שימו לב, אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר. קראו עוד הבנתי
עסקים קטנים ובינוניים ישן

תלויים באוויר - פרק ב': משא ומתן קשוח

אנחנו דופקים מחיר, מנהל הפרויקט דופק אותנו

תאיר שכנר רוכמן 10:3224.11.08
"כמה ימים לקו, אתה אומר, עשרה?! מה פתאום. מה, אתה כותב דוקטורט על הקיר הזה, מה קרה לך? יום אחד ניקיון עם דיסקים, יום אחד הוצאת אבנים והחלפה, יום אחד כוחלה, חצי יום לאיטום התפרים וחצי יום לסילר, זהו, גג חמישה ימים כולל העברת פיגום. איך הגעת לעשרה ימים?! חמישה ימים כפול שני עובדים על פיגום, כפול עשרה קווים, כפול שני פיגומים, שווה מאתיים ימי עבודה. הפיגומים עלינו, חומרי האיטום עלינו, הכוחלה עלינו, אתה נותן רק עבודה. אז אתה רוצה להגיד לי שבמאתיים שלושים אלף שקל למאתיים ימי עבודה אתה לא מרוויח?! לי זה עולה יותר!".

 

איך אני אוהבת את המונולוגים האלה. מתה עליהם. יושב לו מנהל עבודה, מנהל פרויקט, מנהל אזור, ינוקא בן שתים־עשרה, ששינן היטב את כללי ניהול המשא ומתן שלימדו אותו בקורס "דפוק וזרוק את קבלן המשנה", וחושב שאם הוא פורט את מרכיבי העבודה לפרטים הוא יוכל להוריד אותנו במחיר.

 

אפעס, הוא לא מבין כלום, אין לו מושג. הוא אף פעם לא הפעיל דיסק והוא לא יודע מה זה לנקות מיץ בטון שנדבק והתקשה על השיש כבר לפני שמונה חודשים; הוא לא מבדיל בין מיץ בטון על הקיר למיץ בטון על אדן חלון; הוא לא יודע אם צריך דיסקיות ליטוש 320 עדינות או דיסקיות מוזאיקה גסות ומה ההבדל ביניהן; אין לו מושג איך שמים את הכוחלה בתוך הפוגות שבין האבנים כדי לאטום כמו שצריך; ובמיוחד אין לו מושג איזו עבודה גרועה עשה עבורו קבלן השלד: מטרים רבועים על מטרים רבועים של קפיצות באבנים שצריך ליישר, להשוות, כלומר לחצוב את האבן החוצה, לעשות לה מקום, להדביק מחדש, לחזק עם ברגים, שייראה סביר. אבל אל דאגה, הוא בוגר הטכניון, הינוקא. תגיד לו פוגה —- הוא חושב על מפגן חיל האוויר; תגיד דיסק - הוא חושב על בלאק אייד פיז; תגיד רתמת בטיחות - הוא מדמיין את החברה שלו כמו שהיא אף פעם לא דמיינה את עצמה.

 

האמת, אותי הוא לא יכול להוריד במחיר. כבר לא. לפני חודש נפל דבר בקונצרן שלנו. ישבנו אני ובעלי בעוד ישיבה מהסוג הזה, ידענו מי הקולגה שמתחרה מולנו, כמה הוא נתן, על מה הוא קיבל יותר. ידענו שאמיר, מנהל הפרויקט, רוצה את המחיר הכי זול אבל מוכן לשלם לנו קצת יותר.

 

הימים הם ימי משבר בקונצרן, אתם יודעים, בגלל זה אני כותבת כאן. אנחנו בלחץ גדול לקחת עוד עבודה, שייכנס כסף בעוד חודש, מה גם שבתחילת פרויקט מקווים לקבל גם איזו מקדמה.

