הבחירות הבאות
בין צ'רצ'יל לטראמפ
המנהיג שראש הממשלה, בנימין נתניהו, הכי רוצה להשתוות אליו הוא וינסטון צ'רצ'יל. אז הנה סיפור קטן שיאיר מעט את ההשוואה. חודשיים בלבד לאחר כניעת גרמניה במלחמת העולם השנייה נערכו בבריטניה בחירות שבהן הובס צ'רצ'יל בידי קלמנט אטלי. בתגובה להפסד אמר ראש הממשלה היוצא: "זוהי הדמוקרטיה, על כך נלחמנו". האמירה הזו מבטאת הבדל מהותי בין צ'רצ'יל לבין נתניהו משום שיותר סביר שבתרחיש דומה ראש הממשלה שלנו יאמץ דווקא את תגובת דונלד טראמפ לאחר הפסדו לביידן ב־2020 ויכריז מלחמה על תוצאות הבחירות. מדוע? כי נתניהו, כמו טראמפ, הוא פופוליסט שתופס את עצמו כמגלם האולטימטיבי של רצון העם. ולכן, בלתי אפשרי שהעם, כלומר הוא, יפסיד בבחירות.
את הנסיגה מהדמוקרטיה מוביל נתניהו בכמה חזיתות: ההפיכה המשטרית, התחזקות הכהניזם, ההשתלטות על התקשורת, ריסוק האמון במערכת המשפט, וכמובן הפקרת החטופים. רוב הציבור תומך בשחרורם, גם במחיר (ויש שיאמרו ברווח) של סיום המלחמה. נתניהו הוא העם, אבל רק עד שזה מגיע לסיכון אפשרי של הישרדותו הפוליטית.
סיום המלחמה באיראן יספק לו הזדמנות לחשב מסלול מחדש: לסיים את המלחמה בעזה, להחזיר את החטופים וללכת לבחירות שייתנו גם לעם הזדמנות להכריע בין ביבי לרל"בי; בין חרפת הטבח לבין תהילת איראן; בין דמוקרטיה לפופוליזם. וגם, בין צ'רצ'יל — האיש שנתניהו מבקש שישוו אותו אליו — לבין טראמפ: מי שהוא רוצה להיות באמת. // משה גורלי
מחיר המלחמה
העושר שנשלל
מדינת ישראל עשירה מאוד. כמה עשירה? היא יכולה לאפשר לעצמה מלחמה בעלות 300 מיליארד שקל עד כה (כפי שהתברר השבוע במסיבת עיתונאים שכינס שר האוצר, בצלאל סמוטריץ'), והשווקים עדיין ייתנו בה אמון, הבורסה שלה תעלה, המטבע שלה יתחזק, והריבית שהיא תשלם למחזיקי אג"ח שלה תמשיך להיות סבירה. העושר שלנו בולט במיוחד בהשוואה לאויבים שעמם אנחנו מתמודדים, שמצויים בקריסה כלכלית. עבור חלק מאיתנו, העונג שבגילוי עושרנו הלאומי עשוי אפילו לעמעם את המחירים הכלכליים המשמעותיים הנובעים מהוצאת אותם 300 מיליארד שקל.
ב־2025 כולנו הרגשנו היטב את הקיצוצים בתקציב ואת העלאות המסים, והמחירים הללו עתידים ללוות אותנו שנים רבות. אלו מחירים שקל לראות, כי מצבנו השתנה לרעה. אבל המחיר הגדול ביותר — זה שנעלם מן העין — הוא המחיר של מה שהפסדנו: של מה היה קורה אילו היינו מפנים 300 מיליארד שקל להורדת מסים ולהשקעה בתשתיות ובחינוך. ההדגשה של המחיר הכלכלי איננה קריאה לפציפיזם או לפגיעה במורל הלאומי, אלא תזכורת חשובה למקבלי ההחלטות: אין מלחמות חינם, אין מבצעים חינם, ואין התארכות מלחמה חינם. זה שאנחנו עשירים לא אומר שאנחנו יכולים לוותר על שיפור איכות החיים. // שלמה טייטלבאום
המוח הישראלי
ב"ה לא עוזר
אם יש דבר אחד שאפשר להסכים עליו גם בישראל הקרועה והשסועה של 2025 הוא ש־12 הימים האחרונים הוכיחו את העליונות המוחלטת של היצירתיות, החדשנות והטכנולוגיה הישראלית. בלי להתעלם מהפגיעה הקשה בעורף, בחזית השתוללה מלחמת מדע בדיוני שלעתים נראה שאם חלקים ממנה היו מתוארים בסרטים הוליוודיים, מבקרי הקולנוע היו קוטלים אותם וטוענים שהמלחמה הזאת היא מוגזמת ולא מציאותית. מלחמה שבה טייסי חיל האוויר הישראלי עשו בשמי איראן כבשלהם, ובקלילות של ילד שאוחז שלט של קונסולת משחקים.
