מה למדנו מהבחירות
שתי מציאויות
בבחירות הקודמות בנימין נתניהו ניצח למרות כתב האישום הפלילי נגדו. בבחירות הנוכחיות הוא המשיך ומילא את קופת השרצים: האחריות לטבח 7 באוקטובר ובריחה מוועדת חקירה ממלכתית; משרתי קטאר בלשכתו ממש; הנזקים המקומיים והבינלאומיים של הכהניסטים שבממשלה ושל האלימות הפרועה בשטחים; כישלונות מצלצלים של הניהול הממשלתי בכל משרד ובכל היבט; עידוד ההשתמטות החרדית ועוד. על כל אלה הוא משלם בבחירות, בגוש שאיבד חלק ניכר מכוחו וירד אל מתחת לרף ה־61.
ובכל זאת, גוש השינוי לא הצליח לנצח בבחירות האלה. הסיבה נעוצה בתהום הפעורה בין הישראלים. למשל, בשאלה אם נתניהו אחראי למחדל הטבח או שהוא אחד הקורבנות שלו. בשאלה אם רע פה או טוב. ובעיקר בשאלה אם האיש הורס את המדינה או מציל אותה. השאלות האלה לא הוכרעו בבחירות, על המחלוקת המעמיקה הזאת אין איך לגשר. // משה גורלי
(צילום: Ahmad Gharabli/AFP)
אזהרות בנק ישראל
מצפן לדרך מעתה
אל הישורת האחורנה שלפני הבחירות נכנסנו עם אזהרה חריפה של בנק ישראל מפני עתידנו. עכשיו, רגע אחרי הבחירות, צריך לחזור לאזהרות האלה. לא כקריאת כיוון להצבעה, אלא כמצפן שיוציא אותנו מהבוץ. במסמך המפורט, והמקצועי כרגיל, של חטיבת המחקר של הבנק, שהתפרסם בסוף השבוע שעבר, הסתתר המשפט הבא: "לאחר הבחירות עלולים להתממש סיכונים פוליטיים, ובהם היעדר הכרעה, העמקת השסע בחברה ופגיעה בעצמאות המוסדות". למה חטיבת המחקר של בנק ישראל עוסקת בזה? כי אלה לא רק סיכונים פוליטיים, כמובן. זו הפעם הראשונה מאז 7 באוקטובר שבבנק מזכירים את הסכנות שבהמשך ההפיכה (אחרי שהיא כבר הובילה להיחלשות השקל ולעלייה בפרמיית הסיכון, עוד לפני המלחמה והורדת דירוג האשראי). ולכך הם מוסיפים גם את הסיכונים שב"התעצמות מחודשת של המלחמה" ו"התגברות הסנקציות של מדינות שונות על ישראל".
את כל האיומים האלה אפשר להתחיל, כבר עכשיו, להוריד מהשולחן. כל ממשלה שתקום צריכה להתחייב לשמור על עצמאות מוסדות השלטון, על צמצום השסע (לא, זה לא אומר שצריך להיות "מאוחדים", רק אומר שאפשר לנהל שיח מרובה דעות ללא אלימות מילולית ופיזית, וללא דריסת החוק), על מאמצים להימנע מהסלמה, על עצירת כל אותן פעולות שהובילו לסנקציות עלינו. כדי להסיר את האיומים הכלכליים הרבים שאיתם אנחנו מתמודדים צריך מדיניות ממשלתית שקולה, שוויונית, מנומקת ומקצועית, שתתקן את הנזקים שגרמה המדיניות הקפריזית, הסקטוריאלית, המושחתת והמפלגת. // שלמה טייטלבאום
ההתייקרויות הקרובות
שיעור לממשלה הבאה
זה יתחיל בשבוע הבא, במחירי הדלק והביצים. את הגל הבא נראה בינואר, עם החשמל והמים והתחבורה הציבורית. כולם יתייקרו בתוך חודשיים (ויובילו לעליית מחירים של מוצרים נוספים), כי הממשלה היוצאת דחתה את "עדכון התעריפים" לאחרי הבחירות, כדי שהציבור לא ישים לב שהוא־הוא נדרש לשלם (שוב) על רפורמת "צדק תחבורתי" הכושלת, או על ההחלטה להפחית את ההתפלה. כל שקל יותר שנשלם בחודשים הבאים יהיה תזכורת למנהיגות שנקטה דחיינות, פופוליזם והימנעות מהחלטות וממעשים. וכשעושים זה כואב. הממשלה הבאה תהיה חייבת להעלות מסים כדי לממן את הוצאות הביטחון והחוב. היא לא תוכל שלא לקצץ פה, לגבות יותר שם, להגביר את הנטל על הציבור. אבל בניגוד לממשלה היוצאת, היא צריכה לעשות זאת בשקיפות, באחריות, תוך הצגת סדר עדיפויות ברור — מה חשוב, מי חשוב, במה מתמקדים עכשיו ובמה אחר כך. הציבור יצליח לשלם עוד קצת, אם הוא יידע שזה נעשה מתוך תיקון מקיף של כל מנגנון קבלת ההחלטות והניהול של המדינה. רק תראו לו שאתם עושים את זה. שאתם עובדים, ובחוכמה.// דניאל שמיל
מכירת קלאסיק
מקפצה חשובה
חברת הסטארט־אפ קלאסיק נמכרה השבוע לאינטל ב־2.3 מיליארד דולר. אחרי עסקאות הענק בסייבר זה אולי לא נראה מרשים, אבל יש כאן נקודת ציון חשובה — העסקה הזאת עשויה לשים את ישראל על המפה באחת המהפכות הטכנולוגיות הבולטות של זמננו. כי קלאסיק מציעה מערכת הפעלה למחשב קוונטי, והאקזיט שלה הוא הגדול בתחום הקוונטים בעולם עד כה (יותר מפי שניים מהעסקה המובילה בתחום), והעסקה הופכת אותה לאחת מחמש החברות המרכזיות בענף, מבחינת שווי, שנסחרות בוול סטריט.
