הוקלט באולפני המרכז לתרבות מונגשת
1
לפני שבוע, אחרי חודשים של איסוף מידע ותחקיר מקיף, התייצב אל"מ עידו קס במחנה גלילות מול ההורים של 53 החיילות והחיילים שנפלו במוצב נחל עוז ב־7 באוקטובר והציג בפניהם את התחקיר המלא של מה שקרה שם באותו היום, דקה אחר דקה.
התחקיר הזה לא נגיש לציבור במלואו, ואני מקווה מאוד שהוא יהיה. הוא מוכרח להיות. בינתיים, מה שנגיש לציבור הוא מילותיה המטלטלות של גילי לייבושור, אמה של סמלת יעל לייבושור, ששירתה כתצפיתנית במוצב ונפלה בו, בת 20 בלבד. גילי היתה באירוע בגלילות, ושמעה את התחקיר המלא.
"חמאס הבינו את חשיבות הבסיס ולמה צריך לפרק אותנו שם", היא כתבה השבוע בפייסבוק, אחרי שהדברים שקעו מעט. "הם ידעו הכל — מבנים, סד"כ, איזה נשק וכמה נשק יש לכל חייל, מה עובי הבטון בכל מבנה. הם ידעו (מה שאנחנו כמובן לא ידענו) שבחומה של המחנה יש אזור אחד שאין בו בטון אלא, שימי לב יעלי, חתיכת פח. היתה פרצה בחומה ובמקום לשים בה חומה הניחו חתיכת פח. בבוקר 7 באוקטובר 45 נוחבות נוסעים ישירות לשם, כי הם ידעו על זה כמובן. מחנה פח".
לייבושור כתבה את מילותיה ישירות לבתה. מילים שלא יכולות שלא להרעיד את נימי נפשו של כל ישראלי. קל וחומר של כל הורה ישראלי שילדיו שירתו, משרתים או ישרתו בצה"ל. היא תיארה כיצד התחקיר המקיף, הנוקב, המקצועי והראוי, של קס החזיר לה מעט מהאמון במערכת, האמון שאיבדה ביום הטבח. מנגד, היא תיארה גם את גודל המחדל והרשלנות שיצרה תרבות צה"לית מופקרת, שהובילה לנפילת בתה ועוד 52 חיילות וחיילים. קראתי את הדברים שהיא כתבה אולי חמש פעמים. בכל פעם העיניים שלי התמלאו ביותר דמעות.
רבין דרש מאחרים וקיים בעצמו: "האחריות שלכם היא מוחלטת. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. האחריות נעצרת אצלכם". נתניהו יודע לתבוע אחריות רק מאחרים, ולברוח ממנה בעצמו
2 באוגוסט 1992, 33 שנה לפני שקס הציג למשפחות את ממצאי התחקיר שלו ממש באותו מקום, עלה לבמה בגלילות, בבית הספר לפיקוד ומטה, ראש הממשלה דאז יצחק רבין. זה היה חודש אחרי שהושבע לראשות הממשלה. רבין הגיע לנאום בטקס הסיום של הקורס של המפקדים הבכירים. רבין לא היה אף פעם נואם סוחף: הוא לא דיבר בלהט, הוא לא היה רהוט, הוא גמגם, דיבורו היה איטי ומסורבל, כמעט נטול כריזמה. אבל המילים, המילים הן מה שקובע.
אחרי שהודה לבנות הזוג של המפקדים ולמשפחותיהם, ואחרי שהתייחס לאיום הביטחוני התורן (אז הוא הגיע מעיראק), רבין פנה לדבר על משהו שכבר מזמן לא שמעתי מנהיג ישראלי מדבר עליו: ערכים. זה טקסט יוצא דופן שזכה, בצדק, למעמד של נאום מכונן. לפני כמה שנים, ביום הזיכרון לרצח רבין, ארכיון משרד הביטחון פרסם את ההקלטה שלו. אני רוצה לצטט ממנו באופן חריג באריכות, משום שהקריאה בו היום, ודאי לנוכח מחדל 7 באוקטובר, אקטואלית מתמיד.
"טקס ההתבגרות של הנער והנערה הישראלים הוא ליד האוטובוס הנוסע מלשכת הגיוס אל בסיס הקליטה והמיון", פתח רבין. "הוא דמעות האם, הוא התרגשות האב, והאוטובוס המתרחק. עוד לא נולדה האם, לא קיים האב, שגיוס בנם ובתם לצה"ל לא יוצר בלבם ולו גם שמץ של דאגה מפני הבלתי נודע. כל שנה מתגייסים אלפי בני נוער לצה"ל. בוקר אחד הם עוברים מרשות ההורים שגידלו אותם, מהבית שבו צמחו, אלינו, אל הצבא. אתם מקבלים אותם לידיכם. מרגע שהגיעו לבקו"ם אנו אחראים לכל מחסורם. (...) אתם יכולים לגרום להם להיות גאים בשירותם הצבאי — או להפך. אתם עשויים, או עלולים, להשפיע על מהלך חייהם, אולי לתמיד, ובידיכם, הרבה מאוד בידיכם, תלוי אם יחזרו הביתה בשלום. אתם אחראים לחייהם".
