הפשיעה במגזר הערבי
מחיר ההזנחה עולה
תחשיב שפרסם משרד האוצר ביום שני גילה שהפשיעה במגזר הערבי עולה למשק לא פחות מ־10 מיליארד שקל בשנה בהערכה זהירה במיוחד. ראש הממשלה בנימין נתניהו יזם בעשור הקודם את התוכנית לפיתוח הכלכלה הערבית 922 אחרי שהממונה על התקציבים באוצר אמיר לוי שכנע אותו שדווקא במגזר זה נמצא פוטנציאל הצמיחה של המשק.
תוכנית 550 תקאדום של מנסור עבאס, שהימין כל כך אוהב להשמיץ, היא תוכנית המשך מאוד מוצדקת ליוזמת נתניהו. הבעיה היא שהממשלה הנוכחית עושה כל מה שביכולתה כדי לחבל בתוכנית, כשבמקביל היא אינה עושה כמעט דבר כדי להילחם בפשיעה. במילים אחרות: זו ממשלה שנחושה לוודא שהציבור הערבי יהיה בור ונחשל.
ברור שלבה של ממשלת בן גביר גס במאות הנרצחים בחברה הערבית בשנים האחרונות, וגם בכך שמחצית ממנה חיה בעוני. אלא שחשוב לדעת: המצב עם הערבים אינו שונה מזה של החרדים — כשהם משתכרים פחות, משלמים פחות מסים וצורכים יותר קצבאות — רמת החיים של כולנו נפגעת. ההבדל הוא שבניגוד לחרדים, הערבים היו שמחים לשנות את ההמצב. הממשלה היא זו שמונעת מהם לעשות את זה. // שחר אילן
נציב שירות המדינה
הגיע הזמן לעבוד
צריך להיות תמים או בור בשביל לחשוב שראש הממשלה בנימין נתניהו מינה את דורון כהן לנציב שירות המדינה בגלל התאמתו לתפקיד. במשך חודשים נתניהו ניסה שלא לאייש את המשרה, וגם בעבר הוא נמנע מלמנות לתפקיד אנשים חזקים ועצמאיים. אלא שיש בעיה: שירות המדינה זקוק לטיפול עמוק ויסודי.
הנציב היוצא, דניאל הרשקוביץ, הודה לאחרונה כי "בתפקידי כנציב הגשמתי חלום ילדות להיות כבאי — רוב הזמן עסקתי בכיבוי שרפות". אם כהן אכן יעסוק בסיוע לשרים לזרז מינויים בעייתיים, אין ספק שהוא ימצא את עצמו כקודמו, עובד בכיבוי אש. הבעיה היא שכדי להימנע מכך, כהן צריך להתעלם מהציפיות של נתניהו ממנו.
כהן צריך לעסוק באתגרי היסוד של השירות הציבורי: ירידה מתמדת ביוקרתו, קושי בגיוס אנשים מוכשרים, תהליכי גיוס איטיים, ומכרזים פנימיים שלא מאפשרים לאנשים מוכשרים מהמגזר הפרטי להגיע לממשלה. במקום לשאוף למנות אנשים שיקדמו את מדיניות הפוליטיקאים ולהתלונן על דיפ־סטייט מדומיין, כהן צריך לעבוד: לייצב את ספינת השירות הציבורי, ולמלא תקנים לא מאוישים בעובדים איכותיים. שירותי כבאות אפשר להשאיר לאחרים. // שלמה טייטלבאום
בג"ץ
בקושי, אבל עומד
בג"ץ כורע תחת עומס העתירות נגד מעללי ההפיכה המשטרית. ועכשיו, כשעונת הבחירות בפתח, הוא מתקשה עוד יותר להתערב. נימוק הבחירות הופיע וסייע לשופטים בשתי העתירות שבהן בג"ץ התבקש להורות לממשלה ולראש הממשלה לפטר את השר איתמר בן גביר ולהקים ועדת חקירה ממלכתית. התוצאה הנכונה בשתיהן ברורה כשמש וזועקת לשמים: עבריין חסר אחריות כבן גביר לא יכול להיות השר הממונה על המשטרה, וכדי למנוע אסונות דומים חובה להקים ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר.