לכן, אם יש משהו אחד שהממשלה צריכה לעשות ממש עכשיו זה לא לצאת בהצהרות שמתחילות ומסתיימות בהודיה לאלוהים, אלא להודות למוח הישראלי — מטייסים, דרך המפתחים והמפעילים של מערכות ההגנה האווירית, ועד אנשי המודיעין והסייבר.
כדי שהמשאב היקר מכל הזה יעמוד לרשותן של ממשלות ישראל בעתיד, נתניהו צריך להכריז שהוא גונז את כל ניסיונות ההפיכה המשטרית ומבקש מעשרות אלפי ההייטקיסטים לשוב לישראל. רק כך תישמר העליונות הטכנולוגית הישראלית, ועמה גם עתידה הכלכלי והביטחוני של המדינה. // סופי שולמן
דרעי
כופר בנסים
דבריו של יו"ר ש"ס, אריה דרעי, שלפיהם טבח 7 באוקטובר היה נס, לא רק פגעו בהמוני ישראלים אלא גם מעידים על כפירה עמוקה בנסים הרבים שנעשו לנו בידי אדם. דרעי כופר בנס שהפך אותנו לאומת הסטארט־אפ שאיפשרה את ההישגים למרות מערכת החינוך הנחשלת בישראל, שבחלקים גדולים ממנה לא לומדים מקצועות ליבה או לומדים אותם ברמה עלובה; הוא כופר בנס שגרם להמוני טייסים קפלניסטים לצאת למלחמה כפטריוטים למרות ההפיכה המשטרית ואף שהממשלה שלחה אותם לעזאזל; הוא כופר בנס שמנע משירותי הביטחון להתמלא במינויים פוליטיים ואיפשר להם להישאר בינתיים נקיים ומקצועיים; הוא כופר בנס ששכנע המוני חיילות וחיילי מילואים להמשיך לשרת ולהגן עלינו למרות הניסיונות להעביר חוק השתמטות מביש.
כיוון שכל הנסים האלה לא היו מתרחשים ללא מיומנויות, כישרון ומוטיבציה, השאלה היא כמה זמן יעבור עד שדרעי וחבריו יצליחו להרוס אותם. כדי שזה לא יקרה, חיוני להרחיק את מפלגות ההשתמטות והבורות מהשלטון. // שחר אילן
מילה שפירוקה מחייב זהירות יתר
בניגוד לרבות מהתחזיות, השבוע התברר שנתניהו הצליח לשכנע את טראמפ להצטרף למלחמה נגד איראן, ולפחות לפי טענת נשיא המעצמה החזקה בעולם, ארצות הברית השמידה לחלוטין את תוכנית הגרעין האיראנית. והכל — כך נטען — בזכות הפצצות חודרות הבונקרים שבישראל כמהו אליהן במשך שנים. אפילו מבחינת האמריקאים ההפצצה היתה רגע היסטורי, שכן זו הפעם הראשונה שהפצצות הללו — GBU–57 שמן — נוסו בפעילות מבצעית.
ההתרשמות מפצצות אינה עניין מובן מאליו, אפילו כשהן מופנות כלפי אויב אכזר. העוצמה האדירה של הפצצה (והרי כולנו בעצם חוששים מפצצת אטום איראנית ובשביל לטפל בה התכנסנו כעת), הפכה אותה למילה משמעותית מאוד בשפה העברית. כשסיפור גדול מופיע בתקשורת — מישהו הטיל "פצצה"; כשאנו מתייחסים לאדם מסוכן שקשה לצפות את פעולותיו, או כשיש מחדל כללי שרק מחכה להתפרץ — אנחנו מיד מדברים על "פצצה מתקתקת". מצד שני, לפעמים הפצצה מוזכרת באופן חיובי. כשאנחנו מסכמים, למשל, אירוע נהדר, נאמר עליו שהוא היה "פצצה". יש בינינו עדיין כאלה שמדברים על "פצצות לגבות", ומשום מה פעם גם נשים יפות הוגדרו "פצצות", אך אלו ביטויים שדי נעלמו - אולי משום שבשנים האחרונות פצצות הפכו לאיום מוחשי יותר על חיינו.
כך שנשארנו עם הפצצה כמילה שמבטאת סיום מוחלט, משום שגם במובן המטאפורי היא מבטאת משהו קטלני וסופי. הרי כשמשהו מתפוצץ — בין אם זה כור גרעיני או סיפור גדול או אפילו פצצת אמבטיה של מלח ובועות — אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. נותר רק לקוות שגם האיראנים חושבים כך על פצצות. // דור סער־מן
