הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1 מי שמגיע לירושלים בשבועות האחרונים, בעיקר אם הוא חובב תשתיות ותחבורה ציבורית (תתפלאו, יש לא מעט כאלה), יכול להתמוגג: הרכבת הקלה נוסעת בקו הירוק! נסיעות המבחן החלו! בגשם, בקור הירושלמי, העובדים המסורים של הפרויקט מלווים את הקרונות הנוצצים שנוסעים להם באיטיות באחד המקטעים של הקו, שאמור להיפתח בהדרגה מהשנה הקרובה ולהצטרף לאחיו הבכור, הקו האדום. בכך תהפוך ירושלים לעיר היחידה בישראל שיש בה רשת (אוקיי, רשת קטנה) של קווי רכבת קלה. ההשפעה על איכות החיים תהיה דרמטית.
זה קו של 20 ק"מ, עם 42 תחנות, מהר הצופים דרך גבעת רם ועד גילה, עם שלוחות לגבעת שאול וקריית הספורט במלחה, והוא אמור לשרת יותר מ־250 אלף נוסעים ביום, אחרי השקעה של כ־14 מיליארד שקל (לא סופי). אלא שייקח זמן עד שנהנה מכל זה. רק חלק קטן מהקו ייפתח השנה, הדרומי, ממרכז העיר עד גילה. רוב החלק הצפוני כבר מוכן, אבל הוא ייפתח רק בשנה הבאה, בלי נדר. למה? המלחמה יצרה קצת עיכובים, אבל הסיבה המרכזית לדחיית הפתיחה נולדה הרבה לפני המלחמה. אפשר לקרוא לה הבלגן בציר בר־אילן, כלומר במה שמתרחש בחמש השנים האחרונות בכ־1.5 ק"מ מהקו הירוק שעוברים ברחוב הזה. כולה קילומטר וחצי, אבל קילומטר וחצי שתוקעים פרויקט ענקי וחשוב, בגלל חוסר היכולת המשווע של כל הרשויות — משרד התחבורה, עיריית ירושלים והמשטרה — לעשות את העבודה שלהן. אם תרצו, היעדר משילות. לא בכבישי הנגב, לא במלחמה מול משפחות הפשע בצפון, לא ביהודה ושומרון. בלב לבה של עיר הבירה של ישראל.
2 המילים "ציר בר־אילן" מזכירות נשכחות. בעבר הרחוב הזה, שחוצה כמה שכונות חרדיות גדולות בעיר, היה אחד מצירי התנועה המרכזיים בה. אבל מסוף שנות השמונים התושבים החרדים דרשו את סגירתו, יצאו להפגנות סוערות ומצאו את עצמם מול זעם של החילונים שנסעו מאזור הגבעה הצרפתית למרכז העיר וטענו שחופש התנועה שלהם נפגע. היו שבתות שבהן אלפי מפגינים משני הצדדים הגיעו לציר, היו הצתות של פחי אשפה, יידוי אבנים על מכוניות. היו עימותים קשים עם שוטרים, אלות, מכת"זיות, גדרות תיל, מג"בניקים. כל אלה הפכו את המאבק המקומי לעניין לאומי, עם סיקור תקשורתי נרחב ופוליטיקאים שבחשו בעניין. בכל פעם שהתחלף שר תחבורה התהפכה ההחלטה אם לסגור או לפתוח את הרחוב בשבת, כאילו הגיוני שהממשלה תחליט מה יעשו ברחוב מסוים בעיר מסוימת. אז בסוף, כמו בכל עניין שאנחנו לא יודעים להכריע בו כחברה, זה הגיע לבג"ץ. הרכב שופטים בראשות נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק הוציא צו ביניים שהורה להשאיר את הכביש פתוח. "רבים מבני הציבור לא יקראו את הנמקתנו המשפטית. הם יעסקו בתוצאות הפוליטיות של פסיקתנו. מודעים אנו לכך. אין בידינו למנוע זאת. תפקידנו השיפוטי מחייב אותנו לפסוק את הדין על פי מיטב הבנתנו אותו", כתב ברק, וצדק. המהומות גברו, עד שנמצא פתרון, שכבר הומלץ כמה שנים קודם לכן: בשעות התפילה בשבת הכביש יהיה סגור, בשאר הזמן הוא יישאר פתוח.