 

בתחילת הישיבה אמיר לקח כרגיל נייר לבן, חשבן את החישובים שלו וכתב כל מיני מספרים. הסתכלתי על הנייר עם המספרים שלו, הסתכלתי על בעלי, לקחתי את העט, שרבטתי את המספרים שלנו (חמישים אחוז יותר גבוהים. חמישים אחוז!) ואמרתי לבעלי: "תקשיב, או מה שאמרנו או שאין טעם. די, משהו נשבר אצלנו".

 

אנחנו דופקים מחיר, מנהל הפרויקט דופק אותנו אנחנו דופקים מחיר, מנהל הפרויקט דופק אותנו

אמיר מיהר להרים טלפון למנהל האזור, הניח את הנייד במרכז השולחן ונתן למנהל האזור לצרוח על בעלי כאילו שהוא אני. אמרתי לאמיר שלא מתאים לנו עכשיו הסחיטה הרגשית הזאת, כאילו כבר סגרו עם הקולגה ורק כי היה להם נדמה שאנחנו מתקרבים למחיר הזה עצרו את החתימה איתו. "עם כל הכבוד לדאגה שלכם", אמרתי, "לנו יש בית להציל, ואם אתם לא רוצים לשלם כמו שצריך, תסתדרו בלעדינו". אמיר הבין את הקטע הרגשי, כיבה את הטלפון והתקפל בכיסא השבור שלו. קמתי, בעלי אחריי, יצאתי לשתות מים - זה לא קל לוותר על 230 אלף שקל לפני מע"מ וללכת משם בלי לדעת מה יהיה מחר. זה לא קל. כמה חבל שלא עשינו את זה יותר פעמים השנה.

 

הבניין שבגינו באנו לפגישה הוא מפלצת. ככה אנחנו מכנים בניינים שהם גם גבוהים (מעל עשרים קומות) וגם רחבים (יותר מארבע דירות בקומה). יש לי מין מנהג כזה. אני באה לבניין, מתקרבת אל החזית הכי קרוב שאפשר ולאט לאט מרימה את הראש לשמים. תנסו את זה פעם, זה נותן פרופורציות. רק כך המספר מאתיים ושלושים אלף שקל לפני מע"מ מקבל את הממדים האמיתיים שלו. הקטנים כל כך. שישה עובדים, שלושה חודשי עבודה, מאתיים ושלושים אלף שקל, לפני מע"מ, זה לא שוק חופשי - זה בית סוהר.

 

לחברות בנייה גדולות יש תנ"ך מקצועי, קוראים לו ספר התקציב. מכינים אותו מהנדסים, כלכלנים, תמחירנים, בקיצור יושבי משרדים. שם, תחת כל סעיף של עבודה על בניין מסוים מופיע מספר, קשור למציאות או לא - המספר שם. זה אמור לעזור למנהל הפרויקט לשמור על מסגרת. כלי עבודה לגיטימי, אלא שהתחום שלנו, טיפול בחזיתות, סובל מתת־מספור כרוני כבר שנים. זה מוזר, אני הופכת בתופעה הזאת רבות. מקצוע עם לוק הייטקי בתוך ענף הבניין: פיגומים תלויים, חבל סטטי עשרה מ"מ לגלישה, טבעות D, משככי נפילה, סטנדרטיזציה, רגולציה, ביטוחים, מה לא? אלא שבפועל, בתכלס, עם האבק בעיניים והעבודה בשמש על קיר שמחזיר את כל חום הצהריים אל הגוף, על אמת, המחירים הם לא פחות מרשלנות פושעת. רק לשוק החופשי לבדו הייתי פוסקת אשם תורם של ארבעים אחוז.

 

כמה ימים אתם חושבים שהקולגות בילו על הקו ההוא? ההוא של החמישה ימים? נכון, שנים־עשר, אולי יותר. אני חולפת שם פעם בשבוע, מסתכלת אם העבירו עמדת פיגום. עבר כבר חודש, בינתיים בוצעה העברה אחת בלבד. תעשו לבד את החשבון ותבינו, אני מתקשה להבין. לפעמים להגיד לא לעבודה - זה משחרר.

 

בטל שלח
    לכל התגובות
    x