנים של היום הם לא המובחרים של פעם. והיא את הבעל

שלי לא כל כך מכירה. החבר'ה מהצוות מספרים שבסדיר, בשיא ההכנות למפקד כלשהו, הוא הסתובב בשטח בלי כומתה ועם טי שירט לבנה, כיאה לחיילים שמרגישים שמגיע להם משהו.

"חייל, בוא הנה מיד!", שמע לפתע קול מאחוריו, "למה אתה מסתובב כאן ככה?!".

 

"שש...", היסה אותו החייל, תפס בחוזקה בזרועו של אלוף פיקוד צפון דאז, גרר אותו הצדה בחשאיות והפשיל את שולי הטריקו כדי לחשוף אקדח תקוע בחגורה, "אני בתפקיד".

 

 

 

החברים לא נרגעו עד היום, אבל מעבר לצחוקים יש לו לבעלי בעיית מרות קשה. כך שאפשר להבין למה דמי, סגנית מנהל במוקד אשראי של בנק לא קטן, לא ממש הבינה מה הוא רוצה מהחיים שלה.

 

"פשוט ראיתי בחוץ עץ גבוה", המשיך הליצן, "אני יוצא לראות אולי צמח עליו הכסף".

דמי לא צחקה.

 

איזה פחד

 

נהוג לפחד מפקידי בנק. אני לא מפחדת מהם - אני מבועתת. הם מייצגים בעיניי את חוסר הרגישות המושלם, את תמצית הגסות של קשר בין אנשים, את קצות האינטרסים החשופים, את היעדר התרבות, את הזיקוק של אגו חסר גבולות. כמו ילד שעוד לא בא מספיק בחברה, שעוד לא התעדן, ומעווה את פניו בגועל בצירוף צווחת "איכס" למראה אחותו הקטנה שהתעטשה והנזלת זולגת על שפתה, כך הבנק כשהוא מזהה לקוח שהכסף אינו מצוי בכיסו.

 

טוב, אולי הגזמתי. מנהל הסניף הנוכחי שלנו הוא איש נחמד ונעים וממש לא מאיים, ודינה הפקידה מהבנק הקודם היא האישה הכי מקסימה ברעננה. באמת. היא תומכת ומחזיקה לנו אצבעות ועוזרת איפה שהיא רק יכולה. היא יודעת שאני אוהבת אותה. אבל גם היא בלעה את הרוק כשסיפרתי לה על הכושי של דמי.

 

"נו, מה יהיה עם הכושי הזה", זרקה לי דמי בטלפון לפני כמה שבועות את אחת האמירות האומללות ביותר ששמעתי מאז שהחלו הבעיות הכלכליות שלנו. "כושי" אמרה, והתכוונה לחשבון הבנק של החברה. הרבה דברים אני מוכנה להבין, עם הרבה כעס אני מתמודדת בשנה האחרונה, כעס של ספקים, של עובדים, של לקוחות, אבל על האמירה הזאת אני לא אסלח. כל הבוז שבעולם מתמצה בה.

 

חשיבות הייעוץ

 

כדי להתמודד עם דמי ודומותיה, יש לנו יועצת פיננסית. היא עובדת איתנו כבר יותר מחמש שנים. היום אני כועסת עליה במיוחד ואולי רצוי היה, דווקא היום, שלא אכתוב עליה. מצד שני, הכעס משחיז לי את הציפורניים, וזה טוב לרייטינג. מה גם שהיא לובשת חליפת טפלון חסינה במיוחד, ולא בטוח שהיא בכלל תרגיש משהו.

 

תלויים באוויר. "איפשהו באמצע התהליך שכחנו לשאול אם מתאים לנו בכלל לגדול ולצמוח'" תלויים באוויר. "איפשהו באמצע התהליך שכחנו לשאול אם מתאים לנו בכלל לגדול ולצמוח'" איור: יונתן וקסמן

 

לקונצרן שלנו יש שלושה ראשים: של בעלי, שלי ושל היועצת. כל ראש תורם את שלו, חמש שנים זה חתיכת פרק זמן, שליש מהזמן שהחברה קיימת. אנחנו תומכים נלהבים בתהליכים ארוכי טווח, אפילו את מה שקורה לנו עכשיו אנחנו מוכנים להסביר לעצמנו כשלב בתהליך עלום כלשהו. גם היועצת מדברת הרבה על תהליכים, וגם, איך לא, על מבחן התוצאה. ביני לבין מבחן התוצאה דווקא אין קרבה יתרה. לא אוהבת מושגים מיופייפים.