ישראל משחקת לא רע במגרש הקוונטי; רק השבוע פורסם שמבחינת השקעות בחברות כאלה אנחנו במקום רביעי בעולם. אבל לא מספיק להיתקע שם ולחגוג את ההישג של קלאסיק. יש בארץ עוד הרבה מאוד חברות שזקוקות להרבה מאוד כסף כדי לפרוץ — הענף הזה מבוסס על חומרה, וחומרה יקרה, ולכן דורש השקעות גדולות יותר מבחברות תוכנה. האקזיט הנוכחי הוא הזדמנות להקפיץ את התחום קדימה: מכירת קלאסיק יכולה לעשות לענף את מה שמכירת מובילאיי (גם היא לאינטל) עשתה לתחום הרכב האוטונומי, עם גל של סטארט־אפים בתחום ומרכזי פיתוח של יצרניות רכב מובילות. ובדיוק מהדוגמה ההיא גם צריך ללמוד; חזון הרכב האוטונומי עדיין לא התממש ולא נהפך לנישה שבה אנחנו מובילים. הפעם אינטל, הענף כולו והגורמים שתומכים בו במעטפת יכולים לנסות כן להוביל את המהפכה מכאן, ולהפוך את ישראל למוקד הקוונטים העולמי. // סופי שולמן
אפילו בשאלה אם יש הכרעה אין לנו הכרעה
היה ברור שאלה הבחירות המכריעות ביותר בהיסטוריה של ישראל, אבל הנה, אפילו השאלה אם יש בהן הכרעה ברורה היא שאלה שנותרה, נכון לרגע זה, ללא הכרעה. הרי יש רוב מובהק למתנגדי הקואליציה היוצאת, אבל מי שמתעקש לא לראות בערבים אזרחים שווי זכויות מכחיש את הרוב הזה, וסבור שההכרעה נעוצה במפלגה הגדולה ביותר, גם אם אין לה גוש מספק להרכבת קואליציה.
אנחנו כבר מבוגרים, עברנו דבר או שניים בחיים, אנחנו יודעים שאין תשובות מוחלטות, פתרונות מהירים, שהחיים מורכבים, מסובכים, מלאים אי־ודאות. אולי דווקא בגלל זה אנחנו רעבים להכרעה. כמו בתחרויות ספורט. חושבים שאנחנו יכולים להכריע את חמאס, חזבאללה, איראן, החות'ים, הקורונה, השחיתות, האלימות, המחנה הנגדי. ולפעמים דווקא מי שבטוחים שהם יכולים להכריע אויבים, כלומר שהכרעות הן אופציה זמינה, מסרבים לקבל את הכרעות בית המשפט, או את הכרעת הרוב בבחירות (בדגש על הרוב).
ישראל אינה תחרות ספורט, או משחק קופסה. אין כאן הכרעה. אף אחד — לא הימין, לא השמאל, לא האזרחים הערבים, לא הפלסטינים — לא ייעלם, יוכרע, ימוגר, יחוסל. אנחנו בזירה של תיקונים קטנים. של ניקוי מה שאפשר. של צמצום מקסימלי של הרעות החולות. אין לנו כרגע הכרעות ברורות, יש לנו מדינה על כרעי תרנגולת, וצריך להבין איך, בתוך התנאים הקיימים, אנחנו מצליחים לשמור עליה. // דור סער־מן