אחר כך כבר סללו עוד כבישים שאיפשרו לתושבי השכונות הצפוניות להגיע למרכז העיר שלא דרך הציר, וסירסו את כל הסכסוך. היום, אני מודה, אני אפילו לא יודע אם בר־אילן סגור בשבת. אני לא טורח בכלל לנסות לנסוע דרכו, כי יש לי חלופות טובות יותר. אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שההחלטה של בית המשפט לא נשאה חן בעיני אף אחד מהצדדים, אבל הפשרה כובדה. כך זה היה פעם. היום זה אחרת.
האבסורד הגדול ביותר הוא כמובן שהציבור החרדי הוא המשתמש הכבד ביותר בתחבורה הציבורית, בירושלים ובכלל. התושבים סביב ציר בר־אילן ייהנו מאוד מהקו הירוק
3 העבודות להקמת הקו הירוק החלו ב־2020, אחרי עיכובים רבים. זו היתה תקופת הקורונה, והמגפה והסגרים היו מה שהעסיק את רוב הציבור ומשכו את תשומת לבו. אבל לא את זו של כמה מאות חרדים שגרים בסמוך למקטע הקו הירוק בבר־אילן, שמוגדרים קיצונים אפילו במיינסטרים החרדי. הם התנגדו להעברת הקו הירוק ברחוב — בטענה שהוא מסכן הולכי רגל (מילא, טיעון שאפשר לטעון על הרכבת הקלה בכל רחוב, ובכל זאת העולם מלא רכבות קלות), וכי הוא לא "כשר" (נוסעים בו גם חילונים, ובלי הפרדה) ויוביל לביטול קווי אוטובוס כשרים. ואת ההתנגדות הם תרגמו לאלימות: תקפו את הפועלים, שרפו טרקטורים, שברו ציוד, פירקו תשתיות שכבר נבנו ועיכבו מאוד את העבודות.
ב־18 בספטמבר 2024 ועדת הכספים של הכנסת התכנסה לדיון שגרתי בכמה בקשות של משרד האוצר להעביר כספים בתקציב המדינה מסעיף לסעיף. בין השאר, נדרשו 77 מיליון שקל לקו הירוק. אבל לא לטובת הקמתו — זה לא כסף לשיפור המסילה או הגברת תדירות הנסיעות — אלא כדי "לשחרר" את הפרויקט שמוחזק כבן ערובה בידי המפגינים. נציגת אגף התקציבים באוצר דנה דובר הסבירה כי "לרכבת קלה שמהווה תחבורה ציבורית יעילה יש יתרונות מאוד מאוד גדולים בפני עצמם בחיסכון בתאונות דרכים. תחבורה ציבורית טובה ויעילה, כזאת שגם מונעת גודש, בוודאי יש לה עוד ערך (...) ללא (תוספת) התקציב הזה, מה שיקרה זה שפרויקט שעלותו מעל 12 מיליארד שקל להקמת הרכבת הקלה בירושלים כולה ייעצר כי לא יהיה ניתן להמשיך בעבודות הפרויקט ולא יהיה ניתן להפעיל את הרכבת הקלה".
ובקיצור — פרויקט ענקי, בעלות כבירה, מכספי משלמי המסים בכל הארץ, שאמור לשדרג משמעותית את התחבורה בירושלים, צריך עוד כסף כדי להתמודד עם כמה מאות מתפרעים אלימים. לא כדי לעצור אותם ולהפסיק את ההשתוללות — את זה לא הצליחו לעשות גם באמצעות 30 תקנים ייעודיים של יס"מניקים שיאבטחו את הפרויקט וחברת אבטחה פרטית — אלא כדי לפצות את הקבלנים, לכסות את הנזקים, להבטיח את המשך העבודות. כמה מאות פורעי חוק, קילומטר וחצי באמצע עיר הבירה, ופרויקט לאומי נתקע. 77 המיליון שהאוצר ביקש אז (וקיבל) היו רק הקצה. נציגת האוצר הודתה שההתמודדות עם הוונדליזם עלתה עד אותו הרגע 326 מיליון שקל, שכבר הגיעו קודם לכן ממקורות אחרים.