והנה אנחנו מגיעים לרגע שנחרט בזיכרון יותר מכל חלק אחר בנאום הזה. רבין היה יכול להסתפק בדברי ברכה לבכירים שעמדו לצאת אל הפיקוד. הוא היה יכול לדבר על גבורה ועל עוז רוח. הוא היה יכול להלל את הצבא. אבל הוא בחר לעשות ההפך — להסיט את הזרקור דווקא אל מה שלא עובד. להאיר דווקא את החלקים הרקובים בתרבות הצה"לית בפרט ובתרבות הישראלית בכלל. הוא עשה זאת משום שהוא ידע שבלי להצביע על מה שמקולקל, לא ניתן לתקן אותו.
"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה — זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היומיום של מדינת ישראל, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא 'בסדר': יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים רבות, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברמנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עליי', הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה'חפיף' היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר'", הוא אמר. לא לחינם המילים האלה המשיכו להדהד בעשרות השנים שחלפו מאז. לא לחינם הן הדהדו באוזני כל מי שקראו השבוע את המילים שכתבה גילי לייבושור לבתה יעל. "מחנה פח", היא כתבה. לא היה בסדר.
1 צפייה בגלריה
נתניהו על ועדת חקירה ממלכתית, השבוע: "אני לא נרתע. לא מרכין ראש בפני חקירות מפוברקות ומסע ציד פוליטי"
(צילום: רפי קוץ)
3 רבין לא סיים את נאומו בביקורת על תרבות הסמוך הישראלית. הוא הבהיר לקצינים הבכירים היטב אילו תכונות הוא דורש מהם: יוזמה ותושייה, שכל ישר, להיות בני אדם, וגם — לומר את האמת. אבל בראש ובראשונה, מעל לכל אלה, הוא תבע מהם אחריות: "נותנים בידיכם גורל חיי אנשים אחרים. נותנים בידיכם מסגרות ארגוניות גדולות ביותר, שאנשים בעלי ניסיון של עשרות שנים לא זוכים להיות אחראים לדומות להן. נותנים לאחריותכם ציוד לחימה ששווה עשרות מיליונים, מאות מיליונים. ואנחנו, שנותנים בידיכם את הסמכות והאחריות לחיי אנשים, לחיי הבנים והבנות שלנו, שמים בכם את מבטחנו, אחרי שהוכחתם יכולת וצברתם ניסיון. האחריות שלכם היא מוחלטת. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. האחריות נעצרת אצלכם".
השבוע, במשכן הכנסת, עלה בנימין נתניהו, מהרהוטים שבראשי הממשלה שלנו, לנאום במה שקרוי "דיון 40 חתימות". זה מעמד שהכנסת כופה על ראש הממשלה להגיע אליו — אחת לחודש 40 מחברי הכנסת יכולים לחתום על תביעה מראש הממשלה להגיע למליאה ולהתייחס בגוף ראשון לנושא מסוים. הנושא הפעם היה "הקמת ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר". לו זה היה תלוי בנתניהו, הדיון הזה לא היה מתקיים, והוא לא היה מגיע לנאום. פשוט לא היתה לו ברירה.
נתניהו נאם קצת יותר מחצי שעה. הוא דיבר על המגעים להשבת יתר החטופים, על מלחמת התקומה, על שבע החזיתות. הוא גער באופוזיציה. הוא השתלח בחברי כנסת ספציפיים. הוא תקף את התקשורת. הוא האשים את הדיפ־סטייט — כלומר מועדון מדומיין של פקידות מקצועית, שופטים, אנשי תקשורת, אולי גם אנשי צבא ומערכת הביטחון, שפועלים בקנוניה להרקיב את הדמוקרטיה מבפנים. הוא הגיע עד ג'פרי אפשטיין ואהוד ברק, אדם שישב ליד שולחן הממשלה בפעם האחרונה במרץ 2013, בדיוק לפני 12 שנה.
רק בסוף נאומו נדרש נתניהו לנושא עצמו — ועדת חקירה. בעוד בני משפחות שכולות נמצאים ביציע הכנסת, אחרי שחלק מהם הוכו בידי סדרני המשכן ולא הורשו להיכנס, נתניהו עבר לצעקות ממש: "חשוב והכרחי לחקור לעומק את כל מה שקרה לנו ב־7 באוקטובר ואת מה שקדם לכך עד הפרט האחרון. אני עומד על כך. אבל החקירה הזו צריכה לזכות באמון העם או ברוב מכריע של אמון העם. לכן אנחנו דורשים להקים ועדת חקירה אובייקטיבית, מאוזנת ובלתי תלויה. לא מוטה פוליטית. לא ועדה שהמסקנות שלה כבר ידועות מראש, כבר כתבו אותן. ולא רק מקשת דעות מצומצמת של רבע מילימטר, שכולם מרוכזים (כך במקור) בקצה אחד של הקשת הפוליטית. איך אפשר לעשות דבר כזה ולקרוא לזה מאוזן ופוליטי? מה אתם חושבים שאנחנו, ילדים? שאנחנו לא מבינים את זה? אתם חושבים שאם תגידו ממלכתי זה יהיה ממלכתי?
