לפני שנה, ביולי 2025, נפתחה המכירה המוקדמת להקרנות סוף השבוע הראשון של "האודיסאה", סרטו החדש של כריסטופר נולאן. הסרט עולה רק בעוד שבוע, כשהמכירה החלה הצילומים שלו עוד לא הסתיימו, לא היה ידוע מה אורכו (כשלוש שעות. אבל זה לא מפתיע את חובבי נולאן), לא היה תקציר, כמובן לא היה טריילר. אבל 50 אלף הכרטיסים אזלו בתוך שעות, ממלבורן (מסך האיימקס הגדול בעולם) דרך ניו יורק (האיימקס הגדול בארצות הברית) ועד בריסל (המסך הגדול באירופה שמקרין פילם).
אנחנו מכירים מכירה מוקדמת לכרטיסי קולנוע חודש מראש, אפילו שלושה חודשים מראש, אבל שנה מראש זה חסר תקדים. עושים את זה באולימפיאדות, במונדיאלים, בפסטיבלי מוזיקה גדולים. לא בקולנוע. אבל "האודיסאה" עושה דברים שלא עשו לפניו, עוד לפני שיצא בכלל. הוא כנראה לא יהיה הסרט שימכור הכי הרבה כרטיסים השנה — מול "ספיידרמן", "הנוקמים" או "המיניונים" — אבל הוא ללא ספק כבר הסרט הכי מדובר של השנה, עם הכי הרבה באזז, הכי הרבה ציפיות. למה?
כשסרט לא מספיק טוב, על מסך ענקי הוא כבר עלול להיות רע. אומרים לנו שלעולם לא ייעשה עוד סרט כמו "האודיסאה"; בשבוע הבא נדע אם בכלל נרצה שייעשה עוד סרט כמותו
2 צפייה בגלריה
נולאן (משמאל) ומצלמת איימקס על הסט. האם הפורמט, החדשנות והאותנטיות (הניצבים אמיתיים, הסוס הטרויאני אמיתי, ההרים אמיתיים וכו') הם גימיק, או שהם מהותיים לסיפור?
(צילום: Melinda Sue Gordon/Universal Pictures)
בגלל הפורמט: ענקי וחד
הכרטיסים שנמכרו שנה מראש היו להקרנות ב־26 בתי קולנוע ברחבי העולם — אולמות האיימקס שיכולים להקרין סרט פילם 70 מ"מ. צילום באיימקס מאפשר פריים גדול במיוחד, בדגש על גובה ולא רק על רוחב, ומבטיח תמונה חדה פי עשרה מפריים קולנועי רגיל. זה פורמט הצילום וההקרנה החביב על נולאן, אבל יש מעט מאוד קולנועים שעובדים עם איימקס 70 מ"מ, כלומר עם גלגל פילם שאורכו 18 ק"מ ומשקלו כ־260 ק"ג. וכשבתי הקולנוע האלה התחילו להבין את הטירוף סביב "האודיסאה", הם הוסיפו עוד ועוד הקרנות — בשבוע הראשון הסרט משובץ באולמות כל יום, כל היום, כמעט 24 שעות (בלונדון עדיין אפשר למצוא כרטיסים לאחת ההקרנות ב־4 בבוקר, אם אתם בעניין).
חובבי קולנוע אדוקים, או ליתר דיוק דקדקני פורמטים מעמיקים, לא מפסיקים לנהל דיונים איפה הכי כדאי לראות את הסרט. האפשרויות מבלבלות — יש איימקסים שמקרינים עותק דיגיטלי, ויש שמקרינים את הפילם המקורי. יש שמקרינים 70 מ"מ, ויש שמקרינים 35. יש הקרנות גם באולמות רגילים יותר, אבל בהם יוקרן הסרט "חתוך" — לא בפריים הרחב שבו צולם, אלא מוקטן. על האנינים זה לא מקובל, וכך התפתחה תיירות קולנוע — האודיסאה של "האודיסאה". בדיוק כמו שאנשים נוסעים לאירועי ספורט, להופעות, לפסטיבלי קולנוע, יש מי שנוסעים גם לראות סרט, שנודדים רחוק כדי לראות את היצירה המדוברת על המסכים הגדולים והאיכותיים ביותר. "הגרדיאן" דיווח על תושבי ניו זילנד וסידני שנוסעים למלבורן, באתר רדיט אירופאים מספרים על הנסיעות המתוכננות שלהם לגרמניה וללונדון, ואפילו יש ישראלים שעושים זאת.