4 ביום שישי שעבר נסעתי לצפון ירושלים. אחרי שסיימתי את ענייניי שם התלבטתי איך לחזור הביתה. זה היה רגע לפני כניסת שבת. שמש חורפית שלחה קרני אור חמימות לכל עבר, ומצב רוח טוב ירד עליי. באופן חריג, החלטתי לנסוע דרך ציר בר־אילן, לראות מה המצב. נדהמתי לגלות שהעניינים נשארו אותו הדבר, פלוס מינוס, כמו שהיו לפני כמה שנים. הרחוב עדיין חפור לחלוטין, העבודות עדיין מתנהלות, והכל דורך במקום. אולי היתה שם התקדמות מסוימת, אבל יחסית לקצב שבו עובדים על חלקים אחרים של הקו (בתור פריק של תשתיות, האמינו לי שאני עוקב מקרוב אחרי כולם), זו בדיחה. העבודות על הקטע הזה — קילומטר וחצי! — היו צריכות להיגמר לפני שנים. אבל למדינה אין יכולת להתמודד עם העבריינים. משטרה, יס"מ, כסף, כלום לא עזר. למה? כי מדובר בחרדים. אין שום סיבה אחרת.
כדי להמחיש זאת, נזוז רגע למושבה הגרמנית. גם שם, בשכונה ההיסטורית היפה, תושבים התנגדו לעבודות הרכבת הקלה, על הקו הכחול. הם עיכבו את התכנון במשך שנים. לא באלימות, אלא בצינורות ההתנגדות המקובלים במדינה דמוקרטית — ועדות התכנון, העירייה, משרד התחבורה, בתי המשפט. בסופו של דבר, אחרי דין ודברים, נעשו שינויים מסוימים בתוואי, וזהו. העניין נגמר. אישית אני חושב שהשינויים שנעשו גרועים ויפגעו באיכות הקו, אבל זה לא משנה — התנהל הליך דמוקרטי, הסתיים, יצאנו לדרך, והעבודות ברחוב עמק רפאים בעיצומן. אף אחד לא מפגין, אף אחד לא שורף טרקטורים, אף אחד לא לוקח את העיר — על מיליון תושביה ומיליוני המבקרים בה — בת ערובה. הריבון החליט, אז מקיימים את ההחלטה.
ולא, הוונדליזם בציר בר־אילן לא דומה בשום אופן להפגנות בקפלן ולחסימות והמדורות באיילון. האחד הוא אירוע של שנים שעלה למדינה יותר מ־300 מיליון שקל, פוגע בעיר שלמה ובמאות אלפי אנשים ויוצא נגד פרויקט שכל בר־דעת מבין שהוא הכרחי. השני הוא התנגדות אזרחית נקודתית, רגעית, לרפורמה של הממשלה שאמורה לקעקע את יסודות המשטר. זה לא אותו הדבר כלל.
האבסורד הגדול ביותר הוא כמובן שהציבור החרדי הוא המשתמש הכבד ביותר בתחבורה הציבורית, בירושלים ובכלל. תושבי השכונות החרדיות שסביב ציר בר־אילן ייהנו מאוד מהקו הירוק, כפי שרבים מהם נהנים כיום מהקו האדום. היה אפשר לצפות שמנהיגי החברה החרדית יבינו את הנזק שעושה הקומץ הקיצוני ויצליחו לעצור אותו, לטובת הציבור שלהם עצמם, שיצליחו להסביר לקיצונים שזה פרויקט שטוב להם, ושהם פוגעים בחברה שלהם. היה אפשר לצפות שממשלה שמתיימרת לשפר את המשילות תפתור את הבעיה. היה אפשר לצפות שהמשטרה — עם תוספת ייעודית של 30 תקנים! — תצליח להשתלט על האלימות. אחרי הכל, היא התמודדה עם אירועים גדולים בהרבה, היא מספרת לנו על כך בעצמה במגוון תשדירי יח"צ.
אבל לא. כלום מזה לא קורה. החרדים לא מתעסקים עם הקיצונים בחברה שלהם, והממשלה והמשטרה בטח לא מתעסקות איתם, עם הקיצונים והחרדים בכלל. הקו הירוק הוא רק משל. עתידה של מדינת ישראל והיכולת לחיות יחד במדינת חוק הוא הנמשל.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
