הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
במבט ראשון "The Final Exam" נראה כמו משחק מחשב טיפוסי: הוא נפתח בצעידות מגפיים במסדרון חשוך, וממשיך בסאונד של שלוש יריות — סצנה שגרתית במשחק יריות. אבל מרגע לרגע מתעורר אי־נחת: המסדרון מתברר כמסדרון בית ספר; היורה אינו רודף אחרי נאצים או שכירי חרב עוינים, אלא אחרי תלמידים חסרי ישע; ובעיקר, בניגוד למקובל בז'אנר המשחקים הפופולרי first person shooter (FPS) — אתם לא מגלמים את המתנקש, אלא את אחד התלמידים. והמטרה שלכם במשחק היא לא לחסל אותו, אלא להימלט ולהתחבא ממנו במשך 10 דקות — המשך הממוצע של אירועי הירי הנפוצים מדי בבתי הספר האמריקאיים. אין כאן אקשן ואדרנלין, אלא אימה מזוקקת וריאליסטית, שכוללת התנשפויות, הדי צווחות ופחד מוות, פשוטו כמשמעו.
"הקולות היו אלמנט מאוד חשוב עבורנו בעיצוב המשחק, כי למרבה הצער, זה מה שקורה באותם רגעים — הצעקות והייסורים שהילדים האלה עוברים", אומרת פטרישיה אוליבר (58) בריאיון ל"מוסף כלכליסט". היא יודעת מקרוב מה קורה ברגעים האלה. בנה חואקין ("גוואק") נרצח עם עוד 16 מחבריו ומוריו בטבח בתיכון מרג'ורי סטונמאן דאגלס בפארקלנד, פלורידה, ב־14 בפברואר 2018 - ולאחר רציחתו אוליבר היא שהחליטה להפיק את המשחק. "נשבעתי לחואקין בלבי שהמוות שלו לא יהיה לשווא", היא אומרת. "באותו רגע לא ידעתי בדיוק איך, אבל ידעתי שחייבים לעשות משהו כדי לשנות משהו".
ואכן, מאז האסון אוליבר ובן זוגה מנואל הקדישו את חייהם לאקטיביזם נגד אלימות נשק. לשם כך הם הקימו את עמותת Change The Ref (גרסה מקוצרת לביטוי "אם החוקים לא משתנים, צריך להחליף את השופט"), שפועלת להגברת המודעות לבעיה ולקידום חקיקה מונעת. "הדור של חואקין הוא בלב לבו של כל מה שאנחנו עושים", היא אומרת. "לאחרונה אימצנו משחקי מחשב ככלי לשינוי כי אנחנו רוצים לפגוש אנשים צעירים במקומות שהם נמצאים בהם, להשתמש בגיימינג כדי לאתגר את תרבות הנשק, ולגרום להם לחשוב באופן שונה על ההשלכות של אלימות נשק".
טריילר ל"The Final Exam". המשחק משקף את הפחד והדחיפות במצב הקיצוני הזה, אך נשאר רגיש כלפי אלה שמתמודדים עם ההשלכות שלו במציאות
"The Final Exam" צבר יותר מ־5,000 הורדות בשבועות הראשונים לאחר השקתו בכנס טוויץ' קון בסן דייגו בספטמבר האחרון וזכה לסיקור תקשורתי נרחב, כולל כתבה במגזין "הניו יורקר". המשחק יצא לאור בתזמון אקטואלי מתמיד: 2023 היתה שנת שיא בתקריות ירי המוני בבתי ספר בארצות הברית — 347 אירועים עם 249 קורבנות (הרוגים או פצועים). ב־2024 היו מעט פחות אירועים (331 תקריות, מקום שני בכל הזמנים) אך יותר קורבנות (267). האוליברים מיקדו את המאבק שלהם בחמישה חוקים שצריך להעביר כדי למגר את התופעה: העלאת גיל רכישת הנשק ל־21; ביצוע בדיקות רקע לכל מכירות הנשק; איסור שימוש אזרחי בכלי נשק חצי־אוטומטיים; איסור שימוש אזרחי במחסניות עתירות קיבולת (שמאפשרות לנשק לירות יותר כדורים לפני שצריך לטעון מחדש); וחובת החזקת נשק אישי בכספת ביתית (כדי למנוע גישה אליו ממי שאינו בעל הרישיון).