"אני לא נרתע. לא מרכין ראש בפני חקירות מפוברקות ומסע ציד פוליטי. אני עומד בזה שנה אחר שנה אחר שנה אחר שנה כי האמת והצדק ינצחו. אני אמשיך להתעקש על האמת, אני אמשיך לדרוש ועדת חקירה אמיתית, אובייקטיבית, מאוזנת, שתגיע לאמת. אני אמשיך לדבוק בניצחון המוחלט. אני אמשיך לפעול למען עתיד טוב יותר למען הדורות הבאים".
באוקטובר 1994, שנתיים אחרי הנאום שנשא בבית הספר לפיקוד ומטה, רבין התייצב למסיבת עיתונאים אחרי שהמבצע לשחרור החייל החטוף נחשון וקסמן נכשל. סרן ניר פורז נפל בניסיון החילוץ, ווקסמן עצמו נרצח בידי שוביו. רבין ישב, הביט למצלמות ובלי לקרוא משום דף אמר: "אני כראש הממשלה ושר הביטחון נושא באחריות לפעולה שבוצעה הערב". רבין עמד בתביעתו לאחריות מאחרים — "האחריות שלכם היא מוחלטת. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. האחריות נעצרת אצלכם". נתניהו יודע לתבוע אחריות רק מאחרים, ולברוח ממנה בעצמו.
4 זמן קצר לפני שנתניהו נאם, עלה אל הדוכן ח"כ חילי טרופר והקריא דברים שכתב ירדן ביבס לראש הממשלה. "שמי ירדן ביבס, ובזמן שמקריאים בפניך את הנאום שלי — אני יושב שבעה על אשתי שירי וילדיי כפיר ואריאל", הוא פתח. אחר כך תיאר כיצד מחבלי חמאס כבשו את ניר עוז בכפכפים. כיצד באותו בוקר המדינה לא היתה בניר עוז, אלא רק גיבורים מקומיים. כיצד היום, יותר מ־500 ימים אחרי, כשהוא שב מן השבי ונאלץ לקבור את כל בני משפחתו ביום אחד, חלק מחבריו עדיין בעזה. הוא תבע קודם כל להשיב את כל החטופים שנותרו בשבי ורק לאחר מכן להכריע את חמאס, כי קדושת החיים קודמת לכל. אבל הוא לא עצר בזה:
"אדוני ראש הממשלה, עברו כבר 514 ימים ולילות ואתה וממשלתך עדיין לא לקחתם אחריות. הדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית היא דרישה שעם ישראל מאוחד סביבה — 83% מאזרחי ישראל דורשים זאת, יחד עם 1,500 משפחות מועצת אוקטובר, ואני ביניהם. מטרתה אינה רדיפה אישית, אלא הפקת לקחים כדי למנוע את האסון הבא.
"אני כל הזמן חושב ומצטער על כך שלא שמרתי על אשתי וילדיי טוב יותר. זה אוכל אותי מבפנים. והיה לי רק אקדח ואני אזרח פשוט בקיבוץ שקט. האם אתם חושבים על זה? האם גם אתם מתקשים להעביר יום ולילה בלי תחושת אחריות כבדה על מה שאירע? (...) כל כך הרבה אזרחים מבקשים סליחה. כל כך מעט פוליטיקאים מבקשים סליחה. כל כך הרבה אזרחים ולוחמים לוקחים אחריות. כל כך מעט חברי ממשלה לוקחים אחריות".
קו ישר מחבר בין תרבות ה"יהיה בסדר" לתרבות ה"כולם אחראים חוץ ממני". שום דבר לא היה בסדר במוצב נחל עוז לפני הטבח, ושום דבר לא היה בסדר בניר עוז ביום הטבח. שום דבר לא יהיה בסדר בצה"ל כל עוד כל ראשי מערכת הביטחון הרלוונטיים לא יתפטרו או יודחו ומחליפיהם ישנו את התרבות הצה"לית. שום דבר לא היה בסדר בניהול המדינה לפני הטבח, ושום דבר לא יהיה בסדר בניהול המדינה בעתיד כל עוד אותם מדינאים ופוליטיקאים לא יעמדו בראש מורכן מול המצלמות, יבקשו סליחה וילכו הביתה. מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת שהיו חלק מהמחדלים — זה שקדם לטבח, וזה שעדיין נמשך מאז.
הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות
