ב־7 באוקטובר היית נצורה עם משפחתך בביתכם בבארי במשך 20 שעות, וכבר העלית פוסטים של פרידה מהחיים. עוד לא חזרתם לבית הזה?
"חזרנו אליו בספטמבר, אחרי כמעט שנה במלון בים המלח. הייתי באופוריה לצאת מהמלון ולישון בבית, אבל היה מוזר מאוד לעשות זאת כי זה המקום שאני הכי אוהבת בעולם — אבל הוא כבר מקום אחר. אחרי כמה חודשים שם עברנו עם שאר הקהילה לשכונה זמנית בחצרים, עד שהקיבוץ ישוקם".
איך ישנים אחרי טראומה כזאת?
"הלילה לא חבר שלי. אני לא ישנה טוב, וזה פוגע באיכות החיים. בהתחלה הייתי חייבת חצי קלונקס כדי לישון בכלל, אחרת הייתי שוכבת במיטה, עוצמת עיניים וחוזרת להיות שם. פעם אחת ניסיתי לישון בלי קלונקס, כי זה כדור ממכר, והרגשתי שאני חווה התמוטטות פסיכוטית שנמשכה כל הלילה, בעוצמות שאי אפשר לתאר. עם הזמן החלפתי את הקלונקס בטרזודיל, שמיועד לטיפול בחרדה ולא רק מרדים. בסוף הורדתי גם אותו, לא כי השינה חזרה להיות נורמלית, אלא כי הרגשתי שאני חייבת ללמוד לטפל בבעיות ולא רק להדחיק אותן. אני עדיין מתעוררת המון, במיוחד בין 3:00 ל־4:00. יש ימים שמשהו מקפיץ לי את הזיכרונות, נגיד אם ראיתי משהו בטלוויזיה, ואז אני יכולה לא להירדם עד 2:00. אני עדיין קצת מפחדת ללכת לישון. יש כל כך הרבה תחומים שבהם אני לומדת להתנהל מחדש, אז נושא השינה נשאר קצת מוזנח".
איך את בכל זאת מתמודדת איתו?
"אני בטיפול מהיום הראשון. הוא לא מונע את הסיוטים, אבל הוא עוזר לי לדעת מה להגיד לעצמי כשאני מתעוררת, מטושטשת ורדופה. הסיוטים הם תמיד של אובדן שליטה, אבל נשאר אצלי גרעין של שליטה כי אני מתעוררת מהם. אני מתעוררת עם דיסאוריינטציה קשה, אז אני חייבת קצת אור, החלון והתריס תמיד קצת פתוחים כדי להכניס אוויר ואור. אני קמה, הולכת רגע לשטוף פנים, ובודקת את עצמי במראה כדי לארגן את המוח בחזרה למציאות".
איך נראים החלומות?
"מחרידים. זה יותר ביעותי לילה מחלומות — אני פשוט חדלה מלהתקיים ומתעוררת לתוך ריק שחור, כמו בתוך קבר. יש לי הרבה חלומות אלימים סביב הטבח: למשל שיש לי מעצור בנשק והמחבלים באים ואני לא מצליחה לתפעל את האקדח, או שאני יורה ולא פוגעת (אז לא היה לי נשק, אבל מאז הוצאתי רישיון ויש לי). אלה חלומות מאוד מציאותיים וכשאני מתעוררת לוקח לי זמן לקלוט שזה לא קרה באמת. לפעמים עוצמת החלום כל כך גדולה שהוא מלווה אותי כל היום. כשלקחתי תרופות הייתי נטרקת עד הבוקר, שינה נטולת חלומות, אבל אולי אנחנו צריכים את השינה כדי לעבד את מה שעברנו. לא חלמתי חלום טוב מאז 7 באוקטובר".
החלומות משפיעים על היצירה שלך?