"בכל פעם שהצלחת לחמוק מהרוצח במשחק, אתה 'מרוויח' את אחד החוקים, ומקבל מידע על למה הוא חשוב לביטחונך האישי", אומרת אוליבר. כך למשל כשעוברים שלב מסוים במשחק, עולה שקופית שמסבירה כי בדיקת רקע לפני מכירה יכולה למנוע מאנשים שמוגדרים בסיכון גבוה לרכוש נשק.
"אלה תמיד אותם חוקים שקשה להעביר", היא אומרת. "עבורי אישית מאוד חשוב להעביר את החוק לאסור מכירת נשקים בסגנון צבאי, כי חואקין נהרג מירי של AR15 (שמכונה גם "הרובה של אמריקה", וששימש גם בניסיון ההתנקשות בנשיא דונלד טראמפ ביולי האחרון — ר"ד), וכשאת שומעת מה קרה לו… נמנעתי מזה במשך הרבה מאוד זמן עד שבבית המשפט שמעתי את כל פרטי הדו"ח הרפואי על מה הוא עבר. נעשיתי מאז בן אדם אחר".
"במשך השנים למדנו איך לתפוס תשומת לב, כי אנחנו לא דומים לאף ארגון אחר. אנחנו היחידים שהם 'אין יור פייס', מאוד ברורים וקולניים בנוגע למה שאנחנו רוצים להשיג. למה? כי קרתה לנו טרגדיה ואנחנו צריכים שאנשים יבינו את זה. זה לא פוליטי. זה חברתי. לא איבדתי חוזה או עבודה. איבדתי את הבן שלי"
4 צפייה בגלריה
פטרישיה אוליבר מסולקת מדיון בקונגרס, לאחר שהפריעה בזמן שביידן נאם על חקיקה נגד נשק שהיתה "לא שאפתנית מספיק", 2023. "שינוי מערכתי לוקח זמן, אבל הלחץ עובד"
(צילום: AP)
4 צפייה בגלריה
מנואל אוליבר מפגין מול מטה איגוד הרובאים הלאומי (NRA), 2023. בני הזוג נאבקים להעלאת גיל רכישת הנשק ל־21, ביצוע בדיקות רקע לכל מכירה ואיסור שימוש אזרחי בכלי נשק צבאיים
(צילום: Getty Images)
"זכרו של חואקין הוא הדלק"
אתם קמים מהרצפה לקול של צעקות שבוקעות מאולם ליד. אתם מוצאים את עצמכם במסדרון ומתחילים לברוח לכיוון חדר המלתחות. יש גופייה על הספסל. כשאתם מרימים אותה מופיעה כתובית: "זו הגופייה של ג'רמי. הוא ממש חיכה למשחק בשבוע הבא". אתם מתחילים להאיץ צעדים, מתנשמים בכבדות. יש בלגן במלתחות וארונות שהופלו לרצפה. אתם זוחלים מתחת לאחד מהם ויוצאים לאולם ההתעמלות, שם אתם מתרוצצים בניסיון למצוא מקום מסתור. אתם מחליטים להתחבא מתחת אחד היציעים, ושוכבים שם בדממה. פתאום, מבעד לחרכים אתם מבחינים בצללית היורה שעובר מולכם ומחליף מחסנית. האימה גוברת ועל המסך מופיעה המשימה שלכם: שלטו בנשימתכם ואל תמשכו תשומת לב. אחרי הכל המטרה שלכם אינה לנצח, רק לשרוד.
הבחירה של האוליברים להשתמש במשחק מחשב כדי להיאבק באלימות אינה טריוויאלית. אחרי הכל, משחקי מחשב הם עניין שנוי במחלוקת בגלל האלימות שבהם. בשנה שעברה משפחות של קורבנות הירי ההמוני בעיירה יובלדה, טקסס, שבו נרצחו 21 תלמידים ומורים, תבעו את יוצרי סדרת המשחקים המגה־פופולרית "Call of Duty" כי הם כללו באחד המשחקים סצנה של ירי המוני בשדה תעופה במוסקבה. נוסף על כך, ארגונים פסיכולוגיים מזהירים לא פעם שמשחקי מחשב מובילים להתנהגות אגרסיבית, ופוליטיקאים ממהרים לתפוס טרמפ על האזהרות הללו כדי להסיט מהם את האש ולחמוק מאחריותם להגברת האכיפה ושינוי החקיקה. אפילו טראמפ צייץ בעבר כי "משחקי מחשב יוצרים מפלצות".