זאב אימבר (31), איש הייטק מחיפה, יטוס בשבוע הבא ללונדון כדי לצפות בסרט באיימקס באולם ה־BFI המשובח. "מבחינתי זה כמו לטוס לראות משחק כדורגל לעומת לראות אותו בטלוויזיה בבית", הוא מסביר. "כשהייתי ילד הקרינו כמה סרטים באיימקס 70 מ"מ בארץ, וקצת כמו נולאן עצמו — נהייתי אובססיבי. לראות ככה סרט, בעותק אנלוגי קרוב למקור ברזולוציה גדולה פי כמה ממקרן רגיל, על מסך באמת עצום — אין אף חוויה דומה לזה, וכל מי שאני מכיר שראה ככה סרט זוכר את זה כמשהו מיוחד. כששמעתי שנולאן וההפקה טורחים, משקיעים ומצלמים ככה סרט שלם לראשונה, ידעתי שאני חייב להיות באחד מבתי הקולנוע שיקרינו אותו בפורמט המקורי והמלא".
בארץ ניאלץ להסתפק בחוויה אחרת. יש אולמות איימקס, בראשון לציון, בירושלים ובבאר שבע, אבל אלה עותקים דיגיטליים ברזולוציית 4K — לעומת 18K באיימקס 70 מ"מ פילם על מסך בגובה 23 מטר. גובהו של המסך באיימקס בראשון לציון, הגדול בישראל, הוא 16 מטר בלבד, אבל גם הכרטיסים להקרנות האלה בסוף השבוע הבא כבר כמעט אזלו. בירושלים ובבאר שבע, נכון לתחילת השבוע הנוכחי, האולמות כמעט ריקים, כמו עדות לפיזורם הגיאוגרפי של אדוקי הקולנוע הישראלים. אבל גם זה עניין זמני — כשהסרט ייצא והדיבור עליו יגלוש לציבור הרחב, גם הם יתמלאו.
כי "האודיסאה" הוא הסרט הגדול ביותר אי פעם. אולי קולנועית, נחכה ונראה, אבל בוודאי טכנית. הוא הסרט הראשון בהיסטוריה שצולם במלואו במצלמות איימקס. עד היום היו סרטים שחלק מהסצנות שלהם צולמו באיימקס, אבל השאר בפילם רגיל או בדיגיטלי. לא היתה ברירה: המצלמות האלה כה גדולות, וצריכות לשאת סליל פילם כה כבד, שהמנוע שלהן מרעיש מדי. אפשר לצלם איתן אקשן — השוד ופיצוץ בית החולים של הג'וקר ב"האביר האפל", חטיפתו של אלון אבוטבול באמצע טיסה ב"עליית האביר האפל", מטוסי חיל האוויר הגרמניים מטביעים את הצי האנגלי ב"דנקרק". אבל אי אפשר לצלם איתן סצנות של דיאלוגים. ואז הצופים יושבים באולם האיימקס, ומגלים שבכל כמה רגעים הפורמט משתנה: כשמדברים הוא מלבני רגיל, עם פסים שחורים מעל ומתחת לתמונה, וכשקורה משהו גרנדיוזי הפריים נפתח למלוא גודל המסך. יצור כלאיים כזה. אתם יכולים ליהנות מהפלא של איימקס, אבל תיאלצו לשלם על זה בדילוגי פורמט.
נולאן לא אהב את זה. הוא רצה הכל באיימקס. ובמעמדו, הוא היה יכול להתעקש על זה. לא רק עם האולפן, אלא גם עם איימקס עצמה. הוא פשוט הלך לראשי החברה הקנדית וביקש מצלמה שקטה. אז הם פיתחו לו כזאת. חדשה. במיוחד בשבילו. עדיין ענקית, אבל לגמרי שקטה. "אודיסאה" של הומרוס שינתה את כל מה שנכתב אחריה. "האודיסאה" של נולאן עשויה לשנות את כל מה שיצולם אחריה.
2 צפייה בגלריה
דלי פופקורן בצורת מצלמת איימקס, שנמכר כחלק מקידום הסרט. הגודל הוא העניין המרכזי בקמפיין
(צילום: IMAX)
בגלל הבמאי: גרנדיוזי ומיוחד
חדשנות, גרנדיוזיות, התהדרות בטכניקה עוצרת נשימה וטביעת יד ייחודית הן תווי ההיכר של נולאן הרבה לפני "האודיסאה". יש מי שיבואו לסרט בגלל השחקנים — מאט דיימון, אן האתוויי, טום הולנד, זנדאיה, רוברט פטינסון, לופיטה ניונגו, שרליז תרון, בני ספדי, הנגיעה הישראלית עדו גולדברג ועוד ועוד. יש מי שיבואו בגלל הסיפור — אנחנו לא יודעים כרגע הרבה, גם הטריילרים התקמצנו בחשיפת העלילה, אבל בגדול מדובר בעיבוד ל"אודיסאה", מיצירות היסוד של תרבות המערב, שנכתבה לפני כ־2,700 שנה.
אבל נראה שרבים יבואו בגלל הגודל, ובעצם בגלל הבמאי שמאחורי הגודל. בלי יכולת לומר הרבה על הסרט, השיווק מתמקד בדיוק בגודל הזה: רשתות קולנוע כבר הכינו דליי פופקורן בצורת מצלמת איימקס, כל המרצ'נדייז הנוסף שמלווה את הסרט קשור בפורמט, הכתבה של "60 דקות" על הסרט הוקדשה ברובה לפורמט. הדגש הוא על הגודל, ועל האותנטיות. מינימום התערבות דיגיטלית. זו הפקה של 250 מיליון דולר שהושקעו בדברים "אמיתיים". יש בה 5,000 ניצבים, לא כפילים יצירי פיקסלים. דיימון מספר בכל ריאיון שזה הסרט שהיה לו הכי קשה לצלם, איך טיפסו על הרים אמיתיים, חתרו באוניות אמיתיות, קפצו מסוס טרויאני אמיתי. רק הקיקלופים, כנראה, לא אמיתיים. זו עשייה קולנועית קלאסית, אומרים לנו, כמו בימים שבהם מה שהיה מול המצלמה, מה שצולם, הוא מה שראינו באולם.
זה מאוד נולאן. אם אתם באים לסרט בגלל הבמאי, ודאי כבר גיבשתם דעה על האיש, האוטר של הדור הזה, הבמאי הגדול של המאה ה־21, שהקריירה שלו זינקה בחילופי המילניום עם "ממנטו" ומשם המשיכה משיא לשיא, מ"האביר האפל" ל"התחלה", מ"בין כוכבים" ל"דנקרק", מ"אופנהיימר" ל"האודיסאה" (וזה רק חלק מהפילמוגרפיה שלו). נולאן הוא אשף של קולנוע חידתי שמבקש ניתוחים ופענוחים, צפיות חוזרות ודרשות. והוא תמיד אוהב גדול. גם ברגעים שבהם הוא לירי, הוא גרנדיוזי.
הוא התחיל בסרטי ז'אנר, ובטרילוגיית "באטמן" שלו עזר להפוך את סרטי גיבורי העל ללהיטי ענק שגם נהנים מחותמת איכות. בסרט השני בטרילוגיה, "האביר האפל" (2008), הוא כבר השתמש באיימקס ובפריים הענקי שהיא מאפשרת. זה סרט חכם, שמנהל דיונים מורכבים על מוסר ואמת (חפשו את הניתוח של סלבוי ז'יז'ק), שזיכה את הית' לדג'ר באוסקר אחרי מותו. אני זכיתי ליהנות ממנו כפי שנולאן התכוון — ודווקא בקריית ביאליק, שבאותה שנה זכתה באולם איימקס 70 מ"מ. עד "עליית האביר האפל", ארבע שנים אחר כך, האולם הזה כבר נסגר; עלויות העותקים והשינוע שלהם הכריעו אותו. האיימקס בראשון לציון, שנפתח ב־2012, הוא אומנם האולם הטוב בארץ עם המסך הגדול בארץ, אבל מי שראה איימקס גדול בחו"ל יודע שקיבלנו רק את הגרסה המוקטנת. הציניקנים קוראים לו Liemax.