 

שיהיה ברור, היועצת שלנו היא קילרית בתחומה. כשהיא מאמינה בלקוח שלה, מנהל הסניף צריך להתפלל לסבב קידום. לפני שהיא נכנסת למשרד שלו, מסורקת למשעי ומריחה טוב, היא שמה במזוודה שלה את כל הפחדים שלי ממוסד הבנקאות, וכמו בסרט אמריקאי טוב הם משמשים לה דלק כדי להשיג את מה שהחברה צריכה. כל פעם שנדמה לי שזהו, מכאן אין יציאה, דד אנד קלאסי, היא באה עם פטנט חדש, מוצר בנקאי שהבנק עוד לא שמע עליו. היא עושה את זה איתנו כי אין לה ברירה. לקונצרן שלנו יש המון דברים טובים, לקוחות ברזל, קשרים חובקי מדינה ומעמד, שם יצוק בבטון, יחסי אנוש מעולים. רק דבר אחד תמיד היה חסר לו - הון עצמי. אם חברה כמו שלנו רוצה להתפתח, לגדול, לצמוח, היא צריכה להסתמך על הבנק, ועל היועצת.

 

וזאת למעשה הבעיה עם יועצים ובנקאים, מכובדים ככל שיהיו, שנבנים על גב המגזר היצרני, "המגזר" בשבילכם. החליפות שלהם והתסרוקת והג'ל רק מדגישים את הפער הגדול שבינם לבין המציאות, בינם לבין הכושר שלהם להרגיש מה מתאים למי. כי איפשהו באמצע התהליך היועצת שלנו, וגם אנחנו, שכחנו לשאול אם מתאים לנו בכלל "לגדול", "לצמוח".

 

שכחנו שמדובר בתהליך קשה ומתיש שאולי הוא גדול עלינו. שכחנו, ואולי לא ידענו, שמדובר בתהליך מעייף של פרסום מודעה באתר דרושים, חזרה מונוטונית, עשרות פעמים, על תנאי עבודה סבירים באוזני צעירים שאיבדו אמון במעסיק שעוד לא הכירו, קבלתם לכמה ימי ניסיון, לימוד מזורז של עבודה, בשמש או בסגריר, עם מקדחות ודיסקים ואקדחי איטום, והכי חשוב, פיקוח עליהם, על איכות העבודה.

 

אין כוונתי שרק מי שעובד עם הידיים שלו שווה משהו, אלא שה"נגיעה" בעסק שלך, היכולת לחוש את הגוף של מושגים ערטילאיים כמו "כושר ייצור", "יעילות", "כוח אדם", היכולת הזאת שמורה לבעלי, בעל העסק, ולו לבדו. אפילו בי, שאני קרובה אצל העסק, כבר מתקיים פער בין העבודה לבין התרגום שלה לכסף. על אחת כמה וכמה אם נותנים ליועץ חיצוני, גם אם מקצועי יותר, להתערב. כשעושים זאת, צריך להבין שהמחיר הוא נתק, לפעמים גם אטימות.

 

עכשיו סתיו

 

העץ שמחוץ לבנק, שעליו חיפש בעלי כסף כדי להביא לדמי, עמד בשלכת. כסף לא צמח עליו כבר כמה שנים. דמי יצאה לוודא שכך, ואז, כפי שהבטיחה, החזירה את הוראת הקבע ואת הצ'ק. במקרה הזה, גם היועצת לא עזרה. זה היה בתחילת הקיץ, אבל הסתיו של החברה שלנו כבר הורגש היטב. הבנקאית והיועצת לא אשמות בשום דבר. בכלל, אנחנו לא מחפשים אשמים. לא מעניין. אנחנו מתמודדים עם המצב, רק רוצים שיעמדו מולנו בני אדם, כי גם אנחנו כאלה.

 

יומן התרסקות בשמונה פרקים

 

לא בכל יום מתפרסם בעיתון סיפור של כישלון, ועוד ביוזמתו של המנוצח. זהו הפרק השלישי בסיפור נפילתה של חברת הבנייה שהקימו תאיר שכנר רוכמן ובעלה. חברה בינונית שעסקה במשך 15 שנה בעבודות גובה וטיפול בחזיתות בניינים. חברה שהייתה בת טיפוחים של זוג יזמים, אנשי המעמד הבינוני, שהשקיעו בה את כל מרצם, כספם וניסיונם, חלמו לבסס את עתידם וגילו מציאות שהיא מאבק מתמשך, סיזיפי, שסופו כואב.

 

הסיפור המלא מתפרסם ב"כלכליסט" בשמונה פרקים רצופים, אחד מדי יום.

 

לקריאת הפרקים הקודמים: 

תלויים באוויר- פרק א'

תלויים באוויר- פרק ב'

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x