אך מתברר כי התפיסה המושרשת הזו היא מיתוס, שאינו נתמך בידי מחקרים. ההפך הוא הנכון. העמדה הרשמית של האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה (APA) — שנסמכת על מסקנות ועדה שבחנה את הנושא לעומק — היא שמשחק במשחקי מחשב אלימים וצפייה בסרטים אלימים אינם מנבאי התנהגות אלימה. גם בית המשפט העליון האמריקאי פסק כי אין ראיות לקשר בין השניים בפסק דין תקדימי מ־2011, שבו פסל חוק בקליפורניה שאסר מכירה של כמה משחקי מחשב אלימים.
מבחינת האוליברים לא היתה כל התלבטות בנושא: חואקין בילה שעות ביצירת דמותו בפיפ"א, כך שמשחק מחשב נראה להם כמו דרך ראויה לכבד את זכרו. הדילמה המרכזית היתה רק על כמות האלימות שתיראה על המסך במשחק חינוכי שעוסק בטראומה מטרגרת. בסוכנות הפרסום Energy BBDO, שהגתה את הרעיון למשחק ועבדה עם בני הזוג, התייעצו עם אנשים שחוו אירועים כאלה, וכך התגבשה ההחלטה לא להראות דם וגופות במשחק. לדבריהם, הצבת הגבול הזה עזרה להם ליצור חוויה שמצד אחד לוכדת את הפחד והדחיפות שהם מנת חלקם של תלמידים במצב הזה, ומצד שני נשארת רגישה כלפי אלה שמתמודדים עם ההשלכות שלה במציאות.
"אחת האמהות מהקבוצה שלנו, של הורי הילדים מאירוע הירי בפארקלנד, אמרה לי שהיא לא אוהבת את המשחק כי הוא מאוד עוצמתי", אומרת אוליבר. "עניתי לה: 'כל אחד חושב משהו אחר, וכל אחד פועל בדרכו כדי להגיד בקול רם מה אנחנו צריכים כדי להיות בטוחים מאלימות נשק'. במעגלים הרחבים יותר הוא התקבל טוב מאוד, כי יש היום הרבה יותר הבנה שצריך לחנך את הציבור ולהעביר את החוקים המניעתיים האלה מהר".
את עצמך שיחקת במשחק?
"כן, אבל רק פעם אחת. נמנעתי מזה כי חואקין עבר את זה באמת. ואני לא רוצה לחיות את זה או לחשוב על זה יותר ממה שאני חייבת. את יודעת איך המוח עובד... הוא רץ קדימה, ואני לא רוצה להגיע למקומות האלה, שבהם אין לי תשובות", היא אומרת וקולה נשבר. "המטרה שלי במשחק היא להעלות מודעות, אבל אני לא מי שצריכה לשחק בו, אלא אחרים, שאין להם הניסיון שלי וחייבים להבין שאנחנו צריכים להיות בטוחים במדינה שלנו, כמו בכל מדינה אחרת בעולם.
"המדד העוצמתי ביותר להצלחה שלנו הוא פשוט הסיפורים האישיים שאנחנו שומעים מאנשים שנחשפים לפעילויות שלנו ואומרים לנו שמעולם לא חשבו על אלימות נשק באופן כזה קודם לכן. עבורנו, הישג הוא לא רק שינוי מדיניות או כותרות בעיתון, אלא שינוי בתרבות — לגרום לסיפור של חואקין להמשיך לתת השראה לפעולה, וליצור עתיד שבו אף משפחה לא תחווה את הכאב הזה. זה הדלק שלנו".
"אחת האמהות בקבוצה של הורי הילדים מאירוע הירי אמרה לי שהיא לא אוהבת את המשחק כי הוא מאוד עוצמתי. אני בעצמי שיחקתי בו רק פעם אחת, כי אני לא רוצה לחשוב על זה יותר ממה שאני חייבת. אבל המטרה שלי היא להעלות מודעות, שכולם יבינו שאנחנו צריכים להיות בטוחים במדינה שלנו"
4 צפייה בגלריה
תמונת חואקין אוליבר (בפוסטר מימין) באתר ההנצחה בבית הספר דאגלס בפארקלנד, פלורידה. הרוצח סולק מהתיכון שנה קודם לכן לאחר שנקבע כי הוא מסוכן לעצמו ולסביבתו
(צילום: Getty Images)
4 צפייה בגלריה
הפגנה מול בית הקונגרס בוושינגטון בעקבות הטבח בפארקלנד להגברת האכיפה על שימוש בנשק, 2018. "לטראמפ אכפת מהשמרנים הקיצוניים ותעשיית הנשק, לא מאיתנו, האזרחים"
(צילום: AP)
לא בוחלים בצעקות על הנשיא
פטרישיה ומנואל נולדו וגדלו בוונצואלה, וברחו ממנה ב־2003 עם שני ילדיהם לפארקלנד, פלורידה, בגלל המוניטין שלה כקהילה בטוחה וידידותית למשפחות, ובגלל בתי הספר המעולים שבה. פטרישיה עובדת כאשת יחסי ציבור, ומנואל הוא אמן ומנהל קריאייטיב. לארבעתם היו חיים טובים ושלווים עד יום הרצח.