לעת הזו קיבלנו פשרות ודחיות כמעין הוכחה לכך שפעורה תהום בין הרצוי למצוי — בין הציפיות מבג"ץ לבין יכולותיו הריאליות. הבחירות שבפתח צירפו עצמן לשיקולי הריסון והאיפוק שממילא קיימים בהתערבות בית המשפט בהחלטות שהן בסמכות הממשלה. נקווה שלשיקולים אלה לא נוספו גם האיומים, האלימות וההסתה הגוברים נגד בית המשפט, שכוללים את השקר המחליא על אחריות השופטים לטבח, על כך שלכאורה שינו את הוראות הפתיחה באש, בעוד פסק הדין שעליו דובר קבע בדיוק את ההפך.
לעומת זאת, קיבלנו השבוע מבג"ץ החלטה ברורה ונוקבת להפעלת סנקציות כלכליות ופליליות נגד משתמטי הגיוס החרדים. המקרה הזה קל יותר משני קודמיו משום שהחוק והפסיקה ברורים יותר והקונצנזוס הציבורי רחב יותר. ועדיין, חשובה הבשורה שטרם תש כוחו של בג"ץ והוא עדיין עומד על רגליו. // משה גורלי
הפשיעה בצפון
הפקרה רב־תחומית
במשך שנים עבריינים גובים דמי חסות מחברות הסעות בצפון, כמעט ללא הפרעה, אך לבעלי החברות נמאס לשתוק והם החלו לסרב לשתף פעולה.
בתגובה להכרזת העצמאות המפתיעה החלו העבריינים לנקום באמצעות הצתת אוטובוסים, ירי לעבר כלי רכב של חברות, ובשבוע שעבר הוצת רכבו הפרטי של מושיקו סגל, בעלי חברת ההסעות סגל.
אבל בישראל, התמודדות עם נזק כלכלי כבד שנגרם בגלל מדיניות אימפוטנטית של המשטרה היא רק תחילת הסאגה. זמן קצר לאחר הצתת רכבו של סגל הודיעה לו חברת הביטוח שלו שהפוליסה שלו מבוטלת באופן מיידי ושההחלטה תיכנס לתוקף בתוך 30 יום. מכיוון שספק אם סגל יצליח למצוא חברת ביטוח אחרת שתסכים להתמודד עם הנזקים הרבים שנגרמים לו, מדובר בגזר דין מוות לעסק. ואיפה המדינה בכל הסיפור? נוכחת נפקדת, כהרגלה. // חופית כהן אולאי
המילה שפוצעת את הגוף והלב
בגל הפשיעה שישראל חווה בזמן כהונתו של שר לביטחון לאומי חסר אחריות, הרצח של ימנו זלקא היה מזעזע במיוחד, בין היתר משום שדקרו אותו כי בסך הכל ביקש שלא ירססו ספריי שלג בפיצרייה שבה עבד. לא עבר שבוע וחברי כנופייה מדרום תל אביב דקרו שני נערים אחרים וניסו לגנוב מהם קורקינט. נערים לא מפסיקים לדקור, המבוגרים מזדעזעים, אבל מה בכלל קורה לנו?
דקירה מקושרת כמובן לאלימות ולמוות עוד מימי שאול המלך, שביקש מנושא כליו שידקור אותו, או מיוליוס קיסר שחבריו דקרו אותו. אנחנו פוחדים שמישהו ידקור אותנו סתם כך, שלא לדבר על פיגועי דקירה. ובכל זאת, לעתים אנחנו מפלרטטים איתה. כשהילד צריך לקבל זריקה אנחנו מרגיעים אותו שהוא "ירגיש רק דקירה קטנה לרגע", וכך מנסים להתמודד עם העובדה שבחיים יש דקירות שצריך לשאת. כשאנחנו מנווטים אנחנו לפעמים דוקרים נקודה במפה והופכים כך את הפעולה האלימה, או לכל הפחות הפולשנית, למשהו שגרתי.
הדקירה היא דרך אכזרית ואישית מאוד לפגוע במישהו, בניגוד למרחק מהקורבן שנשק חם מאפשר. אולי בגלל זה כשמישהו פוגע בנו נפשית אנחנו מרגישים את הדקירה בלב. חוסר הבושה בחברה הישראלית מגולם גם באלימות הישירה שלה, שלא ממוסכת. אנחנו מספרים לעצמנו שבחו"ל אם תיפול אף אחד לא ירים אותך, אבל בארץ היחס מהזר ברחוב הוא הימור: הוא עשוי להושיט לך יד, אבל גם להשאיר אותך עם צלקת דקירה למזכרת. // דור סער־מן