אחרי עידן גיבורי העל שלו נולאן המשיך ל"התחלה" ו"בין כוכבים", מהסרטים היפים של המאה הנוכחית, שהביאו לו עוד מעריצים, בקהל ובקרב המבקרים. הוא נהפך לבמאי שמזוהה עם סרטי קיץ — סרטיו כמעט תמיד יוצאים באמצע יולי — עם שוברי קופות, אבל כאלה עם טאץ' אישי ואיכות נדירה. כמו סטנלי קובריק בשעתו וג'יימס קמרון בשעתו — הוא כותב, מפיק ומביים, ומתווה דרך לכל התעשייה. הוא אומר להוליווד מה לעשות, לא להפך. בעקבותיו, האיימקס נהיה הצעצוע של עוד ועוד במאים, והאולפנים נעתרו להם. ראינו את זה ב"משימה בלתי אפשרית", "קרב רודף קרב", "חוטאים" ו"הברוטליסט". נולאן הפך את איימקס לחברה קולית, איכותית, מבוקשת. צ'ופר לבמאים מצטיינים ולצופי קולנוע קפדניים. עכשיו היא מבקשת למנף את "האודיסאה" ולמצוא אולפן שיקנה אותה, מבינה שהיא לא תהיה גדולה יותר ממה שהיא עכשיו.
מבחינת התוכן, בעשור שעבר קרה לנולאן (55) מה שקורה לגברים סביב גיל 40 — הם מניחים בצד את חוברות הקומיקס ומתחילים לעלעל בביוגרפיות וספרי היסטוריה. הוא עזב את המדע הבדיוני ועבר לסיפורים אמיתיים, עם "דנקרק" ו"אופנהיימר", שזיכה אותו באוסקר ראשון. ובסרט הזה, לפני כשלוש שנים, הוא הפך את האיימקס לאובססיה המונית.
זוכרים את הקיץ ההוא, לפני המלחמה, כש"בארבי" ו"אופנהיימר" יצאו באותו יום והפכו את הביוגרפיה התקופתית האפרורית ואת סרט הפופ הצבעוני לדאבל פיצ'ר בלתי צפוי, שלגון קיץ בטעם פונץ' בננה ואפר סיגריה? על פניו, סרט על בובה וסרט על פיזיקאי לא היו אמורים להיות להיטים, אבל בידיים של גרטה גרוויג "בארבי" נהפך לאירוע חתרני, מאמר על מגדר ומסחר, ובידיים של נולאן ממציא פצצת האטום מכר כרטיסים ב־900 מיליון דולר. היה ברור שאנחנו שוב בעידן הבמאים, שיש קהל שהולך בעקבות יוצרים אינטליגנטיים שמבקשים לומר משהו, ולא רק לייצר להיטים.
וב"אופנהיימר" הפורמט היה חלק מהמסר. 20% מכלל הכנסות הסרט הגיעו מהקרנות כאלה, על מסך ענקי ובהקרנות וסאונד איכותיים במיוחד. אישית, זה הדבר שאני הכי אוהב באיימקס — אני מאמין שקולנוע, כמו מוזיקה, צריך לשמוע בפול ווליום. לשמחתי, כריסטופר נולאן חושב אותו הדבר — סרטיו היפים והמלוטשים הם גם מחרישי אוזניים. אם העלילה לא מרטיטה את הלב, הבס ירעיד את המעיים.
בעידן שבו דני בויל, לוק בסון וסטיבן סודרברג עושים סרטים באייפון וג'יימס קמרון בודק כמה מציאות אפשר לברוא במחשב, נולאן עדיין דבק בקולנוע מקסימליסטי, שלוקח את כל מה שהמכונה ההוליוודית מסוגלת לתת לו ונודד עם מצלמות ענק ללוקיישנים רחוקים. האם זה גימיק או שזה מהותי לסיפור? תכף נגלה.
כי יכול להיות שעם כל הכישרון והייחוד והאותנטיות, זה לא יהיה סרט מספיק טוב. וכשסרט לא מספיק טוב על מסך ענקי, בעוצמת קול אדירה, הוא עלול להיות ממש רע. כשסרט טוב, הוא טוב גם על מסך קטן. את "אופנהיימר" ראיתי באיימקס הדיגיטלי בראשון לציון, ואז באיימקס 70 מ"מ בניו יורק, ואז במסך זערורי בטיסה, והוא היה מצוין בכל מסך. בסוף, קולנוע זה לא עניין של גודל, טכניקה או מספר הניצבים. הלב במקום אחר. והציפייה לחדש של נולאן מייצרת פוטנציאל אכזבה אדיר. אומרים לנו שלעולם לא ייעשה עוד סרט כמו "האודיסאה"; בשבוע הבא נדע אם בכלל נרצה שייעשה עוד סרט כמותו.