"חואקין היה נער מאוד חברותי, מנהיג נהדר", אומרת אוליבר. "הוא אהב את בית הספר ואת כל הפעילויות שבמסגרתו, והיה מי שהדריך את חבריו לכיתה בהכל. כשפגשתי חלק מהם אחרי מה שקרה, הם אמרו לי: 'וואו, את לא יודעת כמה חואקין משמעותי עבורי'. וזה מרגש. הוא תמיד היה מוקף בחברים ובמשפחה. הוא היה ילד נפלא, מאוד מתוק ואכפתי".
בבוקר האסון מנואל הסיע את חואקין בן ה־17 לבית הספר והשניים נפרדו בשער קצת לפני השעה 8:00. זה היה בוקר הוולנטיינס, כך שחואקין נשא זר חמניות עבור חברתו טורי. בשעות הצהריים נכנס לבית הספר ניקולס קרוז, תלמיד לשעבר שסולק מהתיכון שנה קודם לכן, לאחר שנקבע כי הוא מסוכן לעצמו ולסביבתו. הוא נשא תיק גב ומזוודת נשק. אחד מאנשי הסגל זיהה אותו ודיווח בקשר על כך שראה אותו מתקדם לעבר אחד הבניינים, אולם לא ניסה לרדוף אחריו, ולא הכריז על מצב חירום כנדרש. תוצאת הרשלנות הזו היתה טרגית במיוחד.
ב־14:21 קרוז פתח באש על מורים ותלמידים באחד ממסדרונות בית הספר. הוא אף הפעיל את אזעקת גלאי העשן כדי שתלמידים יברחו מהכיתות וייקלעו לטווח האש. 17 תלמידים ומורים נהרגו ו־17 נוספים נפצעו בתקרית, שנמשכה כשש דקות בלבד. בסיומה קרוז ניצל את ההמולה כדי להימלט מבית הספר כאחד התלמידים, ונעצר כשעה לאחר מכן בשכונה סמוכה, לא לפני שעצר בסניף מקדונלד'ס לאכול. בנובמבר 2022 הוא נידון ל־34 מאסרי עולם ללא אפשרות לחנינה.
הריאיון עם אוליבר נערך יומיים לפני יום השנה השביעי למות בנה, וזו תקופה טעונה במיוחד עבורה. "כשיום השנה מתקרב, יש הרגשה שמשהו לא בסדר", היא אומרת. "את מרגישה מדוכאת יותר, בדאון. את בו־זמנית מרגישה שוואו, הזמן רץ, וגם שזה קרה רק אתמול".
מאז האסון פועלים האוליברים כדי להשאיר את סוגיית בטיחות הנשק על סדר היום הציבורי, והם חתומים על לא מעט רגעים ויראליים: חודשים אחדים לאחר הטבח פטרישיה קיבלה את תעודת הסיום של חואקין כשהיא לבושה בחולצה עם הכיתוב: "כאן היה צריך להיות הבן שלי"; בנובמבר 2018, רגע לפני בחינות אמצע השנה בבתי הספר, בני הזוג הלבישו את פסל הילדה חסרת הפחד מוול סטריט באפוד מגן עם הכיתוב "מלאת פחד" והעלו את תמונתה לטוויטר עם הכותרת: "איך היא יכולה להיות חסרת פחד, אם היא מפחדת ללכת לבית ספר?"; ביוני 2021 הם צילמו סרטון של ראש איגוד הרובאים הלאומי (NRA) לשעבר דיוויד קין נואם בפני אלפי כיסאות ריקים שייצגו תלמידים שלא זכו לסיים תיכון כי לא היו בין החיים (הוא עשה זאת כי נאמר לו שזו חזרה גנרלית); ב־2022 מנואל תלה כרזה עם תמונת בנו מול הבית הלבן, נעצר, וקיבל מהנשיא לשעבר ג'ו ביידן הזמנה לחדר הסגלגל; כמה חודשים לאחר מכן, מנואל הפריע בזמן נאום של ביידן לכבוד חקיקה נגד נשק שהיתה "לא שאפתנית מספיק", לדבריו; ובשנה שעברה השניים יצרו הקלטה קולית בהדמיית AI של בנם מספר על נסיבות מותו, והשמיעו אותה מחוץ לגבעת הקפיטול. "עברו שש שנים, ולא עשיתם כלום", אומר שם קולו של חואקין.