"בשינה, כשההגנות חלשות, זה פתח למפלצות, כמו ששייקספיר כתב: 'Hell is empty and all the devils are here'. באמנות אני מאלפת את השדים, נותנת להם צורה, זו תרפיה. למשל יש לי סדרה של יצורים לבנים, חיבורים של צדפים, נוצות, גבישים. אחרי 7 באוקטובר התווסף אליהם גוש שחור, שהשתנה איתם. לפני חודש העלמתי את הגוש השחור לגמרי, כמשאלת לב".
יש חלומות נעימים שאת זוכרת מלפני?
"כשהייתי צעירה רכבתי על סוסים, והיה לי חלום חוזר אהוב שבו אני על הסוס בדהירה חופשית בשדות. אני עדיין זוכרת את ההרגשה בגוף, את הרוח באוזניים, את התנועה והנשימות של הסוס. והיה חלום אחד על הבית שבו גדלתי בלונדון, בית ג'ורג'יאני מפואר, ארבע קומות, סלון ענקי עם חלונות גדולים לרחוב ולגינה, שטיח ירוק בהיר מקיר לקיר, מלא ספרים, נברשות, פסנתר כנף, אורלוגין, אח עם תמונות משפחתיות. בחלום יש בסלון גלובוס ענקי שמרחף ועליו כתובה כל ההיסטוריה המשפחתית, כולל הלידה והמוות שלי, ואמא שלי עומדת בפתח החדר ומסתכלת עליי. היא נפטרה כשהייתי בת 7 ובקושי חלמתי עליה, אז זה היה כמו התגלות, חוויה יפהפייה".
איך ישנת כילדה?
"אמא שלי היתה אנגלייה שהתנדבה בבארי ושם פגשה את אבא שלי. נולדתי בקיבוץ, גדלתי בלונדון עד גיל 7 ואז חזרנו, קצת לפני שאמא נפטרה. אנחנו שלוש אחיות ואח, וישנתי עם שתי האחיות הקטנות ממני באותו החדר עד גיל 14. ההורים הקריאו לנו סיפורים לפני השינה, הם היו משחקים את הסיפור, עם קולות, והייתי נשאבת לזה. כנערה היתה לי ערמת ספרים ליד המיטה וקראתי לפני השינה, התקופה היחידה בחיים שבה לא קראתי היתה מיד אחרי הטבח".
יש לך ריטואלים לפני השינה?
"אחרי הטבח הייתי עושה אמבטיות חמות ארוכות. הייתי זקוקה למשהו שיעטוף אותי. וקראתי את 'הספר האדום' של יונג, שהתאים למצבי, ואת 'האדם מחפש משמעות' של ויקטור פרנקל, כדי לדעת איך חוזרים לחיות. כיום הימים שלי ארוכים ואינטנסיביים, סביב העבודה והילדים. בערבים אני מאוד עייפה ולא רגועה. אני משכיבה את הקטנה ולפעמים נרדמת איתה קצת, ואני אוהבת להירדם מול הטלוויזיה, על יד בן זוגי. זה די עלוב, אבל כך אני מרגישה מוגנת".
מה יש לך ליד המיטה?
"מנורה, וגם מנורת הלילה של הקטנה, שמקרינה כוכבים על התקרה. היא אוהבת להירדם איתי במיטה, אז היא מביאה את החפצים שלה. יש צילום שלי כילדה בלונדון, ועבודה שנתנה לי איילת השחר כהן שנקראת 'השמש שבבית', תמונה עם אנרגיה טובה שאני רוצה לראות לפני השינה. יש בובה של יודה, ולרגליו תכשיטים, כולל עגיל עלה שהיה של אמא שלי והפכתי לתליון. יש סנונית מזכוכית שקניתי לאחרונה, כי אני מתחילה קצת לעסוק בזכוכית באמנות. היא מזכירה לי את הסנונית מ'אצבעונית', ואני שמה אותה כאן שהילדים לא ישברו אותה".