Change The Ref עושה שימוש באמנות אורבנית כדי להעלות מודעות לבטיחות נשק בארצות הברית. בין השאר היא השיקה "גלויות בושה" דיגיטליות של המדינות השונות בארצות הברית, שמציגות את מרילנד, למשל, בתור "בית לאירוע הירי ההמוני באנאפוליס ב־2018". את הגלויות ניתן לצרף לציוץ לקונגרס כדי לבייש את חבריו על רשלנותם לפעול לקידום חוקים לצמצום אלימות נשק. מנואל גם העלה החודש הצגת יחיד בוושינגטון ששמה "גוואק: בני, הגיבור שלי". "אני עושה את זה כדי שאתם לא תהיו אני", אמר לאחרונה ל־CNN.
"במשך השנים למדנו יותר ויותר איך לתפוס תשומת לב של יותר אנשים", אומרת אוליבר. "אנחנו בני־מזל במובן מסוים כי אנשים אוהבים את דרכי העברת המסרים שלנו. ואני חושבת שאנחנו מצליחים לעורר מודעות ולייצר אימפקט חברתי נגד אלימות נשק, כי אנחנו לא דומים לאף ארגון אחר. אנחנו היחידים שהם 'אין יור פייס'. אנחנו מאוד ברורים וקולניים בנוגע למה שאנחנו רוצים להשיג".
למה בחרתם בגישה לעומתית?
"כי קרתה לנו טרגדיה. אי אפשר לייפות את זה. בעלי ואני היינו צריכים לעשות משהו שיגרום לאנשים להבין את זה. זה לא פוליטי. זה חברתי. זה אמוציונלי. לא איבדתי חוזה, לא איבדתי עבודה. איבדתי את הבן שלי".
אתם מרגישים שהפעילות שלכם מצליחה להשפיע על מקבלי ההחלטות?
"אנחנו יודעים ששינוי מערכתי לוקח זמן, אבל אנחנו יודעים גם שלחץ עובד. פתיחת המשרד למניעת אלימות נשק בבית הלבן קרתה לאחר שנים של אקטיביזם חסר פשרות — לחץ ברחובות, הגעה לאירועים, ואפילו צעקות על הנשיא בזמן נאום שלו כדי להשיג תשומת לב. בכל פעם שהפעולות שלנו מעוררות שיח ציבורי על אלימות נשק, או דוחקות במנהיגים לפעול, אנחנו מחשיבים זאת כהישג".
מה דעתך על מדיניות הנשק של טראמפ?
"אחרי שהוא אכף את התיקון השני לחוקת ארצות הברית (המגן על הזכות לשאת נשק), בבירור לא אכפת לו מבטיחותנו, האזרחים. הוא מגן על תיקון לחוקה שמאפשר לכל מי שרוצה להחזיק נשק. לא מזמן אדם עיוור רכש נשק, והוא גם יצא בראש חוצות עם זה, כדי להדגיש עד כמה מזלזלים בבדיקות הרקע ועד כמה לקובעי המדיניות לא אכפת מביטחון הציבור.
"לטראמפ אכפת מאכיפת התיקון השני לחוקה כי השמרנים קיצוניים מאוד בעמדותיהם לגבי נשק, והוא חייב להם. נוסף על כך, הוא בקשרים טובים מאוד עם תעשיית הנשק והיצרנים, וחשוב לו להיות בסדר איתם ולא איתנו".
אחת התגובות למשחק היא שהוא פוליטי מדי. מה את חושבת על זה?
"אלימות נשק היא לא סוגיה פוליטית. אנחנו צריכים לחוקק חוקים, וזה בכלל לא משנה מי בשלטון — הרפובליקנים או הדמוקרטים. מה שמשנה הוא מה שיתרום לביטחון הציבור. אבל אני לא יכולה לעשות את זה לבד, הציבור כולו חייב להתערב".
